בווידאו: ג'ייסון וויליאמס מלהטט גם בגיל 39
בכל פעם שטרי וויליאמס רצה להעניש את בנו, הוא שלח אותו לחדר. אלא שבשלב מסוים, השוטר האמריקאי הקשוח איבד את סבלנותו מהרעשים שבקעו מהחדר. "כל מה שהוא עשה זה ללכת למגרש ולזרוק לסל", אמר ל"ניו יורק פוסט". "הוא שיגע אותי, אז הענשתי אותו - שלחתי אותו לחדרו, והוא היה מסובב את הכדור על האצבע, או זורק אותו על הקיר. לבסוף, החרמתי לו את הכדור. זה הדבר היחיד שעבד".
אבל מהר מאוד, ג'ייסון וויליאמס שיחגוג מחר (רביעי) את יום הולדתו ה-40, לקח בחזרה את הכדור מאביו ולא הניח אותו לרגע, כשם שציירים לא מניחים את הצבעים שלהם. הכדור הזה, הכדור אותו כישף כל כך הרבה פעמים, הציל אותו גם מחוץ למגרש, הפך אותו לאחד הכדורסלנים האהובים ביותר בארצות הברית, ובו בזמן לאחד השחקנים שעוררו הכי הרבה מחלוקות.
אבל על דבר אחד אין מחלוקת: אף אחד - אף אחד - לא מסר את הכדור כמו ג'ייסון וויליאמס.
כבר עשיתם לייב לעמוד ה-NBA שלנו בפייסבוק?
הוא נולד וגדל בעיירה הקטנה בל במערב וירג'יניה. כשהיה רוצה לשחק כדורסל, בדרך כלל עשה את דרכו לעיירה הקרובה, רנד, ושם, ככל הנראה, למד הילד הלבן לשחק כדורסל כמו אדם שחור, ולהתלבש כמו אדם שחור, שכן מרבית האוכלוסיה שהקיפה אותו בימים ההם היתה אפרו-אמריקאית. "כולם כל הזמן אמרו שאני משחק כמו שחקן שחור", אמר וויליאמס ל"ניו יורק טיימס". "בפעם הראשונה שהלכתי לשחק איתם פחדתי, לא אשקר. אנשים אמרו לי דברים. היו כמה לבנים שבאו, אבל הם התקשו, כך שאני פחות או יותר הייתי הלבן היחיד שם". אביו רצה שיהיה שוטר, כמוהו, או לכל הפחות שיבוא איתו לסיורים בניידת, אך ג'ייסון הצעיר סירב. "החברים שלי היו די רעים, ופחדתי שאהיה במכונית והוא יעצור לידם וייתן להם דו"ח, כי זו העבודה שלו, ואז החברים שלי יצפו שאגיד משהו. אז לא, לא נסעתי איתו". טרי וויליאמס לא אהב את האדם שבנו הופך להיות, אך לא ממש היה לו מה לעשות - בעיקר משום שבאותה תקופה, בנו מצא בכדורסל מפלט ממה שקרה בבית משפחת וויליאמס.
כשהיה בתיכון הוריו נפרדו, וג'ייסון הלך עם אביו והפסיק לדבר עם אמו לאחר ששמע שמועות שהיא שוכבת עם אחרים. כדי לברוח מהשמועות, לברוח ממנה, לברוח מהמציאות, היה מתחבא באולמות כדורסל, ולא שיתף אף אחד בבעיות שלו. בזמן שילדים יצירתיים אחרים הביעו את הכעס שלהם על מחברת נייר או מערכת תופים, ג'ייסון וויליאמס זרק את כל תסכולו הקיומי על כדורים וסלים ופרקטים. "הוא בילה שעות לבדו, מתאמן על מסירות מאחורי הגב בשתי הידיים על הקיר. מאמן פלורידה בילי דונובן שלקח אותו לאחר מכן למכללות ייעץ לו לשים כפפות עבות כשהוא מתאמן, ואחרי מספר חודשים, הכדור הרגיש כמו אפון בידיים החשופות", נכתב ב-ESPN, בכתבה בו צוטט גם אחיו, שהודה: "לגירושים היתה השפעה גדולה עליו. ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל ג'ייסון הוא אדם קשה אם הוא לא רוצה לדבר על משהו. לעתים הוא פשוט מסתגר".
