פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        סיכום העונה ב-NFL: הרגעים הגדולים

        כל עונת פוטבול עמוסה באינספור רגעים, וכל אוהד זוכר כמה מתוכם באופן מיוחד. סיכום העונה הסדירה יוצא לדרך עם הרגע הגדול של כותבי וואלה! פוטבול. אתם מוזמנים לצרף את שלכם בתגובות

        ג'וני הקר שחקן סנט לואיס ראמס (AP)
        רגע של מציאות. הקר (צילום: AP)

        ג'וני הקר מול שחקני הסיהוקס (עידן ויניצקי)

        כל כך הרבה פעמים ישבנו וראינו פוטבול וחשבנו לעצמנו: "מה אם". מה אם אני הייתי על המגרש? בטח לא הייתי מפחד להיכנס לתאקל, לזנק מעל הדבוקה לתוך האנדזון, אני הייתי רץ את הראוט הזה בצורה מושלמת. ואז פתאום אתה רואה את הקר, פאנטר לבנבן, גבוה וגמלוני מסנט לואיס, מתנגב מאחורי הגב של קליף אבריל מהסיהוקס ומעיף אותו לקרקע עם דחיפה. התגובה, כמובן, הגיע. אבריל וחברו לקבוצה מייק לבנט חיכו לפאנט הבא ורצו בצורה מאיימת להקר, שעשה את הדבר השפוי היחיד: ברח והתכופף. כי זה מה שכל אחד מאיתנו, החולמים, היה עושה אם הוא היה עומד ליד ענקי ה-NFL.


        הפטריוטס נכשלים בהטלת מטבע (דוד רוזנטל)

        עד היום, הרגע הכי משמעותי בהטלת מטבע נרשם בחג ההודיה 1998, כשג'רום בטיס מפיטסבורג הכריז לפני ההארכה על TAILS והשופט פיל לוקט החליט שהוא אמר HEADS והעביר את הבחירה לדטרויט. האירוע שנרשם בשבוע 16 במדולנדס החדש החיה מחדש את ז'אנר הביזאריות של המטבע, כשמתיו סלייטר מניו אינגלנד בחר לבעוט במקום לקבל את הכדור. על פי התמליל, השופט קליט בלייקמן די הוביל אותו לשגיאה הזו כששאל מיד לאחר ההטלה "אתם רוצים לבעוט?" ונענה בחיוב, אבל סלייטר היה חייב לדעת שהמילה "לבעוט" לא קיימת בלקסיקון בהארכה. מצד שני, אלה הפטריוטס שרגילים לבחור בבעיטה בהטלות מטבע של תחילת המשחק, כך שלא נופתע אם הבחירה של סלייטר נבעה מקיבעון תודעתי.

        שחקני ניו אינגלנד פטריוטס ניו יורק ג'טס בהטלת מטבע (AP)
        אופס... שחקני הפטריוטס בהטלת המטבע (צילום: AP)

        הבעיטה (טה טה טאם) – (צחי אנגלנדר)

        ב-11 בספטמבר, 4:18 לפנות בוקר שעון ישראל, ניגש ג'ו קרדונה והניח את האליפסה על קו 15 היארדים. שבעה יארד מאחוריו צעד סטפן גוסטקובסקי שלושה צעדים לאחור, שני צעדים שמאלה ו... היסטוריה נקבעה. לא עוד שבע נקודות מובטחות על טאצ'דאון.

        גוסטקובסקי הכניס את בעיטת הבונוס. 30 בועטים אחרים, בהמשך העונה, כשלו במשימה 71 פעמים בסך הכול! לשם השוואה, ממוצע ההחטאות העונתי מתחילת העשור היה בקושי שש.

        זה לא ש"קנדפת" פתאומית הכתה בבועטי הליגה. למעשה, לא קרה שום דבר מוזר. בעיטות מטווח של 19 יארד קשה מאוד להחטיא (אלא אם אתה ג'ון קארני), אבל כאשר הכדור עובר לטווחי 32-33 יארד, אחוז ההצלחה יורד לסביבות ה-94.5. זה האחוז הממוצע בעשר השנים האחרונות מהטווחים הללו, כך שכלום לא השתנה.

        חשיבותו של האירוע עוד תימדד בעתיד מעבר לחידוד ההבחנה בין המצוינים כמו גוסטקובסקי וטאקר לבין הבינוניים והגרועים (מי אמר ג'ייסון מאייר? לא יפה). לא רק שבעיטת הבונוס מתקרבת להיות מה שתוכננה מראש, כלומר, "בעיטת בונוס", אלא ששינויים עתידיים נפתחים בתפיסת ההתקפה של הקבוצות. אם בעבר ההליכה לשתי נקודות המרה הייתה מנת חלקן של קבוצות בפיגור או של חובבי העמסת הנקודות, הרי שהיום, סטטיסטית ולאורך זמן, זו אמורה להיות הבחירה המועדפת. מספר הניסיונות לשתי נקודות אכן כמעט שהוכפל העונה.

        פיטסבורג למשל, הבינה מיד את הרעיון וכבר הרוויחה. היא כנראה לא תהיה לבד בעונה הבאה.


        משחק הבית האחרון של סן דייגו (אדם גלס)

        רגע אישי מבחינתי. כמי שנחשף לפוטבול רק לפני מספר שנים, הסיבה העיקרית לאהבת המשחק הייתה הקבוצה מדרום קליפורניה. כבר היו קבוצות ב-NFL ובספורט האמריקאי בכלל שעברו עיר, אבל מעבר של קבוצה ששיחקה 55 שנים בעיר אחת ונטשה? זה עוד לא קרה. במשך שנים הצ'ארג'רס ניסו להקים אצטדיון חדש שישאיר אותם בסן דייגו, אך הם מסומנים כמועמדים המובילים לעקור ללוס אנג'לס יחד עם סנט לואיס ואוקלנד, שבניגוד אליהם, מחזיקות בעבר מכובד וקהל אוהדים נאמן בעיר המלאכים. עבור אוהדי סן דייגו הוותיקים, זו תהיה מכה של ממש לראות את הקבוצה נוטשת ועוד לעיר הגדולה שהם שונאים, גם אם מדובר בשעה וחצי נסיעה בלבד.

        פיליפ ריוורס סן דייגו צ'ארג'רס (AP)
        הצ'ארג'רס בדרך צפונה? ריוורס (צילום: AP)

        הברס מנצחים בלמבו (אלון ברק)

        כן, אני יודע שזה לא רגע בעל משמעות לשאר קבוצות הליגה. לעזאזל, הוא אפילו לא השפיע על העונה של הברס או הפאקרס! אבל הניצחון בלמבו פילד הוא רגע שאזכור והוא זה שמסמל בעיניי את העונה הזו, עונה בה חצי ליגה נמצאת בתהליך בנייה, כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה אחרת ובכל מקום (בערך), הקוורטרבקים שמוגדרים עילית לא נראו טוב ובכל זאת היה מותח וצמוד עד הסוף. זה לא תמיד היה יפה ולא נשברו אלפי שיאים בדרך, אבל זה היה פוטבול קשוח, קשה ומעניין. כמו שאוהבים בשיקגו.