בווידאו: פריץ פיטרסון מגיש במשחק האולסטאר של 1970
עבור חובבי ספורט רבים, יש מעט מאוד דברים יותר מסעירים מטריידים. באירופה ובישראל עסקאות החליפין הללו משום מה לא תפסו, אולם בארצות הברית הן נטועות עמוק בהיסטוריה, במורשת. מסע בעקבות הטריידים הגדולים בתולדות ענף כזה או אחר יסלול את הדרך לכמה מההישגים האישיים או הקבוצתיים הגדולים בתולדות ענף כזה או אחר, אליפויות והתפרקויות של מועדון, פיטורים או הארכות חוזה של כל המעורבים בדבר. עבור חובבי ספורט רבים יש מעט מאוד דברים יותר מסעירים מטריידים, כי במהלך סיכום על עסקת חליפים בין שני צדדים, נמתח באופן אוטומטי קו משווה, שבדרך כלל הופך צד אחד למנצח, וצד שני למפסיד.
ובכן, לא התכנסו כאן כדי לדון באחד מהטריידים הגדולים בתולדות הספורט האמריקאי, כי אם במה שככל הנראה היה המוזר מכולם. הוא התרחש בתחילת שנות השבעים, בין שני שחקנים מאותה קבוצה, באותו תפקיד, ולא היה קשור כהוא זה בספורט, כי אם לחיים עצמם. וגם בסופו, למרבה הצער, לפחות אחד מהצדדים הוכתר כמפסיד גדול.
פריץ פיטרסון נולד ב-8 בפברואר 1942 בשיקגו, והצטיין דווקא בהוקי. אלא שבשלב מסוים בנערותו בחר להתעסק בתחביב הנוסף שלו, כמגיש בייסבול, וב-1963 הוחתם על ידי אלופת העולם זה שנתיים ברציפות, ניו יורק יאנקיז. אחרי כשלוש שנים בליגות הנמוכות החל לקחת חלק בדבר האמיתי, והפך למגיש השני של אחד ממועדוני הספורט החשובים בתבל. הופעת הבכורה שלו היתה מצוינת, כשסייע לקבוצתו לנצח 2:3 בבולטימור אל מול 35 אלף איש. "במקום בו מגישים ותיקים דוגמת וויטני פורד, פדרו ראמוס ובוב פרנד כשלו, פריץ פיטרסון הצליח", נכתב ב"ניו יורק טיימס", ומאמן היאנקיז ג'וני קין הוסיף: "למעט מאוד פיצ'רים צעירים יש מה שיש לו".
ב-1969 ו-1970 הפך פיטרסון לאחד המגישים הטובים בליגה, סטטיסטית ובכלל, ונבחר למשחק האולסטאר של ה-MLB. בו בזמן, נודע גם כבחור משעשע למדי עם חיבה יתרה למתיחות: פעם אחת שם טלק במייבש השיער של ג'ו פפיטון, פעם אחרת הדפיס כותרות פיקטיביות מהעיתונים, על כך שהמטוס של היאנקיז התרסק, ורק הוא שרד. והיתה גם את הפעם ההיא שהשתמש בנייר רשמי של היכל התהילה של הבייסבול כדי לבקש משחקן העבר מוס סקאורון לתרום את קוצב הלב שלו אחרי שימות, או במכתב מטעם היאנקיז כדי להזמין את שחקני הקבוצה דון לארסן וגרג נטלס ל"תחרות שתייה רשמית".