על הפרקט הנער הלהטטן ממש לא הסתגר. ב-1994 הוליך את תיכון דופונט (בו שיתף פעולה עם כוכב ה-NFL העתידי רנדי מוס) למשחק הגמר, ונפרד ממנו כשחקן היחיד בתולדות התיכון שמגיע ל-1,000 נקודות ו-500 אסיסטים. הצעד הבא היה הקולג'ים. מכללות גדולות לא ממש שמו לב אליו, ובלית ברירה, וויליאמס הצטרף למארשל של בילי דונובן, והעמיד ממוצעים של 13.4 נקודות, 3.5 ריבאונדים ו-6.4 אסיסטים למשחק. כשהמאמן עזב בחלוף שנה לפלורידה הרכז הצעיר עזב בעקבותיו, נאלץ לשבת שנה בחוץ בשל חוקי המכללות, ורק אז הורשה לשוב לפרקט. ההמתנה היתה שווה את זה: וויליאמס הפך לאחד השחקנים המלהיבים בכדורסל המכללות האמריקאי וסיים את העונה עם 17.1 נקודות, 3 ריבאונדים ו-6.7 אסיסטים למשחק, כולל ערב בלתי נשכח בו קבע שיא מכללה חדש של 17 אסיסטים. אלא שבפברואר 1998, רגע לפני טורניר ה-NCAA, הוחלט להשעות אותו מהאוניברסיטה על שימוש במריחואנה, לאחר שתי תקריות דומות קודם לכן.
הרכז המתוסבך החליט אז שהוא לא מתכוון לחזור לפלורידה. במקום זאת, הודיע שבכוונתו להירשם לדראפט ה-NBA. מעטים צפו שייבחר כל כך גבוה, וכשסקרמנטו לקחה אותו בבחירה השביעית, לא מעט גבות הורמו. אפילו וויליאמס עצמו הופתע. "ממש לא ציפיתי להיבחר כל כך גבוה", אמר למגזין "סלאם". "הלכתי לכמה אימונים עם קבוצות, והייתי בכושר הטוב בחיי. פשוט הרגתי את כל מי שעמד מולי".
צפו במקבץ ביצועים של ג'ייסון וויליאמס בתיכון
ההתחלה היתה מבריקה: סקרמנטו נבנתה מחדש ולצד וויליאמס הגיעו גם כריס וובר, פז'ה סטויאקוביץ' ו-ולאדה דיבאץ', והרכז הצעיר ניצל זאת כדי לעשות קצת אמנות. במשחקו הראשון בליגה הטובה בעולם הצטיין עם 21 נקודות, 4 ריבאונדים, 3 אסיסטים ו-5 חטיפות, וחשוב מכל - קיבל מנדט לעשות ככל העולה על רוחו מאחד ממאמני ההתקפה הטובים שלליגה היה להציע אז, ריק אדלמן. זה נדיר שרכז רוקי - כל רכז רוקי - מקבל בעלות על קבוצה, אך נדיר עוד יותר כשהרכז הרוקי שלך קצת משוגע, ולא רק חושב מחוץ לקופסה, אלא מעביר אותה בין הרגליים ואז מוסר אותה מאחורי הגב, לפינה. "זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי", אמר ל"סלאם". "ריק אדלמן אמר לי במשחק הראשון, אם אתה רץ ומוסר מאחורי הגב ישר לחוץ, אל תדאג. בפעם הבאה, תמסור ביד שמאל. אמרתי לו - שיט, זה כל מה שהייתי צריך לשמוע".
