קאם ניוטון (אדם גלס)
אפשר שלא לאהוב את ההתנהגות המוחצנת והריקודים המעצבנים בחגיגות אחרי עוד טאצ'דאון, אבל על היכולת במגרש אין עוררין 2015 הייתה השנה של קאם ניוטון. מתחילת העונה, כל הפרשנים והאוהדים חיכו לנפילה של קרוליינה. מעטים האמינו שהיא תעמוד בקצב של ניו אינגלד, דנבר, סינסינטי וגרין ביי, שפתחו בסערה. ההגנה של הפנתרים, בראשות לוק קיקלי וג'וש נורמן, אחראית לא פחות על העונה הכמעט מושלמת, אבל שמתם לב מי שיחק בהתקפה?
חוליית רסיברים אנונימית, שחסרה מתחילת העונה את השם היחיד המוכר והמפחיד שלה, קלווין בנג'מין, בצירוף טייט אנד מזדקן בדמות גרג אולסן שנראה היה כי ימיו הטובים מאחוריו וקבוצת רצים שאיננה מהבולטות בליגה. כל זה רק מגדיל את ההישג של ניוטון, שסחב את הקבוצה, הצדיק את כל הציפיות שהיו ממנו, התבגר על המגרש והפך להיות באופן רשמי הפנים של חבורת העלית של הקוורטרבקים הצעירים. עם נתוני שיא בקריירה בת חמש השנים שלו, כולל 35 טאצ'דאונים ורק 10 איבודים, ניוטון היה הדבר החם של 2015. אלא שה-1:15 המרשים לא יהיה שווה כלום אם לא יתורגם להצלחה בפלייאוף. סופרבול 50, היר איי קאם.
ראסל ווילסון (צחי אנגלנדר)
כי הוא כל מה שקם ניוטון לא.
הוא צנוע, חרוץ, ממוקד, בעל מוסר עבודה גבוה, מודעות עצמית. הוא לא ידרוש עובד צמוד, שינגב לו את הראש, הוא לא ירוץ אחרי המצלמה ולא תראו אותו צולל כשנושמים לידו. הוא יודע לקבל ביקורת, לא מזלזל ביריבים, מכבד את המקצוע, מפרגן לחברים. הוא לא שייך למחלקה של נדמוקונג סו וגיא פניני. הוא ספורטאי ולא רק אתלט. והוא גם שחקן פוטבול מצוין.
בשעה שההגנה כבר לא הבאנקר של שלוש העונות האחרונות, סיאטל על הכתפיים שלו. במחזור העשירי, כשהעונה נראתה אבודה ואת הפלייאוף ניתן היה לראות רק במשקפת, ווילסון התעלה ובעזרת רצף מדהים, של חמישה משחקי שיא עם מספרים מטורפים, סחב את השרמנים על גבו, תוך שהוא שובר שיא ניצחונות בלתי נתפס לארבעת העונות הראשונות בקריירה, מנפץ את שיא הטאצ'דאונים העונתי של המועדון ורושם עונת 4,000 יארדים היסטורית בסיאטל.
הוא אולי גמד במונחי ה-NFL, אבל מציג מספרים של ענק: הוא מוביל את דירוג המסירה, שלישי באחוזי השלמה, רביעי ב-QBR ואת כל אלה עושה בלי הביסט-מוד ולמרות קו התקפה אניגמטי, שגורם לו לרבוץ על הגב יותר מכמעט כל קוורטרבק אחר בליגה.
ווילסון הוא מצטיין אמיתי, שלא צריך לרשום לעצמו מספר אחד על הגב, לא קורא לעצמו אלוף ולא מבצע רבע שעה של ריקוד מטופש אחרי כל מהלך מוצלח. הוא MVP.
(טוב... די... על מי אני עובד?... ברור שהשנה זה רק של קאם ניוטון מכל הסיבות שכתבו האחרים. זה לא יהיה ווילסון. תנו את זה לרברבן עם המגבת ובואו נלך הביתה).
קרסון פאלמר (עידן ויניצקי)
התחרות בצמרת ממש צפופה השנה, אבל מבחינתי הקוורטרבק של אריזונה הקדים בפוטו פיניש את היריבים. פאלמר היה שחקן גמור לחלוטין, ממש לא מזמן. אחרי הפרידה מסינסינטי בסיום עונת 2010, הוא עבר לשנתיים רעות מיוחד באוקלנד ונדמה היה שהחיבור בין הריידרס החלשים לפציעה שלא שחררה אותו עלול לחסל את הקריירה, אבל באריזונה, עם ברוס אריאנס הנפלא על הקווים, פאלמר מצא בית חם. בעונה הראשונה הוא השיג עשרה ניצחונות וזה לא הספיק לפלייאוף, בעונה שעברה הוא פתח עם 0:6 ונפצע והשנה, הכל כבר התחבר בדרך לעונה אדירה, שהשאירה את סיאטל הרחק מאחור. יש מצב לטבעת.
קאם ניוטון (דוד רוזנטל)
אפשר היה להתווכח על זהות הזוכה אילו קוורטרבק דומיננטי כמו ארון רוג'רס או טום בריידי היה עושה את מה שעשה השנה הכוכב של קרוליינה, אבל במקרה של ניוטון אף אחד לא ראה את זה מגיע. על פניו, ברמה האישית ניוטון כבר עבר עונות כאלה בעבר (2011 ו-2013), אבל הוא מעולם לא היה כל כך דומיננטי, יציב ובעיקר אמין. בשנתו החמישית בליגה, ניוטון מראה לא רק כישרון אלא גם אופי. 14 ניצחונות רצופים הם לא יד המקרה, במיוחד לא כשהם מלווים בירידה חדה בכמות האיבודים האוויריים ובעלייה מאסיבית במספר המסירות לטאצ'דאון (35, שיא קריירה). אם לא תהיינה הפתעות מיוחדות, ניוטון ייבחר פה אחד למצטיין העונתי, בחירה שתהיה מוצדקת ביותר.
קאם ניוטון (אלון ברק)
לפעמים התשובה הפשוטה היא גם הנכונה. לא זכינו לראות השנה תצוגה נדירה ושוברת שיאים של אף שחקן בליגה, אז נותר לנו רק לבחור בשחקן הכי חשוב, בקבוצה הכי טובה. בריידי ופאלמר מצוינים, אבל לצערם הם היו ככה גם בשנה שעברה וגם בשנה שלפניה. על ניוטון עוד דיברו בקיץ בתור פוטנציאל והגדירו אותו בעיקר כקוורטרבק רץ. אז הוא לא. ההגנה של קרוליינה חזקה כבר כמה שנים ובגלל קאם, השנה גם ההתקפה הייתה חזקה. 1:15 לא יכול להיות מקרי.