בווידאו: ריק וקניון בארי מסבירים כיצד עושים זאת נכון
הדבר החם ביותר כרגע בכדורסל המכללות האמריקאי הוא בן סימונס, בחור אוסטרלי שכבר מקבל השוואות ללברון ג'יימס ומג'יק ג'ונסון, ובהיעדר מלחמת עולם שלישית, ייבחר ככל הנראה ראשון בדראפט 2016. פתיחת דרכו של סימונס הצעיר בליגת המכללות האמריקאי ענתה עד כה על כל הציפיות - הוא קולע ומוסר ומוליך כדור ובגדול, עושה פחות או יותר מה שהוא רוצה; גדול מול קטנים.
לכן, היה זה כל כך מפתיע שב-LSU שלו הפסידה בשבוע שעבר למכללת צ'רלסטון הקטנה. לכן, היה זה כל כך מפתיע שכוכב המשחק ההוא לא היה בן סימונס, על 15 הנקודות ו-18 הריבאונדים שלו - כי אם קניון בארי, שקלע 19 נקודות, כולל 5 מ-6 מהעונשין. ולמה אנחנו מזכירים את העונשין? משום שבנו של ריק בארי האגדי העלה מחדש על סדר את היום את הזריקה המיתולוגית של אביו - "זריקת סבתא", שקוטלגה לאורך השנים כבדיחה, וכעת, מי יודע, אולי עוד עשויה לתקן כמה וכמה ליקויים בכדורסל האמריקאי.
הצטרפו לעמוד ה-NBA של וואלה! ספורט בפייסבוק
בתחילת שנות החמישים מרבית הליגה אמנם השתמשה בזריקת הסבתא, אך בשלב מסוים היא יצאה מהאופנה. מי שהחזיר אותה לשם לקראת סוף שנות השישים הוא ריק בארי, שנבחר לאחד מחמישים השחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA בזכות אליפות (1975, עם גולדן סטייט), תואר ה-MVP של סדרת הגמר (1975), שמונה בחירות לאולסטאר ושלל הישגים ושיאים נוספים. מלבד הרזומה, הסמול פורוורד זכור גם בזכות אופיו הצבעוני (שלא לומר נרגן), ובעיקר, כאמור, בזכות כל העניין ההוא עם זריקות סבתא, שלא היו סתם גימיק - אלא טריק שהפך אותו לקלעי העונשין הגדול בתולדות ה-ABA (87.9 אחוז בקריירה), ולקלעי העונשין הרביעי בטיבו בתולדות הליגה הטובה בעולם (89.9 אחוז, רק סטפן קרי, מארק פרייס וסטיב נאש מקדימים אותו). לקראת סיום הקריירה שינה במעט את טכניקת הזריקה שלו, ובשתי עונותיו האחרונות בליגה קלע 303 מ-322. "קלעתי 94.7 ו-93.5 אחוז, וזרקתי רק שתי זריקות למשחק", אמר לאתר "The Post Game" על השנתיים ההן. "אם הייתי משתמש בטכניקה הזאת בתחילת הקריירה, כשזרקתי 10-12 זריקות במשחק, אחוזי הקריירה שלי היו עצומים".
קצת כמו עם בנו כעת, גם ריק בארי טוען שהכל התחיל עם אביו, כדורסלן חובב, שהתעקש באליזבאת טאון, ניו ג'רזי, שבנו לא יזרוק כמו שאר הילדים, כי אם מלמטה, בקשת. "אמרתי לאבא שלי שיצחקו עלי, כי בנות זורקות ככה", נזכר בארי בפני CBS דטרויט. למגזין "דיסקבר" הוסיף: "לא רציתי להתקרב לזריקה הזאת, אבל אבא שלי שיגע אותי עד שניסיתי אותה. לתדהמתי, זה עבד". ואשר לילדים שיצחקו? מהר מאוד, הכדורסלן המחונן למד שאי אפשר לצחוק עליך כשאתה לא מחטיא. "אני זוכר את משחק החוץ הראשון שזרקתי ככה", אמר ל-SBNATION. "אני זוכר בחור ביציעים צועק - היי, בארי, אתה מתרומם גדול אם אתה זורק ככה. ואני זוכר ששמעתי את הבחור שלידו אומר לו - למה אתה צוחק עליו? הוא לא מחטיא". כנער, ממוצע העונשין של בארי טיפס משבעים לשמונים אחוז מרגע ההחלפה, ורק המשיך לטפס ככל שהשחקן הצעיר טיפס בעצמו - לקולג'ים, ואז ל-NBA.