כן, הכל לכאורה היה טוב ויפה אז, והקינגס הציגו כדורסל שקשה לתאר בביטוי שהוא לא "שירה בתנועה", אולם בדיעבד, בראיון לאתר "אינסייד הופס" ב-2006, נשאל וויליאמס האם כל החופש הזה שקיבל בתחילת דרכו באמת שירת אותו, והשיב: "יכול להיות שזה היה הדבר הכי טוב ויכול להיות שזה היה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לי, כי לא היה להם רכז מנוסה ממנו יכולתי ללמוד. הם היו חייבים לתת לי לשחק. לא משנה מה עשיתי, הם היו חייבים להשאיר אותי על הפרקט כי לא היו להם עוד רכזים". אביו, טרי, הסכים ואמר ל"סקטאון רויאלטי": "אני אוהב את ריק אדלמן והחבר'ה בסקרמנטו, אבל באיזשהו מקום מרגיש שהם עשו לו שירות לא טוב. הוא יצא למשחקים ונתנו לו את הכדור ואמרו לו - לך תשחק, בלי כיוון. הוא היה מוסר מסירות משוגעות ומאבד ולא הוציאו אותו מהמשחק, פשוט השאירו אותו על הפרקט. אני חושב שהוא היה זקוק לקצת כיוון, קצת מנהיגות, והם פשוט נתנו לו לעשות מה שהוא רצה".
וכל מה שוויליאמס רצה לעשות זה להמציא את הגלגל - למסור כמו שאף אחד לא מסר אף פעם, לכדרר פעמיים או שלוש אחרי קו מחצית המגרש ולהשליך שלשות שלעתים לא פגעו בדבר, ובעיקר - להקסים. 1998 לא היתה שנה מזהירה ל-NBA - מייקל ג'ורדן בדיוק הודיע על פרישה, בקיץ ההוא התחוללה שביתה שקיצצה 32 משחקים מהעונה, וכולם רק חיפשו כוכבים חדשים ואנושיים (ומה לעשות, רצוי גם לבנים) להיתלות בהם, להזדהות איתם. וויליאמס היה כזה. הגופיה עם המספר 55 אותה לבש נמכרה ב-130 דולר, כפול משל כל שחקן אחר, והיתה אחת מחמש הנמכרות ביותר בעונת הרוקי שלו - הישג כמעט בלתי נתפס אז וגם היום; סקרמנטו ידעה גידול של 13 אחוז בהשוואה לכמות הקהל שהגיע למשחקיה בעונה שלפני כן; ובפעם השלישית בלבד מאז שהמועדון עבר לעיר מקנזס סיטי ב-1985, הקינגס הגיעו לפלייאוף.
"הוא השחקן הכי נוצץ, הכי מרתק בענף, אולי הרכז הכי מבטיח מאז מג'יק ג'ונסון או פיט מרביץ'", נכתב ב"אסקווייר". "אנשים קוראים לו מייקל ג'ורדן הלבן, אבל זה הפוך. מתת האל של ג'ורדן היתה להישאר באוויר בזמן שכל היתר חזרו לקרקע. וויליאמס נשאר על הקרקע בזמן שכל היתר קופצים כדי לחסום זריקות שלא קיימות". כל אותם לילות באולמות קטנים, כל אותם לילות שברח מהבית, מהנישואים שהתפרקו, כל אותם לילות שבילו רק הוא והכדור, כל הטריקים שלמד אז - הכל התנקז לנקודה הזו, בה ג'ייסון ווייליאמס גרם לאנשים להישאר עם פה פתוח. הוא הופיע ב"ספורטסנטר" יותר מחלק ממנחי ESPN.
מלבד סגנון משחקו הנדיר, הסיבה העיקרית לכך שוויליאמס סחף אחריו ליגה שלמה היתה נעוצה בשאלה שאנשים נהגו לעסוק בה ללא הרף - מה הוא יותר, שחור או לבן? עורו בהחלט היה לבן (אם כי מלא קעקועים, בניגוד לשחקנים לבנים אחרים בליגה), אך הוא שיחק והתנהל והתלבש כמו אפרו-אמריקאי. על כן, הרכז הצעיר נגע פחות או יותר בכל מגזר אפשרי כולל בכותב שורות אלה, שבסוף שנות התשעים היה פחות או יותר בגיל בר מצווה, במושב קטן בערבה, בלי אינטרנט של ממש או כבלים, ועם יכולת בלתי נלאית לחפות על היעדר צפייה במשחקים מלאים או קטעי וידאו בהדפסת תמונות. כן, הדפסת תמונות סטילס, שבמקור היו צבעוניות, אך יצאו שחור-לבן, מפאת רצון לחסוך בדיו הצבעוני.
