הפועל ירושלים לא תאהב את זה, אבל ההתייחסות המרכזית להפסד שלה אתמול לנפטונאס קלייפדה, כמו גם לכל הקמפיין האירופאי שלה, נעשית בהשוואה לקמפיין של מכבי תל אביב ולליגה ששייכת למכבי תל אביב ושאר חברותיה לשריון. אלופת המדינה מקפידה אמנם לציין בכל הזדמנות, ובצדק, שהיא לא פוזלת לצדדים ומתרכזת רק בעצמה, אבל אי אפשר להימנע מכך. זה בא לידי ביטוי בהשוואת יריבותיה של ירושלים לבית ו' ביורוקאפ לבין מקבילותיהן ביורוליג.
אתם יודעים, אם גלאטסראיי מנצחת את דרושפאקה ופנרבחצ'ה בליגה הטורקית + ניז'ני נובגורוד מנחילה הפסד לצסק"א ב-VTB, אז ההגרלה שסידרו לנו ביול"ב היא מה-זה-קשה. וכשדונטה סמית' וחבריו נמצאים על סף הדחה מהמפעל השני בחשיבותו ביבשת, נקודת המבט המקומית שלנו מתרכזת במרחק הרב בין מצבם הנוכחי לבין חלומותיו והצהרותיו של בעל הבית, שמכוון אך ורק לליגה של הגדולים.
לא שבירושלים צריכים את עזרתנו בהכנת תירוצים להפסד אמש בליטא, הרי יש שם כמה אנשים שמתמחים בתחום, אבל אי אפשר לנתח מקצועית את ההפסד לנפטונאס בלי להזכיר שהסגל של פרנקו ספג מכה לא קטנה נוכח ההיעדרות (בפועל) של ליאור אליהו ויותם הלפרין. ומבלי שנזכיר שהחברים מעיר הנמל קלייפדה השלימו ארבעה ניצחונות מחמשת משחקיהם האחרונים ביורוקאפ, כולל ניצחונות חוץ על ניז'ני נובגורוד ועל גלאטסראיי. ככה שדייגים הם ממש לא. מצד שני, הליטאים החביבים אוחזים במאזן 5:5 בליגה המקומית שלהם. והאמת? אם נלך לפי מי ניצח את מי ומה זה אומר, יתכן שנגיע למסקנה שאריק אלפסי וחבורתו שווים כרגע מקום בשלב ההצלבה של ג'ורדי ברתומאו וצפונה.
לא נהוג לייחס בעיות התקפיות לקבוצה שקולעת 85 במשחק חוץ, אז הסירו כל דאגה מלבכם: זה לא ימנע מאיתנו לדבר על הבעיות ההתקפיות של הפועל ירושלים בכלל ועל בעיית הקליעה מבחוץ בפרט. גם כי קשה בלעדיה, וגם כי היא מהווה סימפטום לבעיה משמעותית הרבה יותר.
כו-לם כותבים ואומרים את זה זו העונה השניה ברציפות, אבל קשה מאוד לייצר קבוצה מנצחת בלי יכולת קליעה מבחוץ. בגרסתה כאלופת המדינה, ירושלים קבוצה קליעה מצוינת. בכמעט שני הקמפיינים האירופאיים שלה תחת דני פרנקו, ירושלים קבוצת קליעה נחותה. בעונה שעברה היא קלעה, בממוצע, 3.9 שלשות מ-12 ניסיונות. העונה זה כואב אבל טיפה פחות, עם 15.7 זריקות לשלוש למשחק (שזה עדיין מאוד נמוך) וקולעת 5 שלשות בלבד. אתמול, מול נפטונאס, זה נגמר ב-5 מ-14, מהן שלוש שלשות של מאט ג'נינג.
ניכר שירושלים השקיעה מחשבה במהלך הקיץ בכל הנוגע לאספקט הקליעה מבחוץ. דאנקן, גבוה עם קליעה מבחוץ, הונחת כדי לאייש נישה שהייתה חסרה לפניו. אי.ג'יי רולנד, בטח ובטח ביחס לדרווין קיצ'ן שפתח את עונת 2014/15, מהווה שדרוג משמעותי (גם) באספקט הקליעה. וגם מאוחר יותר, אחרי שברייסי רייט סיים את מסעותיו באסיה הרחוקה, הונחת תחתיו כנראה הפיור שוטר הכי טוב שירושלים יכלה לאסוף אליה. ועדיין קשה להבחין בשיפור.