מייק קקיץ', לעומת זאת, נולד ב-2 באפריל 1945 בסן דייגו, החל את הקריירה בלוס אנג'לס דודג'רס, שם הוכתר כיורש של סנדי קופקס הגדול וזכה למענק חתימה של 50 אלף דולר, לפני שהגיע לתפוח הגדול ב-1969, והשיל מעצמו את תדמית היורש. באמצע ובסוף שנות השישים היאנקיז התפרקו מכנסיהם והפכו לאחת הקבוצות החלשות בליגה. "בינוניים במקרה הטוב, פאתטיים במקרה הרע", כתב פיטרסון בספרו על הקבוצות ההן, וגם בקבוצות הללו, מייק קקיץ' התקשה להצטיין. מה שהגיע יותר בקלות היה החיבור לחברו החדש לקבוצה: די במהרה קקיץ' ופיטרסון חלקו חדרים במשחקי החוץ, חלקו חיבה לשיער ארוך, שיחות נפש ומיקום גאוגרפי של משפחותיהן - ניו ג'רזי. מפעם לפעם היו מבקרים כולם יחדיו בגן החיות בברונקס, או יוצאים לפיקניק בפארק. וכל פיקניק כזה, כל ארוחת ערב ובוקר וכוסית משקה, סללה את הדרך ללילה המכונן ההוא, ב-15 ביולי, 1972.
בימים ההם העיתונאים היו מחוברים יותר למושאי הסיקור שלהם: אנשי תקשורת שונים טסו עם הקבוצות, ישנו באותם מלונות, ולעתים סעדו ובילו עם השחקנים והמאמנים. אחד כזה היה מורי אלן, מ"ניו יורק פוסט", שהזמין את פריץ פיטרסון ואשתו ומייק קקיץ' ואשתו לביתו. על פי העיתונאי, מספר שבועות קודם לכן מרילין פיטרסון - "יפה, קטנה, מתוחכמת", כפי שתוארה בספרו All Roads Lead to October, שאלה את אשתו כמה פעמים זה נורמלי לקיים יחסי מין - רמז על כך שפריץ לא ממש מתפקד, או מעוניין לתפקד. את סוזן קקיץ' תיאר כ"ברונטית גבוהה בעלת חזות אתלטית ואגרסיבית", וטען שהחלה להתחרות עם מרילין על תשומת לבו של פריץ. לארוחת הערב ההיא בביתו של מורי אלן, מרילין פיטרסון הגיעה, לשם שינוי, ללא הפיאה הבלונדינית שנהגה ללבוש , מה ששיווה לה מראה "מתוק יותר, צעיר יותר, משוחרר", על פי העיתונאי הניו יורקי.
"זה פשוט קרה, זה לא היה מתוכנן", אמר פריץ פיטרסון ל"פאלם ביץ' פוסט" ב-2013. "הוזמנו למסיבה בבית של מורי אלן בליל שבת. במהלכה שתינו כמה בירות והיה מאוד כיף. כשהחלטנו לעזוב, הלכנו למכוניות והבנו שאנחנו חונים אחד אחרי השני ברחוב. אמרתי לאשתי, מרילין, 'למה שלא תסעי עם מייק לדיינר בניו ג'רזי, ואני אקח את סוזן וניפגש שם ואז נמשיך הביתה'. עשינו את זה והיה לנו כל כך כיף ביחד, לי ולסוזן ולמייק ולמרילין, שהחלטנו - היי, היה כל כך כיף, בואו נעשה את זה שוב. עשינו את זה שוב למחרת. יצאנו למסעדת בשרים, מייק ומרילין עזבו מוקדם ואני וסוזן נשארנו ושתינו קצת ואכלנו. כולנו הרגשנו אותו דבר. משם המשכנו הלאה, ובסופו של דבר הוא התאהב באשתי ואני התאהבתי באשתו".
רון סוובודה, ששיחק ביאנקיז באותה תקופה, פקד את המסיבה ההיא ואמר ל"פאלם ביץ' פוסט": "התגובה הראשונה שלי? לי היו נישואים סולידיים אז חשבתי, טוב, לא סביר שזה יקרה לי. לא סביר שזה יקרה להרבה אנשים. אבל צריך לזכור שאלה היו שנות השבעים, לא רחוק משנות השישים". סוובודה עמד על נקודה די חשובה - כל זה קרה אחרי המהפכה המינית בארצות הברית, ששחררה גברים (ובעיקר נשים) משלשלאות, דעות קדומות וקונבנציות. השילוב של החופש לבחור ולהחליט עם אנשים חושבים ש"שונים מהתרבות הרדנקית" ששלטה אז בבייסבול על פי "ניו יורק מגזין" ומעוניינים לבחור ולהחליט לעצמם, הכין את הקרקע לעסקה הייחודית כל כך.