במהלך עונתו הראשונה בליגה דבק בוויליאמס גם הכינוי שילווה אותו לשארית חייו - White Chocolate. האחראית היתה סטפני שפרד, אשת יחסי הציבור של המועדון, אישה שחורה בעצמה, שהסבירה ל"ניו יורק טיימס": "המצאתי את זה בגלל הסגנון שלו. יש בו ניצוץ. הדברים שהוא עושה עם הכדור מדהימים אותי. הוא מזכיר לי כדורסל רחוב בשיקגו. מלבד קטעים של פיסטול פיט מרביץ', מעולם לא ראיתי ילד לבן משחק כמו ג'ייסון". בעוד נערים לבנים שחלמו להיות שחורים התאהבו בוויליאמס, הגברים הלבנים המבוגרים (והעשירים) יותר התקשו לקבל עד הסוף את תרבות ההיפ-הופ שמבחינתם איימה להשתלט על ה-NBA. הקינגס עצמם ביקשו מהשדרים לא להשתמש בכינוי החדש של הרכז שלהם, ורשת ESPN אפילו יצאה בקמפיין למציאת כינוי חדש לג'ייסון וויליאמס. המנצח שממש, אבל ממש לא דבק - Thrilla in Vanilla.
הרכז עצמו לא השתגע - לא על הכינויים עצמם, ולא על עצם העיסוק בהם. "אני לעולם לא מסתכל על אדם בגלל הצבע שלו", אמר. "אני שופט אדם לפי מי שהוא, או איך שהוא מתנהג". כריס וובר, שככל הנראה הבין את וויליאמס טוב יותר מכל אחד אחר על הפרקט, הרחיב בנושא ואמר ל-ESPN: "שמעתי לבנים אומרים שהוא משחק כמו שחור, אבל לא שמעתי את זה אף פעם מאדם שחור. השחורים אומרים - Man, that whiteboy can play, או - הלוואי שיכול היה ללמד אותי חלק מהמהלכים האלה. השחורים אוהבים אותו יותר".
השחורים, הלבנים וכל בן אנוש אהב עוד יותר את וויליאמס אחרי משחק הצעירים של האולסטאר ב-2000, אז ביצע את הטריק הגדול ביותר, את אחד המהלכים היצירתיים ביותר בתולדות הענף. הרכז הצעיר דהר למתפרצת, ואז, מבלי להסתכל, העביר את הכדור מאחורי הגב, ומסר עם המרפק לרייף לפרנץ שהגיע מאחוריו. "זה היה אקט מסעיר של ביטוי אמנותי", נכתב נהדר באתר The Classical. "עוד לפני שהגיע למשחק האולסטאר הוא ריסס את הליגה עם מסירות שערורייתיות, כל אחת מהן אקט מחאה בפני הגיאומטריה. זה קרה חמש שנים לפני לידת יוטיוב, אבל העבודה שלו על הפרקט יצרה דרישה להמצאות שלו. מסירת המרפק לא המציאה את המודרניזם או שכנעה את עולם הכדורסל בחשיבות שלה. המסירה הזו לא היתה סתם משהו שלא ראינו מעולם, היא היתה משהו שמעולם אפילו לא דמיינו... יצירתיות לשם יצירתיות, ברמה הכי בסיסית שלה... זו לא היתה רק מסירה בלתי צפויה מבחינת טיימינג והגשה, אחרי הכל, זו היתה מניפולציה של גבולות הפיזיולוגיה הבסיסיים של כדורסל". היתה זו גם דוגמא מושלמת לכך שג'ייסון וויליאמס העדיף את האסתטי על הפרקטי: הרי מסירה פשוטה יותר היתה מבטיחה שתי נקודות קלות, ולא תופסת בהפתעה את השחקן הגבוה שהצטרף במהירות למתפרצת. לפרנץ הופתע בעצמו את הכדור, לא הצליח להפוך את המסירה הנדירה לאסיסט של ממש, ונשלח לקו העונשין.