יש כל מיני דרכים באמצעותן אפשר להגיע לזריקה המיוחלת מבחוץ. אפשר להריץ תרגילי חסימות לקלעים. אפשר לרווח את המגרש במצבי בידוד לסל או בפיק אנד רולים. אפשר להשתמש ביכולת של ביג מן בצבע למשוך תשומת לב במצבי גם אל הסל. אפשר לייצר זריקות כאלה במשחק המעבר. ירושלים, לפחות בגרסה האירופית שלה, לא בוחרת באף אחת מהאופציות הללו. רגע, תיקון: ירושלים לא מבצעת כהלכה אף אחת מהאופציות הללו.
הפועל ירושלים אמנם זכתה באליפות היסטורית בעונה שעברה, אמנם משחקת בארנה מפוארת, אמנם נמצאת בבעלותו של בעל בית שפותח בפניה אפשרויות תקציביות וניהוליות ברמה אחרת מזו שהכרנו עד כה, אבל הכדורסל שלה הוא כדורסל של קבוצות קטנות. באופן אישי, אני לא מתרגש במיוחד (או בכלל) מממוצע הגילאים שיש לאדומים מהבירה בסגל. אני מתרגש הרבה יותר (כלומר הרבה פחות) מכדורסל הפנסיונרים שהיא משחקת.
כדורסל של זקנים הוא לא פונקציה של גיל אלא של ביצוע. ובנק הנתונים שלנו מהפועל ירושלים כבר גדוש מספיק כדי שנתעלם מסטיות תקן ממשחק כזה או אחר ונתעסק במגמות שחוזרות על עצמן. שמאפשר לנו לומר שזה כדורסל שלא ממקסם את היכולות של הסגל, חרף בעיותיו השונות. הגנתית, ירושלים מוצאת עצמה נכנעת, שבוע אחר שבוע, לגארדים היריבים. פעם אחת זה חבוסטוב של ניז'ני והפעם זה יואינג של נפטונאס, שמצליחים לעשות כל מה שבראש שלהם בהתקפה. להגיע עד לטבעת כשהם מחליטים או לכווץ את ההגנה כדי להגיע לזריקה קלה של אחד הקלעים (ואגב, מה זה הביידר הזה?!). ירושלים לא מצליחה למצוא פתרונות ברמת ההגנה האישית, בכל הנוגע לטיפול הגבוהים בפיק אנד רול ובטח ובטח שלא בכל הנוגע לרוטציות הגנתיות. כשהפתרון המרכזי לבעיות הטיפול ההגנתי הוא גפני בפנים (למרות משחק בינוני ומטה) ופישר בחוץ (למרות משחק התקפה מצוין), אז זה יכול לעבוד פעם כן ופעם לא. הפעם לא. התקפית, זה בעיקר סטטי, לא קצבי ולא יעיל.
מאחר שהליגה המקומית, תאהבו את זה או לא, היא שלולית, אז דני פרנקו הוא מלך השלולית. והדברים נכתבים מתוך הערכה, ולא ההיפך. (כמעט) ואין כמו פרנקו כדי לאתר בעיית מאצ'אפ נקודתית, התקפית או הגנתית, ולהביא לפתרון מתוחכם שיביך את יריבו. מהשלולית. מאמן שיודע להריץ הגנות מתחלפות, מתוחכמות וקשות לפיצוח, דוגמת הגנת 1-3-1 שמתחלפת לאישית אחרי מסירה (או שתיים), שיודע לרכב על תרגיל התקפה שבלוני של היריבה כדי לפרק אותו לגורמים וכן הלאה. השאלה הגדולה היא האם פרנקו מסוגל לייצר, להקים ולתחזק סיסטם התקפי או הגנתי חזק ועוצמתי מספיק. האם הוא מסוגל להרים את רמת הקצב והביצוע ההתקפי של הקבוצה שלו למצב שבו היא תוכל להתחרות באופן יציב מול יריבותיה ליורוקאפ. השאלה היא האם הוא מסוגל לבסס עוצמה הגנתית באמצעות פתרונות הגנתיים שאינם רק טקטיים ומתחכמים.
נכון לעכשיו, התשובה ל-3 השאלות הללו היא שלילית.