במהלך עונתו הטובה בקריירה - 1974/75 (30.6 נקודות למשחק, 90 אחוז מהעונשין, 5.7 ריבאונדים, 6.2 אסיסטים ו-2.9 חטיפות) - החל לחנוך את חברו לגולדן סטייט, ג'ורג' ג'ונסון, בכל הנוגע לזריקת העונשין המיושנת והמהפכנית כאחת. ג'ונסון, שהתנשא לגובה של 2.11 מ', קלע 41 ו-55 אחוז מהקו בשתי עונותיו הראשונות בליגה. לאחר השיעורים הפרטיים מכוכב הקבוצה, השתפר משמעותית, ורשם לא פחות משמונה עונות עם למעלה מ-70 אחוזים מהעונשין, כולל שתיים של למעלה מ-80 אחוז. ואילו, מאז ג'ורג' ג'ונסון באמצע שנות השמונים, אף שחקן אחר לא ניסה לזרוק זריקות סבתא מהקו (מלבד מקרים בודדים ולא מייצגים, דוגמת כריס אנדרסון, שנפצע בפרק כף ידו פעם אחת והחליט לנסות).
בקולג'ים, לעומת זאת, המצב מעודד יותר - לפחות נכון לשעה זו. בנו הצעיר של בארי, כאמור, ממשיך את המורשת המשפחתית (לשם שינוי, יש לציין; שאר בניו, ובפרט ג'ון וברנט שהיו שחקני NBA מוצלחים בכוחות עצמם, בחרו לזרוק זריקות עונשין רגילות), בעיקר משום שגם אצלו, מרגע ההחלפה אחוזיו זינקו מעלה בערך מ-60 ל-80 אחוז וכיום, אחרי שתי עונות ראשונות במכללת צ'רלסטון עם 73 ו-72 אחוזים מהעונשין, הוא עומד על 87 אחוז (כרגע, 27 מ-31). "זה רק הגיוני", אמר ל-CBSSPORT, "אם יש לך איתך את אחד מקלעי העונשין הטובים בכל הזמנים, למה שלא תקשיב לו? תמיד רציתי לעשות את זה, אבל רק לקראת סוף בית הספר התיכון החלפתי. הבעיה העיקרית שלי היתה שצריך ידיים מספיק גדולות כדי לאחוז בחלק העליון של הכדור, רק חיכיתי שהידיים שלי יהיו מספיק גדולות".
צפו בזריקת הסבתא של קניון בארי
אבל בארי לא לבד, כי במכללת לואיוויל ישנו בחור צעיר בגובה 2.08 שעונה לשם צ'ינאנו אונואקו - כן, אחיו של ארינזה ממכבי תל אביב - שהחל לאחרונה לזרוק זריקת סבתא מהקו, וגם הוא עושה זאת בהצלחה יתרה (לפחות באופן יחסי). בעונתו הראשונה במכללה המפוארת קלע אונואקו הצעיר ב-46 אחוז, ומאז שתיעל את הריק בארי שבתוכו, השתפר ל-57 אחוז. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל שיפור של 11 אחוז בשנה - לשחקן צעיר, שרוצה ללמוד ולעבוד ולהתפתח - הוא כמעט יוצא דופן, וניתן רק להניח שמכאן והלאה, גם האחוזים של אונואקו יילכו וישתפרו. עיתונאי של ESPN סיפר לאחרונה שבאחד מאימוני לואיוויל שפקד, ראה כיצד אונואקו קולע 19 מ-19 מהקו. עוד קודם לכן, תרגל אחיו של ארינזה את השיטה החדשה באליפות העולם עד גיל 19, אותה סיים עם 60 אחוז מהעונשין, ומאמנו שם, שון מילר, התגאה ואמר: "הוא מקריב את הדרך בה זה נראה בשביל התוצאות, וזה אומר עליו הרבה".