"לפי סטנדרטים אמריקאיים היו לי נישואים טובים", אמר קקיץ', "אבל רציתי נישואים מצוינים. כנראה שהייתי אידיאליסט. הכל התחיל עם מידה בלתי רגילה של חיבה כלפי כולם. אחרי זמן מה, נהיה ברור שסוזן ופריץ פשוט מתאימים אחד לשני". אחרי זמן מה נהיה ברור גם שקקיץ' ומרילין מתאימים אחד לשני, וכשכולם הבינו עם מי הם בעצם מעדיפים לבלות את זמנם הפנוי, החלה הרביעייה להגות תכנית פעולה. הילדים של משפחות פיטרסון וקקיץ' היו בערך באותו גיל, ובאוקטובר של 1972, פריץ פיטרסון עבר לגור עם סוזן קקיץ', שתי בנותיה והכלב המשפחתי (טרייר), בעוד מייק קקיץ' עבר לגור עם מרילין פיטרסון, שני בניה והכלב המשפחתי (פודל), ומספר חודשים לאחר מכן דאג להבהיר: "אל תקראו לזה החלפת נשים, כי זה לא מה שזה היה. לא החלפנו נשים, החלפנו חיים".
הרביעייה לא תכננה לחשוף את הצעד הכל כך לא קונבנציונלי, אולם כשהשמועות החלו, בחרה להוציא את כל מה שקרה מהארון ולאוורר אותו באוויר התקשורת האמריקאית. בבוקר ה-4 במרץ, 1973, כינס פריץ פיטרסון מסיבת עיתונאים במתחם היאנקי סטדיום והסביר את מה שקרה מהצד שלו. אחר הצהריים נכנס לאותו חדר מייק קקיץ', והשלים את התמונה. "אני מקווה שלא תעשו מזה משהו מלוכלך", אמר פיטרסון לתקשורת, וקקיץ' הוסיף: "אלא אם אנשים יידעו את הפרטים המלאים, זה בקלות יכול להפוך למשהו מטונף. אנחנו לא אומרים שאנחנו צודקים וכל מי שחושב שאנחנו טועים טועה. פשוט כך הרגשנו". בו בזמן, דאג הצמד להבהיר שלהסכם החדש לא תהיה כל השפעה על יכולותיו המקצועיות. "פה במועדון אנחנו חברים לקבוצה", אמר קקיץ'. "אני בר מזל שביכולתי לנתק דברים מדברים אחרים. כשאני משחק בייסבול אני משחק בייסבול, ושום דבר אחר לא מטריד אותי". פיטרסון הוסיף: "אעודד את מייק כשהוא יעלה להגיש. אני מקווה שינצח 20 משחקים השנה, ואני אנצח 20, וכל המגישים שלנו ינצחו 20".
ואילו, בעוד בנקודת הזמן הזו מערכת היחסים בין פריץ פיטרסון וסוזן קקיץ' פרחה ובאמת הרגישה אידילית, זו בין מייק קקיץ' ומרילין פיטרסון סיפקה בעיקר נורות אזהרה. על פי מספר כלי תקשורת אמריקאים, כשמסיבת העיתונאים ההיא נערכה, מייק קקיץ' ופריץ פיטרסון בקושי דיברו. גם הקשר ביניהם נפגע קשות. "היה ברור שיש להם רגשות רעים אחד כלפי השני", נכתב ב"ניו יורק טיימס", ומייק קקיץ' אמר על הקשר הרומנטי הכבר לא כל כך חדש שלו: "עדיין יש פה משהו מאוד חזק בינינו, אבל שנינו מבולבלים. יש לנו תכונות שמרגיזות אחד את השניה. מאוד הייתי רוצה שזה יעבוד, אבל עכשיו אני קצת ספקני. אהבה היא הרגש החזק ביותר שאי פעם הרגשתי, ואני מחפש-הנשמות הגדול ביותר בסביבה. לא אכפת לי מה אנשים אחרים אומרים, אבל אכפת לי מה מרילין אומרת. קצת כואב לי הלב שאני לא יכול להיות עם הבנות שלי ואני עצוב שאני ומרילין לא מצליחים לגרום לזה לקרות. אני לא יכול להגיד לכם כמה מושלם זה היה אם זה היה עובד".
