סוף עידן הנרקסיזם? ניתוח התבוסה של ריאל מדריד לברצלונה בקלאסיקו

צפו בתקציר ה-0:4 ההיסטורי של ברצלונה בברנבאו

הפיאסקו הטקטי של ריאל מדריד במחצית הראשונה של הקלאסיקו אתמול (שבת) היה בלתי נתפס. זה לא היה סתם מערך לא נכון, אלא אבסורד גרוטסקי, מראה הזוי לחלוטין. היתה זו קריקטורה של קבוצת כדורגל, וקשה היה להאמין שמאמן באמת מסוגל להנחות את שחקניו להתבזות כך.

מבחינת רפא בניטס, המחדל היה כפול. ראשית, הוא סטה באופן ברור מהמסלול בו הוביל את ריאל לפני הקרב מול ברצלונה. המאמן החדש ספג ביקורת נוקבת על מערך הגנתי מדי לטעמם של האוהדים והפרשנים, והתאים את עצמו לציפיות לכאורה ברגע האמת. קאסמירו, הקשר האחורי האולטימטיבי שסתם את החורים ושיחק 90 דקות במשחקי החוץ הקשים של הבלאנקוס מול אתלטיקו מדריד, סלטה ויגו וסביליה וגם בשני המפגשים מול פריז סן ז'רמן בליגת האלופות, נותר הפעם על הספסל ולא שותף. בלעדיו, נותרה ריאל חשופה מול המעבר המהיר של בארסה, וגם לא היתה יכולה ליישם את השיטה החדשה שלמדה בחודשים האחרונים, אבל זו לא הצרה האמיתית. הרי אי אפשר להסביר את התבוסה המחפירה בהיעדרותו של קאסמירו, שבכלל הושאל לפורטו בעונה שעברה. זה יותר ממגוחך, במיוחד כאשר ברצלונה התייצבה ללא ליאו מסי.

אפליקציית הספורט שתסדר אתכם בחיים

הבעיה המרכזית היתה נעוצה במיקומם ותפקודם של השחקני שעלו לכר הדשא. נניח, לצורך העניין, שההרכב הזה נכפה על בניטס בידי הנשיא פלורנטינו פרס, ולא היתה לו אפשרות להתנגד. על הנייר, זה הרכב לא רע בכלל. תשוו אותו לכוכבים שניצחו את ברצלונה בקלאסיקו בברנבאו לפני שנה ותקבלו שינוי אחד בלבד בחלק הקדמי – איסקו שיחק אז במקום גארת' בייל הפצוע. למה זה עבד אז ולא אתמול? נתחיל מהסוף – גם לפני שנה הגיעו הקטלאנים להזדמנויות רבות ליד השער, והיו יכולים להכריע את ההתמודדות הרבה לפני שריאל ביצעה את הקאמבק. אלא שאז המארחת היתה מסוכנת הרבה יותר בהתקפה, וקרלו אנצ'לוטי השיג זאת באמצעות מערך 3:3:4 יעיל עם חילופי מקומות תכופים.

היה ברור כשמש שריאל היתה צריכה לשחק עם בייל וכריסטיאנו רונאלדו באגפים, חאמס רודריגס בתפקיד הפליימייקר, וקארים בנזמה כחלוץ מרכזי נייד שמפנה כהרגלו שטחים לחבריו. בפועל, בייל שובץ משום מה במרכז, כמעט על תקן חלוץ מרכזי לצידו של הצרפתי, וגם רונאלדו שהתחיל משמאל סטה בעיקר למרכז. לעומתם, חאמס נדחק לאגף הימני, שם כישוריו לא באמת באים לידי ביטוי – ובכל זאת היה הפעיל והמסוכן ביותר של ריאל במחצית הראשונה. כלומר, הוא שלח את הבעיטה היחידה לכיוון השער של ברצלונה. בעיטה אחת ב-45 הדקות הראשונות זה נתון סטטיסטי בלתי נסלח ללא קשר לנסיבות.