אלא שלא הכל היה ורוד אצל השוקולד הלבן. וויליאמס הושעה מחמשת המשחקים הראשונים של עונת 2000/2001 על שימוש בסמים - מריחואנה, אותה מריחואנה שגרמה להשעייתו מפלורידה - ובסיפור האגדה החלו לצוץ סדקים. "אנחנו ממשיכים להאמין בכוח של רוח האדם להשתנות לטובה", אמר הג'נרל מנג'ר של המועדון ג'ף פיטרי, "אבל בסופו של דבר זה צריך להתחיל בזה שג'ייסון יבחר לשנות את ההתנהגות שלו. הוא חייב לשמור טוב יותר על הנשמה שלו". גם על הפרקט העניינים לא היו כל כך פשוטים: סגנון משחקו הפרוע ויכולתו החלשה בהגנה גרמה לכך שלא פעם, היה ג'ייסון וויליאמס רואה את דקות ההכרעה מהספסל של ריק אדלמן. ומתחת החזות המאיימת, החזקה והאדישה, היה ילד שמאיים להישבר בכל רגע. כשבמגזין של ESPN רצו לראיין את וויליאמס ושוחחו עם סוכנו ביל פולק, התבקשו לא לשאול כלל על אמו של רכז סקרמנטו. "אם יראה משהו על אמא שלו, הוא יישבר. מצבו לא כל כך טוב, אז אל תהרסו את זה, אל תחזירו אותנו אחורה", ביקש פולק, ואנשי ESPN כתבו: "הוא לא סמך עלינו, והגן על ג'ייסון כאילו היה ילד בן 12, ואם אי אפשר לשאול בחור בגיל 25 על אמא שלו, כיצד סקרמנטו באמת יכולה לסמוך עליו בפלייאוף, ברגעי ההכרעה?".
מ-2013: צפו בג'ייסון וויליאמס מלהטט ומשחזר את מסירת המרפק בסין
השערוריות נמשכו. בשנת 2000 קילל אוהד סן אנטוניו ונקנס על ידי ה-NBA ב-10,000 דולר, ובפברואר של 2001 צעק משהו בסגנון "אירה בכם כמו בווייטנאם" לאוהד אסייתי-אמריקאי של גולדן סטייט, ונקנס על ידי הליגה ב-15 אלף דולר. "הכדורסל המקצועני יצר מפלצת", נכתב ב-ESPN, "וכעת הכדורסל המקצועני יצטרך לשקם אותה". הקינגס כבר לא ממש חפצו במלאכת השיקום, הבינו שכדי שהקבוצה תהפוך ממלהיבה למלהיבה ומנצחת הם יזדקקו לרכז אחראי יותר, ובקיץ 2001 שלחו את ג'ייסון וויליאמס לוואנקובר תמורת מייק ביבי. המהלך הזה הוביל לשנים הגדולות, המענגות והטרגיות בתולדות המועדון, ובו בזמן אפשר גם לוויליאמס לרשום בעונתו הראשונה הממפיס את הממוצעים הטובים בקריירה - 14.8 נקודות ו-8 אסיסטים למשחק, לאחר משחקים בסגנון 33 נקודות ו-11 אסיסטים מול אינדיאנה, 22 נקודות, 19 אסיסטים ו-4 חטיפות מול גולדן סטייט, 23 נקודות ו-16 אסיסטים מול יוסטון, ומעל כולם, 38 נקודות, 6 ריבאונדים, 11 אסיסטים ו-4 חטיפות מול יוסטון.