"אני יודע שיצחקו עלי", אמר אונואקו ל-ESPN, "החברים שלי לקבוצה כבר צחקו עלי, אבל באמת שלא אכפת לי. לא אכפת לי מה אנשים יגידו, כל עוד הזריקה נכנסת". ואם צ'ינאנו אונואקו מסוגל לבלוע את האגו שלו בגיל כל כך פגיע, עם מעמד כמעט לא קיים, מדוע שכוכבי NBA לא ירצו להשתפר גם כן?
צפו בזריקת הסבתא של צ'ינאנו אונואקו
לכאורה, ובאופן כללי, המצב לא גרוע: נכון לכתיבת שורות אלה, ב-NBA קולעים למעלה מ-75 אחוז, כשם שקורה מאז 2006/07. אבל נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו חוזים בשניים מקלעי העונשין הגרועים בהיסטוריה במלוא אונם: אנדרה דראמונד שב-2012/13 עמד על 37.1 אחוז מהקו השתפר ממש מעט, ל-37.4, בעוד דיאנדרה ג'ורדן עומד על 37.2 - האחוז הגרוע בקריירה שלו. אליהם אפשר להוסיף עוד שחקנים משמעותיים שמחטיאים יותר זריקות משקולעים מהקו: ג'ואקים נואה, רייג'ון רונדו, יאן מהימני, ג'יי ג'יי היקסון, קלינט קאפלה ואחרים.
המצב של דראמונד וג'ורדן עגום במיוחד, משום שהראשון נחשב לאבן הפינה של מועדון מפואר, בעוד השני קיבל חוזה מקסימום ומתיימר להיות כוכב בקנה מידה עולמי. ובכן, בשבוע שעבר השווה ג'ורדן שיא NBA עגום במיוחד, כשהחטיא לא פחות מ-22 זריקות עונשין במשחק אחד - הכי הרבה מאז שווילט צ'יימברלין הגדול עשה זאת ב-1967. אחרי המשחק - אולי בגלל שסיים אותו עם שיא עונה של 24 ריבאונדים, אולי בגלל שהקליפרס ניצחו, דיאנדרה נשמע משועשע מזה ששולחים אותו כל כך הרבה לקו: "זה פשוט נותן לי עוד זמן להתאמן. זה נהיה משעמם, וזה גורם לי לפספס את ההזמנה שלי במסעדה של אחרי המשחק. חוץ מזה, הכל אותו דבר".
בפברואר שעבר סיפר ג'ורדן שלא שקל עד כה לעבור לזריקות סבתא, מה שהכעיס וממשיך להכעיס את ריק בארי. "כרגע הם לא יכולים לסמוך עליו", אמר ל"לוס אנג'לס טיימס", "והוא צריך לעשות משהו כדי לתקן את זה. זה כואב לראות מישהו זורק עונשין כל כך גרוע. זה בלתי נסלח, כי כל אחד יכול ללמוד איך לעשות את זה היטב אם הוא רק יעבוד על זה מספיק".
דראמונד לקח את כל הסיפור הזה עוד כמה צעדים קדימה, כששמע מכל כיוון שהוא צריך לשנות את טכניקת הזריקה האיומה שלו, מיהר לחשבון הטוויטר שלו והבהיר שהוא לא מתכוון לזרוק זריקות סבתא. ההצהרה ההיא היתה מעין הצהרת גבריות - אני כדורסלן מפורסם ב-NBA, ואני לא הולך לזרוק זריקה נשית בשום אופן. לא מזמן היה גם את עניין אנדריס ביידרינס (ממוצע קריירה של 50 אחוז מהקו; 16 אחוז בעונת 2009/10, 11 אחוז ב-2011/12), שהתבקש ממאמנו בגולדן סטייט דאז דון נלסון להתחיל לזרוק זריקות סבתא, ונעלב כהוגן. "כשהוא אמר את זה, הרגשתי שמזלזלים בי", אמר שחקן הפנים הלטבי. "בשלב מסוים אפילו הלכתי לפסיכיאטר". כן, כי עצם המחשבה, עצם הרעיון, הוא בבסיסו איום על הגבריות של דראמונד וג'ורדן וביידרינס ושלל שחקני עבר מפוארים.