מדוע זה קרה? לא רק בגלל הצפיפות במרכז, שם דרכו רונאלדו, בנזמה ובייל זה על זה, אלא גם בגלל שהאגפים לא תיפקדו. על הנייר הציב בניטס מערך התקפי מובהק, אבל בפועל הוא היה מסורס לחלוטין. בכל המשחקים הקודמים של ריאל, המגנים קיבלו יד חופשית לדהור קדימה, בעוד הפעם דנילו ומרסלו היו תקועים באופן קבוע מאחור. לכן, כאשר טוני קרוס ולוקה מודריץ' קיבלו כדורים, הם התקשו למצוא כתובת למסירה ראויה – האגפים נותרו ריקים למעט חאמס עליו הוצבה שמירה, ואילו שלושה השחקנים המרכזיים בקושי עשו תנועה ללא כדור. הגדיל לעשות בנזמה – בסביבות הדקה ה-30 היה צורך להסתכל שוב על ההרכב כדי לוודא שהוא באמת נמצא על המגרש ולא במעצר בצרפת.

לעתים נדמה היה כי ריאל משחקת במערך הביזארי 4:2:4, ואין שם קשר בין החוליה האחורית לקדמית. מרסלו רגיל לספוג ביקורת על כך שהוא מפקיר את ההגנה, אבל הפעם ההיפך היה נכון. הברזילאי, שגרם לפני שנה לפנדל כאשר כדור הרוחב שלו פגע בידו של ג'רארד פיקה, לא הורגש בהתקפה כלל. נוצר חלל עצום בקישור, וברצלונה ניצלה אותו נהדר. השער השני של ברצלונה היה התוצאה הישירה של מערך היריבה. מודריץ' לא מצא למי למסור את הכדור, התמהמה ואיבד אותו לסוארס, ומשם הדרך קצרה היתה דרכו של אנדרס אינייסטה לבשל לניימאר.

היה בכך דמיון מסוים לכשל המובנה של נבחרת ארגנטינה במונדיאל 2010, כאשר היא נקרעה לגזרים על ידי גרמניה ברבע הגמר. מסי וחאבייר מסצ'ראנו צריכים לזכור את החוויה האיומה הזו היטב. אז זה נגמר ב-4:0, ולא מפתיע שהתוצאה שוחזרה בברנבאו אתמול. אלא שיש גם הבדל עצום בגישת המנצחת. הגרמנים שיחקו אז על מתפרצות, בעוד ברצלונה נהנתה משליטה בכדור, חזרה למקורות ויישמה באופן מעורר התפעלות את הטיקי טאקה הטהור מהעונה הראשונה של פפ גווארדיולה. הנעת הכדור הסבלנית שמסתיימת בפרץ אנרגיה בלתי צפוי בדרך לרשת – זה בדיוק מה שקרה במהלך שהוביל לשער הראשון, אותו בישל סרג'י רוברטו הפנטסטי ללואיס סוארס.

הצטיינותו של סרג'י רוברטו בלטה מאוד לאורך כל המשחק, ובארסה הוכיחה באופן חד וברור שהתלות במסי לא קיימת עוד. אמנם היריבה עשתה הכל כדי לעזור לה, אבל זה לא מוריד דבר מהמשחק המופתי של הקטלאנים, במיוחד במרכז המגרש. סרג'יו בוסקטס עשה עבודה כמעט מושלמת בעמדה החיונית שלא היתה קיימת אצל ריאל. אינייסטה יודע להתעלות במשחקים הגדולים והחשובים, וזה ידוע עוד מסטמפורד ברידג' ומיוהאנסבורג. ההתעלות שלו אתמול היתה טבעית וצפויה. חסרונו של צ'אבי לא הורגש, ואפשר לומר כי יהיה לבארסה הרבה יותר קשה להתרגל לחיים ללא סן אנדרס כאשר יגיע זמנו לעזוב.

