לואיס סוארס נולד ב-1987, אבל בבונדסליגה הפכו נשיכות על המגרש לשיחת היום כבר ב-6 בספטמבר 1969. בתקרית המופלאה ההיא לא נותרו סימני קלים על הכתף או על הזרוע, אלא היתה זו נגיסה מכל הלב, בשיניים חדות מאוד, ובמקום כואב במיוחד. לתוקף האלים היה תירוץ הגיוני להתנהגותו חסרת התקדים. היתה זו בסך הכול טעות בזיהוי. הוא רק מילא את תפקידו וסבר שהעניק טיפול הולם לעבריין האמיתי. 46 שנה חלפו מאז, ובדרבי של עמק רוהר עדיין זוכרים את האירוע. איך אפשר לשכוח? הרי הצלקת נותרה לכל החיים, תרתי משמע.
בימים אלה, אין אוהד שלא חולם לבקר באצטדיונה של בורוסיה דורטמונד, וסטפאלנשטדיון. כן, וסטפאלנשטדיון, ולא השם הזמני המעוות שמזכיר חברת ביטוח. חובבי כדורגל נוהרים לשם מכל העולם כדי להיות שותפים לחוויה האדירה להיות חלק מקהל מפעים שלא מותיר כיסא פנוי בהיכל אשר תכולתו צמחה ליותר מ-81 אלף צופים. זה לא תמיד היה כך. וסטפאלנשטדיון נבנה לקראת אירוח המונדיאל ב-1974, ועד אז קיימה דורטמונד את משחקיה הביתיים במתקן צנוע הרבה יותר.
אצטדיון רוטה ארדה קראו לו, כלומר אצטדיון האדמה האדומה. איש לא יודע בדיוק מה מקור השם, אבל היסטוריונים סבורים שהאזור בו הוקם האצטדיון כונה כך עוד מימי הביניים בגלל הוצאות ההורג שהתקיימו ליד בית המשפט. הרבה דם נשפך שם בעבר, וטיפות חדשות נוספו בדרבי הגדול נגד שאלקה בספטמבר 1969.
ראשון, 16:30, ספורט2: דורטמונד - שאלקה
מסלולי ריצה רחבים הקיפו את האצטדיון המיושן. תאמינו או לא, אבל המסלולים האלה היו שימושיים מאוד בזמן המשחקים המרכזיים. היציעים עצמם יכלו להכיל 25 אלף אוהדים בלבד, אבל הביקוש בעיר המשוגעת על כדורגל היה גבוה הרבה יותר, ולא פעם נמכרו כרטיסים מעבר לקיבולת הרגילה. מספר הצופים הרשמי בדרבי המדובר עמד על 39 אלף. בפועל, רבים נכנסו ללא כרטיסים, וההערכות הלא רשמיות מדברות על כ-50 אלף צופים לפחות. הם נדחסו בכל מקום ועמדו ממש מסביב למגרש, עד כדי הפרעה ברורה למהלך המשחק. עזאזל יודע מדוע אפשרו הרשויות את הביזיון, אבל הם לפחות ניסו לשמור על סדר כלשהו. לשם כך, נכחו באצטדיון סדרנים רבים עם כלבים. תפקידם היה להפריד עד כמה שניתן בין הצופים למגרש.
הקרב התקיים במחזור הרביעי, בעוד העונה נפתחה ברגל ימין מבחינת שאלקה שהשיגה שני ניצחונות בכיכובו של סטן ליבודה, אליל דורטמונד עד לפני שנה. אלפי אוהדיה נהרו למשחק החוץ בדרבי, והם התגודדו מאחורי השער לכיוונו תקפה קבוצתם במחצית הראשונה. בדקה ה-37, אחרי לחץ גדול של הכחולים, הבקיע חלוץ הרכש האוסטרי החדש האנס פירקנר שער מרהיב בבעיטה מסובבת לפינה הרחוקה. שמחת אוהדי שאלקה לא ידעה גבול, והם פרצו בהמוניהם למגרש, מחבקים את הכובש ומנופפים בדגלים, כאילו נשמעה שריקת הסיום ושאלקה זכתה בגביע האלופות.
ההתפתחות הזו היתה צפויה לאור התנאים, אך הסדרנים לא היו מוכנים, וגם לא היו מסוגלים למנוע אותה. ביחד עם כלביהם, הם ניסו לעצור את ההשתוללות, ואז הרגיש פרידל ראוש, המגן השמאלי של שאלקה, כאב עז בישבנו. "לפתע המכנסיים שלי התמלאו דם", הוא סיפר בדיעבד. ברגע האמת, הוא רק שחרר צרחה גדולה. כאשר הסתובב, התברר כי כלב, רועה גרמני העונה לשם רקס, לקח את תפקיד ברצינות, זיהה את ראוש כמפר חוק, התגנב מאחור ונשך אותו בחוזקה כל זאת כאשר הוא מוחזק על רצועה, והסדרן מביט בו חסר אונים. במקביל, כלב אחר נשך בירך את גרהארד נויזר, קשר שאלקה שהיה אף הוא במקום הלא נכון בשנייה הלא נכונה.