שאקיל אוניל, נניח - ממוצע קריירה של 52 אחוז מהעונשין - שאמר פעם ל"אסקווייר": "יש לי אישה יפה ומשפחה מצוינת וחברים, כסף, פרארי, טבעות, שתי אחוזות בסמוך לים, אני שוטר, אני נראה טוב. אז אם אני קולע 40 אחוז מהקו, זו הדרך של אלוהים להגיד שאף אחד לא מושלם. אם הייתי קולע 90 אחוז, זה לא היה הוגן. אני מעדיף לקלוע אפס אחוז מלזרוק זריקות סבתא". בארי ניסה לשכנע את הסנטר של הלייקרס לשכור את שירותיו מספר פעמים, אך קיבל תשובה שלילית פעם אחר פעם, בין היתר לאחר ששאק אמר לו שהוא "איש של היפ הופ", ושזה יפגע בתדמית שלו.
עכשיו תנסו לתאר לעצמכם את שאקיל אוניל (או ג'ורדן, או דראמונד, או ווילט צ'יימברלין, שכתב באוטוביוגרפיה שלו שניסה פעם זריקות סבתא, אך במהרה חזר לשיטה הרגילה כי "הרגשתי מטופש, כמו מתרומם") כקלעי עונשין של שבעים או שמונים אחוז. תנסו לתאר לעצמכם שהמאמנים לא רק לא מורידים את הסנטרים שלהם לספסל בדקות הסיום כדי שלא יבצעו עליהם עבירה, אלא ממש הופכים את אותם סנטרים בדיוק לשחקני מטרה ברגעי ההכרעה. אם שאקיל היה בלתי עציר כקלעי עונשין של חמישים אחוז, איך היה נראה אם היה מדייק בשמונים אחוז מהקו? אם הדרך היחידה לעצור אותו, כביכול, לא היתה קיימת? בכמה עוד אליפויות היה זוכה? האם הקליפרס לא היו מגיעים רחוק בפלייאוף - בפלייאופים - אם הסנטר הפותח שלהם יכול היה לשחק יותר דקות, ולא מפחד שיבצעו עליו עבירות, וממש קולע את זריקות העונשין שלו?
או דווייט הווארד - ממוצע קריירה של 56 אחוז - שנשאל ב-2010 האם ישקול לשנות את טכניקת הזריקה שלו לזו של בארי, ולטענת כתב "אורלנדו סנטינל", "הסתכל עלי כאילו ביקשתי ממנו להתחיל לשחק כדורסל בחצאית טוטו מנוקדת ולנעול נעלי באלט". "אני אומר לכם, הייתי יכול לשנות את המשחק של דווייט לחלוטין", אמר בארי באותה כתבה. "אהיה המום אם לא אצליח להביא אותו ל-75-80 אחוז מהעונשין. אתם מסוגלים לדמיין את דווייט עולה ל-70 אחוז? הוא יהיה בלתי עציר. הוא יהיה לא ייאמן. זה מדהים אותי איך מישהו כמוהו אפילו לא מוכן לשקול לעבור לזריקת סבתא. השורה התחתונה היא שכרגע הוא זורק איום ונורא, אז למה לא לנסות?"
