בתקציר: שפיגלר צווח במשחק של מכבי חיפה מול באר שבע
ושוב, נסיבות החיים (תינוקות ישנים, אימהות עצבניות) מובילות אדם לצפות בכדורגל במיוט, ללא קול, בדממה מוחלטת. אין טעם להתעכב על הנסיבות (את הצורך להיבלע בבית, לשמור על שקט, להימנע מהתרסה), אבל כדאי להתעכב על המסקנות: כדורגל במיוט שוב מתגלה כצורת צפייה לא רק ייחודית ומהנה, אלא אף הטהורה ביותר. כי לא רק שהדממה מאפשרת לצופה לצלול לעומקם של האירועים - העובדה שאין את הסחות הדעת של הקהל והשדרן מאפשרת לפתח קו מחשבה נחרץ וברור, ללא השפעה מסביב. כלומר, לגבש דעה על החלטת השופט בלי לשמוע את שאגות הקהל או את הצעקות של הפרשן, להחליט לבד אם המשחק נהדר או מסורבל בלי לשמוע את ההתלהמות מסביב, ובכלל, השקט והשלווה מאפשרים התבוננות רגועה, נעימה, הפוך מכל האמוציונליות שמאפיינת את הענף בדרך כלל.
לדוגמה, הפועל באר שבע נגד מכבי חיפה. משחק מהנה, בקצב טוב, רווי במצבים, ועדיין, מבלי לשמוע את השידור, אדם יכול להניח שעמיחי שפיגלר יוצא מגדרו, אולי אפילו חורג מפרופורציות. הצופה מחויך, נהנה, מבסוט, אבל משהו מעיק עליו, כי על אף שהטלוויזיה על ווליום אפס, אפשר להרגיש את רעידות קולו של השדר. "אוי, איך עמיחי ודאי משתולל לו עכשיו", אומר לעצמו הצופה, שמניסיון העבר מניח שהשער של גליינור פלט היה "ביצוע ענק", אולי אפילו של "חלוץ גדול", וכנראה שבסוף המשפט נאמר "כאן בסמי עופר", במכה של הכדורגל.
אין שום דבר רע בגישה החיובית של עמיחי, להפך, תמיד עדיף לשבח וליהנות מאשר לקלל ולסבול, אבל להתלהבות הזאת יש השלכות, במיוחד על רקע העלייה הדרמטית במחיר של זכויות השידור של הכדורגל הישראלי. כלומר, אדם שצופה באירועים במיוט, ורואה שער סביר, ומניח שהשדר נרגש, רואה את הדברים בצורה שפויה ופרופורציונלית. פתאום הוא מבין שלהתרגשות הזאת יש מחיר. שהיא עולה לנו כסף. שהיא מגדילה את ערך המוצר. שזה ייצא מהכיס שלנו, היישר לכיס של פלט. למחרת הוא אפילו קורא שהיה "משחק אדיר". כשזוכרים כי חלק מתנאי המכרז היה איסור בשימוש בשפה גסה, כחלק מניסיון להכתיב את צורת השידור, עולה השאלה מדוע. מה שווה המוצר בלי הצעקות סביבו? מה הטעם בכדורגל הישראלי בלי אלו שמלבים אותו, בלי ההתלהמות? בניגוד לעולם האמיתי, שבו התקשורת היא רק תוספת מסביב לדבר האמיתי, כאן הדבר האמיתי עלול להיחשף במערומיו בלי העטיפה שמסביב.