ניימאר היה נמרץ ויצירתי כאילו לא טס לקצה השני של העולם כדי לשחק במוקדמות המונדיאל, ושיתוף הפעולה בינו לבין סוארס, שלא לדבר על הבישול בעקב לאינייסטה, קרוב גם הוא לשלמות. מאז הבכורה של האורוגוואי בקלאסיקו לפני שנה, מציגים כוכבי ברצלונה כדורגל לא אנוכי באופן יוצא דופן, וזאת בניגוד מוחלט לדמותו של רונאלדו שרק הולכת ומקצינה עם הזמן. ההכנות של הפורטוגלי לקלאסיקו התרכזו בעיקר בקידום סרט נרקסיסטי במיוחד, והעיתוי לכך היה אומלל באופן קיצוני. רונאלדו לא הפגין אתמול מנהיגות כאשר קבוצתו נקלעה לצרה, אלא להיפך. הוא שידר תסכול וכעס, לא עשה מאמץ קלוש להביא למפנה במומנטום, וגם החמיץ את ההזדמנויות שנפלו לרגליו אחרי ההפסקה – על כך מגיע קרדיט מיוחד גם לקלאודיו בארבו, אשר הצלחתו הגדולה לא מוערכת כראוי.

גם בניטס שידר תבוסתנות על הספסל. באופן כללי, יש למאמן הספרדי לא מעט מעלות, אך כריזמה לא נכללת ברשימה. הוא לא מסוגל לשנות את גישת שחקניו מהקווים, וגם השינויים הטקטיים שלו היו מתחת לכל ביקורת. דווקא חאמס, השחקן הטוב ביותר של ריאל, היה הראשון שהוחלף. בהמשך, נשלח משום מה דני קרבחאל במקום מרסלו, כאשר דנילו עבר לאגף הפחות מוכר מבחינתו משמאל. החילוף השלישי אפילו לא בוצע. למרות החולשה האיומה של בנזמה ובייל, חסה נותר על הספסל עד לשריקת הסיום.

שריקות צורמות הרבה יותר נשמעו מכיוון האוהדים, והן הופנו לא רק למאמן, אלא גם לרונאלדו ולפרס. האוהדים מבינים שהנשיא הוא האחראי המרכזי לכישלון. הוא בונה את הסגל, והוא גם התעקש להחליף את אנצ'לוטי. כאשר הזעם מופנה ליציע הכבוד, התגובה עלולה להיות לא פשוטה מבחינת בניטס. סביר להניח שהוא לא יפוטר השבוע, אך החל מאתמול הוא נמצא במדריד על זמן שאול. אין מחילה על תבוסה כה מוחצת ללואיס אנריקה מכל היבט אפשרי גם אם אתה דמות אהובה הרבה יותר, קל וחומר כאשר כולם מחפשים אותך מהרגע הראשון.

ההשפלה הגדולה ביותר מבחינת ריאל היתה דווקא לקראת הסיום, כאשר מסי שיחק בהילוך שני אחרי פציעה ועדיין ניהל את המשחק ביד רמה, וברצלונה לחצה על הדוושה כדי להשיג את השער החמישי. 0:5 היא תוצאה חשובה מאוד בתולדות הקלאסיקו – לא רק בגלל ה-29 בנובמבר 2010, ולא רק בגלל החגיגות של רומאריו ואיבן זמוראנו ב-1994 וב-1995, אלא גם בזכות ה-0:5 המיתולוגי של יוהאן קרויף בברנבאו ב-17 בפברואר 1974. בעוד המאטסרו ההולנדי נאבק בסרטן, בארסה רצתה מאוד לשמח אותו עם שחזור התוצאה, והיתה מעט מאוכזבת כאשר לא הצליחה לכבוש את החמישי, בעיקר בגלל הבזבזנות של מוניר. פיקה וג'ורדי אלבה שיחקו על תקן חלוצים בדקות האחרונות, בעוד הלבנים הניפו דגל לבן.

הדגל הזה ילווה את בניטס, רונאלדו ופרס עד עכשיו, ואם הנשיא רוצה לשרוד בכסאו, הוא עשוי לנקום בשני הגיבורים הראשיים האחרים. ואולי גם זה לא יספיק. ייתכן שאתמול תם עידן רונאלדו ובייל בריאל, וצריך לפנות את הבמה לחיוך של חאמס.