פריץ פיטרסון אמר ל"ניו יורק דיילי ניוז": "אני רוצה שזה יעבוד ביניהם בשביל הילדים. אין לי מה להסתיר. לא גנבתי את אשתו של אף אחד, ואני לא מתבייש. יש לי מה להפסיד בדיוק כמוהו. יותר. אבל דברים חומריים לא חשובים במקרים הללו. חרטות? אין לי חרטות, רק מבחינת הילדים שלי. קשה לחשוב עליהם גדלים ללא אבא". פיטרסון אף הוסיף שהיתה תקופה בה ההסכם בוטל וצמד המגישים שב לנשיו החוקיות, אך זה לא החזיק מעמד: "אמרתי למרילין שאני פשוט חייב את סוזן ומרילין אמרה שהיא מאוהבת במייק. זה שהילדים שלי יגדלו ללא אבא אוכל אותי מבפנים, אבל אני לא מסוגל לחזור. לעולם לא אחזור". לקקיץ', כאמור, הסיפור הזה היה הרבה יותר קשה, בעיקר משום שההסכם המקורי אמר שהילדים הולכים עם האמא. אלא שמרילין עזבה אותו תכופות ולקחה את ילדיה שלה לבית הוריה באילנוי, וילדיו שלו היו עם סוזן ופריץ פיטרסון. "אני רוצה להיות איפה שפריץ נמצא", אמר, "זו הדרך היחידה שאוכל להבטיח שאראה את בנותיי".
בוודאי מיותר לציין שלא כולם בארצות הברית בכלל ובבייסבול בפרט לא ראו את הטרייד בעין יפה, בעיקר משום שפעמים רבות, הבייסבול האמריקאי והחברה האמריקאית היו בערך אותו דבר - תמונות מראה שמשפיעות אחד על השנייה. לאורך השנים ענף הספורט הפופולרי והמשפחתי כל כך היווה היה קשור כל כך במצבה של המדינה, ודרך הבייסבול ניתן היה להחזיר את ארצות הברית לשגרה, לשאוב כוח או להעמיד פני שגרה וכוח. "אין שום דבר רע בסקס בבייסבול, כל עוד מטאטאים אותו מתחת השטיח. אחרי הכל, ילדים עלולים לצפות", נכתב ב"וושינגטון פוסט". אם מוסיפים לכך את העובדה שכל זה קרה בעיר החשובה והמתוקשרת ביותר במדינה, כמו גם את הטאבו שאוסר על ספורטאים לשכב או אפילו לדבר על נשים של חברים לקבוצה, ניתן להבין מדוע הסיפור תפס תאוצה כל כך גדולה, ונותר על סדר היום גם חודשים ארוכים לאחר מכן. פיטרסון היה כל כך תמים אז, שחשב שמסיבת העיתונאים ההיא תישכח תוך כמה שעות, אך למחרת התעורר וראה את פרצופו בטלוויזיה. "אמרתי לעצמי - או-או, זה הולך להיות משהו גדול", אמר ל"פאלם ביץ' פוסט".
גם העיתוי היה פיקנטי: מספר ימים קודם לכן רכש ג'ורג' סטיינברנר האגדי את המועדון, ורצה להכניס בו קצת משמעת. "קשה היה לדעת אם לצחוק או לבכות", כתב פיל פפה מ"ניו יורק דיילי ניוז", "סטייברנר רכש את הקבוצה כמה שבועות קודם לכן, ובעיקר התהלך והצביע על שחקנים עם שיער שחשב שארוך מדי". פיטרסון התלוצץ ואמר: "ג'ורג' ירש אותנו. היינו הבעיות הראשונות שלו". הג'נרל מנג'ר לי מקפייל אמנם אמר ש"אולי נצטרך לבטל את יום המשפחה", אך סיפר ששני המגישים ביקשו שלא יעביר אותם בטרייד והמנג'ר ראלף הוק ניסה להתרכז בעיקר: "זה החיים שלהם, ויש להם עוד הרבה שנים לחיות. אם אתה לא שמח, ואתה נמצא בעולם הזה רק פעם, מדוע שתהיה לא מאושר?" מי שלא היה כל כך מאושר היה הקומישנר של הליגה דאז, ש"נגעל" מהעסקה ולטענתו קיבל אינספור מכתבי תלונה מאוהדים.