הערב נמשך. גליינור פלט מורחק, והצופה על המיוט לא יודע מה השדרים אומרים, הוא רק רואה שהם בוחרים להראות את האירוע שוב ושוב. בזמן שלו נדמה שההחלטה די פשוטה, שהשחקן בעט לפנים של השוער עם כף רגל מלאה, בכניסה מסוכנת (גם אם ללא כוונת זדון), אפילו מפחידה - הוא רואה שלמרות זאת מראים את השידור החוזר של העבירה למעלה מעשר פעמים, אולי אפילו 20 פעמים. האם השדרים מתווכחים? האם איוניר שוב נחרץ? ואז הצופה אומר לעצמו "כמה הם מבלבלים את המוח", על אף שבבית דממה. כמה אירוניה יש בסיטואציה שבה הצופה מתרגז, מתרעם, לא מבין מה יש לדבר כל כך הרבה, וזאת על אף שהוא לא שומע מילה מהדברים. "סתמו כבר", הוא גוער לעבר המסך האילם. כך או כך, בסופו של דבר, האירוע הכי נצפה מהמשחק הוא עבירה. זה הרגע הכי מדובר. כאילו המטרה היא לחגוג את השנוי במחלוקת, את הוויכוח, את אי ההסכמה. מרגש.
זפזופ לצדדים, על המסך מופיעה דמותם של ג'ימי טורק ומוטי חביב, והצופה מרגיש שעפעפיו צונחים. הצמד עוד לא אמר מילה, ייתכן שהם מחויכים ואופטימיים מתמיד, אבל הניסיון מלמד שעצם הנוכחות של השניים לא סתם משפיעה לרעה על רמת המשחק, אלא אף ממש מונעת ממנו להתעלות. כאילו עצם נוכחותם נוסכת ייאוש בכל המעורבים. כאילו אפילו השחקנים שעל הדשא מביטים מעלה לעמדת השידור, רואים את מוטי וג'ימי, ובעצמם נכנעים, נשברים, ממלמלים "אין טעם להתאמץ, עומד לפנינו ערב משמים", ומשחקים ברפיון, בכבדות, כאילו הנוכחות של מוטי וג'ימי היא משקולת על פרגליהם.
זפזופ לערוץ וואן, למשחק בין ריאל מדריד לוולנסיה, והכתובית מראה שיורם ארבל השדר וחיים רביבו הפרשן. ושוב, הדמיון משתולל. מה הם כבר אומרים? לאט לאט מפתח הצופה משחק משעשע: מה רואים רביבו וארבל? איך הם חווים את המשחק? היכן טעו, ומה פספסו? האם הם נהנים כמוני, או שמא רוטנים? באיזו חוויה מעברו בסלטה ויגו נזכר רביבו בניסיונו להמחיש את החוויה של לשחק ברמות האלה? היכן התבלבל יורם, ואת מי כינה מרסלו? במי גער השדר הוותיק על יכולתו המחפירה? את מי ביקר רביבו בהתנשאות, ואיזו הזדמנות מפוספסת הגדיר כ"אני לא מבין איך אפשר להחמיץ את זה"?
אבל השיא הוא בערב הכדורסל של ישראל. אין פער גדול יותר, אולי בעולם כולו, בין איכות השידור לבין איכות המוצר. ושוב, הטלוויזיה על מיוט, רק דמויות מדברות, ברקע ההכנות, שחקנים מתחממים לאטם באולמות מתנ"ס ריקים, ושוב הראש מדמיין: מה לעזאזל הם אומרים? כמה אפשר לדבר? מה כבר אפשר להגיד? קרית גת נגד הרצליה, ועומד לו השדר המעונב, פניו רציניות, והוא מדבר בהתרגשות על הכנות הקבוצות למשחק, ודאי מדווח על עוד שחקן זר אמריקאי שבכושר מצוין, אולי אחד פצוע ונעדר, מי יודע, למי אכפת.
חוזרים לאולפן, סהר ואפי מדברים ביניהם, ודאי נזכרים באיזה משחק עבר איזוטרי, מדסקסים בו בעניין רב, הכל מהיר, קצבי, בדיוק ההפך מהמשחק שתיכף יתחיל. השידור חוזר לשדר, שבוודאי מתלהב מהאווירה הלוהטת באשדוד, על אף שהצופה מזהה אולם שרובו ריק. והצופה רואה את השדר מדבר ברצף, מיקרופון בידיו, שפתיו נעות בקצב מהיר, בלה בלה בלה, רה רה רה, ומאחוריו לא קורה כלום. בדממה המוחלטת האמת נשמעת כמו צרחה.