וכך נחשפו האוהדים למראה סוריאליסטי של ראוש שוכב על בטנו על הדשא, בעוד רופאי המועדון מטפלים בישבנו הפגוע, ואף מעניקים לו חיסון נגד טטנוס. הכאב היה חזק מאוד, אך המגן לקח את האירוע בהומור והודיע שהוא מוכן להמשיך לשחק. גם נויזר, שטופל ברגלו שננשכה, הביע נכונות להישאר על הדשא. אחרי הכול, זה היה הדרבי הגדול של החבל, ואיש לא רצה לנטוש את הקרב בגלל נשיכת כלב. אחרי הפסקה ממושכת, חודשה ההתמודדות, כאשר הצופים ממשיכים לשבת ממש על הקווים ולהפריע. גם רקס נותר ליד הדשא, כי הסדרנים סברו שהם עוד עשויים להזדקק לשירותיו הנאמנים.
האם כושרם של ראוש ונויזר נפגע בעקבות התקרית הביזארית? איש לא העז לשאול אותם, אבל דורטמונד היתה טובה יותר במחצית השניה, והצליחה להשוות כאשר ורנר וייסט דחק פנימה בדקה ה-65. שמונה דקות מאוחר יותר, סימן נויזר שהוא מאבד תחושה בירך וביקש להתחלף בכל זאת. ראוש, כמו גיבור אמתי, סיים את כל 90 הדקות בתיקו 1:1.
נסו לדמיין מה היה קורה לו תקיפה מסוג זה היתה מתרחשת בימינו? סביר להניח שהמשחק לא היה מגיע לסיומו, וגם אם כן, הרי ששאלקה היתה מערערת על תוצאתו ודורשת ניצחון טכני. ב-1969, למרות היריבות הגדולה בין המועדונים, הרעיון הזה אפילו לא עלה לדיון. דורטמונד הגישה התנצלות לשחקני היריב הפגועים, פיצתה כל אחד מהם ב-500 מארק, שלחה להם זרי פרחים גדולים, וכך הסתיים האירוע מבחינתה. ההתאחדות התכנסה לישיבת חירום והסיקה את המסקנות הופצה ההוראה לשים מחסומים על פיהם של כלבי השיטור, ובמקביל החלו בהקמת גדרות שיפרידו בין הקהל למגרש ולא יאפשרו לו להפריע ולפרוץ לדשא.
ראוש לא הצליח לשבת במשך שבוע, וגם נאלץ לישון רק על הבטן, אבל תקרית הנשיכות שעשעה מאוד את גרמניה, והמגן התמודד עם יחס מבודח מצד תושבי העיר. "בחודשים שאחרי האירוע, אנשים זרים נבחו עלי כל הזמן. כאשר יצאתי לרחוב, שמעתי האו-האו מכל הכיוונים", סיפר הכוכב שהגיע לשאלקה מדואיסבורג ב-1962, בילה בה תשע שנים והיה אהוד מאוד לפני הנשיכה, ואהוד עוד יותר אחריה. לא רק ברחוב התבדחו עליו. כאשר בתוכנית אירוח בטלוויזיה הוא נשאל מה היה עושה לו רקס לא היה מתגנב מאחור אלא תוקף אותו במבושיו מקדימה. "הכלב היה נשאר בלי שיניים", השיב השחקן, והקהל הגיב בצחוק גדול.
לקראת הדרבי בגלזנקירשן בסיבוב השני, שנערך בינואר 1970, החליט נשיא שאלקה גונטר זיברט "לנקום" בדורטמונד בהומור מעט מוזר. המועדון שאל מגן החיות הסמוך ארבעה גורי אריות והציב אותם ליד המגרש, כסוג של איום מרומז על מה שעלול לקרות לשחקני בורוסיה. וייסט, כובש שער השוויון במשחק הקודם, סיפר בסיום שהבין את הבדיחה, אך בכל זאת הרגיש לא נוח. זה לא הפריע לו לשחזר את התסריט מספטמבר. גם הפעם הובילה שאלקה בהפסקה, וגם הפעם השווה וייסט ל-1:1 בדקה ה-77. ראוש ונויזר שיחקו 90 דקות, ושרדו אותן הפעם ללא בעיות מיוחדות לעיניהן הבוחנות של האריות הצעירים.
ראוש תלה את הנעליים ב-1971, אבל נותר בקבוצה כעוזר מאמן, ובמרץ 1976 קודם במפתיע במקומו של מקס מרקל המפוטר. בעונתו המלאה הראשונה, הצליח איש המקצוע הצעיר להצעיד את שאלקה למרחק נגיעה מאליפות היסטורית, אבל מנשנגלדבאך הקדימה אותה על חודה של נקודה. במחזור האחרון היתה גלדבאך זקוקה לנקודה מול באיירן מינכן, שהיתה צריכה תיקו בעצמה כדי להעפיל לגביע אופ"א, והמפגש אכן הסתיים ב-2:2. בסיבוב הראשון של עונת 1977/78, נקלעה שאלקה למשבר מסוים, וראוש פוטר מתפקידו, על אף עברו המפואר במועדון.
הוא לא שב אליו יותר, אבל נהנה מקריירה ענפה שלקחה אותו להולנד, טורקיה, אוסטריה ושווייץ, וגם לעונה נהדרת עם קייזרסלאוטרן ב-1993/94 שהסתיימה אף היא בסגנות. כיום הוא כבר בן 75, אבל הצלקת מהנשיכה באורך כארבעה סנטימטרים עדיין נותרה על ישבנו. לטענתו, הוא מעולם לא השתמש במראות כדי להסתכל עליה, ורק אשתו מכירה אותה מקרוב. נויזר, הננשך האלמוני יותר, פרש מכדורגל ב-1970 ולא היה מעורב יותר במשחק. הקשר הצנום והטכני לשעבר הלך לעולמו ב-1993. תאריך מותו של רקס אינו ידוע.