די במהירות, על אף דבריו של מקפייל, מייק קקיץ' הועבר בטרייד לקליבלנד בתחילת עונת 1973, הציג יכולת חלשה, שוחרר בשנה שלאחר מכן, והודה: "הקריירה שלי נכנסה לחור שחור אחרי ההחלפה שלנו. זה היה נורא". החור הזה כלל מעבר לליגה היפנית וניסיון קאמבק לא מוצלח בליגה המקסיקנית לפני שתלה את הכפפה ב-1977 ועבר להיכשל בתחומים עסקיים אחרים, כולל ברפואה. בשלב מסוים קקיץ' התחתן מחדש, הביא לעולם ילדה חדשה והתנתק מהתקשורת, מהעבר ומההחלפה הידועה לשמצה. שמו שב לכותרות בארצות הברית בשנים האחרונות, כשנודע שמאט דיימון ובן אפלק מעוניינים להפוך את הסיפור שלו ושל פיטרסון לסרט הוליוודי. "הוא בפאניקה מזה", נכתב ב"ניו יורק פוסט". "הוא עבר דירה ויש לו זהות חדשה. הוא התחרפן מזה שהאנשים שעובדים על הסרט ימצאו איפה הוא מתגורר, ולא ממש רוצה שיחפרו שוב בסקנדל אחרי כל השנים הללו".
בניגוד לקקיץ', פריץ פיטרסון הסכים לשמש כיועץ עבור הסרט שאמור להיקרא "The Trade", אך גם הקריירה שלו הידרדרה במהירות. "הוא לא היה אותו הדבר אחרי ההחלפה", אמר ל"וושינגטון פוסט" חברו לקבוצה פרד בין, "כל התגובות הרעות פחות או יותר הרסו אותו". היאנקיז העבירו גם אותו לקליבלנד (קקיץ' כבר לא היה שם כשזה קרה, בשלהי 1974), ולאחר מכן גם הועבר לטקסס לפני שחתם על חוזה בשיקגו, אך לא הספיק לשחק, עבר ניתוח בכתפו ופרש ב-1977. לאחר קריירת המשחק החל לשמש כפרשן במשחקי הוקי, כדילר בקזינו באילנוי, אך אף עבודה לא ממש החזיקה מעמד. ב-1999 אובחן כסובל מסרטן בערמונית, ממנו החלים סופית בתחילת 2012. התקרבותו לנצרות סייעה, והנישואים המושלמים עם סוזן שעדיין מחזיקים מעמד סייעו עוד יותר. "אני לא מסוגל להיות מאושר יותר עם אף אחד אחר בעולם", אמר ב-2013 ל"פאלם ביץ' פוסט". "אנחנו יוצאים לחגוג מדי ערב. אנחנו עדיין בירח הדבש שלנו. כל הדבר הזה היה ברכה אמיתית".
בארצות הברית טענו לאחרונה שפיטרסון וקקיץ' לא דיברו כמה שנים ארוכות וגם זה, כנראה, מובן. ב-2005, בראיון ל"וושינגטון פוסט", סיכם פיטרסון את כל הדבר הזה, הברכה הזאת, שאולי הצילה אדם אחד אך חירבה אחד אחר, כשאמר: "אני וסוזן נשואים כבר למעלה מ-35 שנה. היא אישה טובה, ולעתים אני חושב מה היה קורה אם היינו מלכתחילה הייתי איתה. אי אפשר לתהות מה היה קורה אילו".