עם זאת, החופש היצירתי הבלעדי שקיבל בסקרמנטו נפגע בממפיס תחת יובי בראון שהגיע בקיץ 2002. ביל וולטון המשיל את החיבור הזה למה שהיה קורה אילו "אריסטו היה המאמן של אמינם", וכפי שנכתב באתר The Classical, "וויליאמס הפך לגרסה חיוורת של עצמו, והגניב מדי פעם מסירה מאחורי הגב לצד גדודי מסירות רגילות. באופן אירוני, וויליאמס עזר לשנות את הליגה, אבל לא עשה זאת מספיק מהר, לפני שהליגה שינתה אותו קודם לכן". נשיא הגריזליס ג'רי ווסט אמר ל"ניו יורק טיימס" כי הרכז שלו "בורך בכישרון ענק, ולעתים הוא מפגין אותו, אבל הוא חייב להיות יותר עקבי אם ברצונו להשתפר".
זה לא קרה בממפיס. לאחר שתקף עיתונאי, ובסיום ארבע עונות לא רעות נכלל וויליאמס בטרייד הגדול בהיסטוריה (מבחינת כמות שחקנים - 13), ונשלח למיאמי של חברו הטוב שאקיל אוניל. שם, ביחד עם שאק ודוויין ווייד, רשם הרכז המתחדש את הישגו הגדול בקריירה - אליפות ראשונה ואחרונה, לה תרם יותר מכל במשחק השישי של גמר המזרח מול דטרויט, אז קלע 21 נקודות ב-10 מ-11 מהשדה. את סדרת הגמר ההיסטורית מול דאלאס סיים עם ממוצעים של 12 נקודות ו-5 אסיסטים לערב. מספר פציעות גרמו לו להחסיר משחקים רבים בשתי העונות שלאחר מכן, ולאחר שרשם ב-2007/08 את הממוצעים הגרועים בקריירה עד אותו רגע, הודיע בקיץ 2008 על פרישה בשל פציעות טורדניות. כשנה לאחר מכן שב לפרקט ובילה עונה אחת באורלנדו, ואחריה 16 משחקים במדי המג'יק ו-11 משחקים במדי הגריזליס, לפני שתלה סופית את הנעליים.
בסופו של דבר, הבריאות ניצחה את ג'ייסון וויליאמס; הליגה ניצחה אותו, כשאילצה אותו להתאים את עצמו אליה. זה עצוב אבל מתבקש, ולא בטוח שאפשר להגדיר את הקריירה של אדון שוקולד לבן ככישלון. כי גם כששינה את סגנון המשחק שלו, לא הסכים לשנות את עצמו.
כך היה, למשל, בכל הנוגע לחתימות - וויליאמס פשוט לא הסכים לשחק את המשחק ולחלק אותן. "היו כמה רגעים רעים", אמר ל-ESPN חברו לסקרמנטו ג'ון בארי. "פעם אחת בחנות רהיטים כמה אנשים התקבצו מסביבו והוא התחיל להשתגע, לצעוק, ולעזוב. פעם אחת שישה מאיתנו היינו במעלית, וילד נכנס וביקש חתימה. ג'ייסון פשוט אמר לו לא בפנים. הילד היה בן 15, והיו לו קלפים של ג'ייסון ופוסטר גדול, וג'ייסון פשוט אמר לא. אני חושב שאם לא היינו במעלית, הוא היה חותם". וויליאמס עצמו הסביר: "אני אסיר תודה על כל הפרסום והמעריצים שלי, אבל אני רוצה להישאר בבית ויש אנשים שלא מבינים את זה. לפעמים זה מעצבן. אם ילד קטן מבקש ממני חתימה בקניון אז ייווצר תור של אנשים, אז אני מנסה להגיד להם - לא, אני מצטער, אני לא עושה את זה, אבל אלחץ לכם את היד. ואני לא מתנצל על כלום. כולם חושבים שאני צריך לתת חתימות כשבמקשים ממני, ולהיות מי שהם רוצים שאהיה. לא אעשה את זה. אני עצמי, ואמשיך להיות עצמי".