יש גם מדע די פשוט מאחורי הגחמות של ריק בארי. דוקטור לארי סילברג, פרופסור בצפון קרוליינה סטייט, פרסם ב-2008 מאמר שנקרא "תנאי השחרור האופטימליים לזריקת עונשין בכדורסל גברים". בגדול, כפי שהסביר, ל-The Post Game, "בזריקה רגילה, תנועת הזריקה מתחילה עם הרגליים, הטורסו, הזרועות והידיים, ברצף מסובך של תנועות. היופי של זריקת סבתא, למרות שלכאורה אתה משחרר אותה רחוק יותר מהסל, הוא שאתה משחרר אותה מעמדה נמוכה יותר, כך שיש לך תנועה חלקה אחת. תנועה אחת הרבה יותר קלה מארבע, כך שכשאתה לומד אותה עד כדי שלמות, הסיכוי שלך לטעות הרבה יותר נמוך". אבל זה לא נגמר שם. בזריקת סבתא בדרך כלל הקשת גבוהה יותר (זאת בניגוד לקשת הכמעט בלתי קיימת של קלעי העונשין הגרועים בהיסטוריה), פלוס נוסף שתיאר פרופסור לפיזיקה בשם פיטר ברנקזיו במגזין "דיסקבר", במסגרת כתבה שכותרתה "הפיזיקה מוכיחה זאת: כולם צריכים לזרוק זריקות סבתא": "הזווית החדה של הזריקות הרגילות יוצרת חלון הרבה יותר קטן לכדור להיכנס. אם הכדור מגיע מזווית תלולה יותר, כפי שקורה בדרך כלל בזריקת סבתא, יהיה לך סיכוי הרבה יותר גבוה לקלוע".
ברנקזיו הוסיף וטען שזריקות סבתא מעניקות לכדור מעין סיבוב אחורי - קצת כמו מכת דרופ-שוט בטניס - וכך, אם הוא פוגע בטבעת, יש לו יותר סיכוי לקפוץ פנימה מאשר החוצה. "אני משוכנע שמבחינה פיזית, אם כולם היו לומדים איך לזרוק זריקות סבתא, תראו עליה ניכרת באחוזים", אמר. ויש גם את עניין היציבות, את שתי הידיים ששולטות בזריקה בניגוד ליד אחת דומיננטית בזריקות עונשין רגילות, שלכאורה אמורות להקטין את מרווח הטעויות. "אם אתה משחק נכון את משחק הכדורסל, כמעט בכל מצב הידיים שלך לא במיקום טבעי", אמר בארי. "אתה מרים אותם בהגנה, זורק ככה, נלחם על ריבאונדים אחרת, ובמהלך משחק, אתה תתעייף. כשאני הגעתי לעונשין, הידיים שלי למטה, לגמרי רגועות, בתנוחה טבעית. אז לא אילחץ או משהו כזה, כי אני בתנוחה הכי טבעית לי. אני שולט בכדור עם שתי ידיים, לא אחת, והטכניקה רכה". כמובן שבזריקת סבתא, כמו בכל זריקת עונשין אחרת, המפתח הוא באימון, בחזרה על דברים, בלגרום להכל להרגיש הכי טבעי ואוטומטי שאפשר.
אז למה, אם אפילו מדענים מסכימים שזריקות סבתא מעניקות אחוזים טובים הרבה יותר לקלוע, קלעי העונשין הגרועים בתבל מתעקשים להמשיך להחטיא? את ריק בארי כל הסיפור הזה מאוד מרגיז, והוא יודע בדיוק למה: אגו. אגו ומצ'ואיזם. אגו, מצ'ואיזם, ופחד של מה יגידו עליך. בדור הרשתות החברתיות הנוכחי זה אף פעם לא היה נכון יותר, ובדור בו כל כוכב הוא קודם כל מותג, הוא צריך לעשות מה שטוב למותג שלו, ורק אחר כך מה שטוב לקבוצה שלו. "אני פשוט לא מבין את זה", אמר בארי ל-KUSPORT. "איך הם לא מוכנים לעשות כל מה שהם יכולים כדי להשתפר? איך אתה יכול לחיות עם עצמך כשאתה זורק כל כך גרוע?"
לפעמים, לעתים ממש רחוקות, ריק בארי מתייאש, ומודה גם בעצמו שמדובר בקרב אבוד. כך היה ב-2012, כשאמר ל-SBNATION שכבר לו אכפת אם שחקנים יחזרו לזרוק זריקות סבתא ב-NBA: "זה לא אכפת לי. הפסד שלהם. אני מקווה שהבן שלי יעשה את זה בקולג'. זה ישמח אותי יותר מכל דבר אחר, לראות את הבן שלי הופך להיות שחקן מקצועני, וזורק זריקות סבתא".
