לכדרר מול אלוהים: סיפורו של סטן ליבודה, שנעצר דווקא בשיא

היה זה מחזה נדיר לראות את אוהדי שאלקה ובורוסיה דורטמונד מאוחדים. ההלוויה ביום גשום במיוחד באוגוסט 1996 גרמה לשני המחנות לשכוח לשעות ספורות את השנאה התהומית וללכת בצוותא אחרי ארונו של ריינהארד ליבודה, אולי השחקן היחיד בהיסטוריה שנהנה מהערצה עיוורת בכל החבל, הן בצד הכחול והן אצל הצהובים-שחורים. אגדה של שאלקה, ואגדה של דורטמונד. מעברים רבים היו בין המועדונים לאורך ההיסטוריה, אך איש לא הצליח לשחזר את ההצלחה של הבחור הצנום והביישן לשמר את האהבה מכל הכיוונים. לא היה, וגם לא יהיה, עוד ליבודה בגרמניה.

הוא כבש את אחד השערים החשובים ביותר בתולדות דורטמונד, בגמר גביע המחזיקות ב-5 במאי 1966. גם אז היה זה יום סוער בטירוף, שהבריח את הצופים מהאיצטדיון האמפדן בגלאזגו והקשה מאוד על כוכבים טכניים כמוהו לרוץ עם הכדור בין השלוליות. ליברפול של ביל שאנקלי נחשבה לפייבוריטית, אבל הגרמנים הצליחו לסיים 90 דקות בתיקו 1:1 וכפו הארכה. ואז, בדקה ה-107, זה קרה. כדור ארוך נשלח לעברו של זיגי הלד, שוער האדומים טומי לורנס יצא מחוץ לרחבה כדי להקדימו, והרחיק רק עד ליבודה שניצב כ-30 מטרים מהשער ושלח מיד הקפצה עדינה לעבר המסגרת. הכדור פגע בעמוד, ניתז לגופו של הקפטן הסקוטי רון ייטס וממנו הלך לרשת. אם מישהו היה טורח לדייק, היה זה שער עצמי של קפטן ליברפול, אך הוא נרשם בפרוטוקול לזכותו של הקיצוני הצעיר בן ה-22.

זו היתה הזכיה הראשונה אי פעם של מועדון גרמני בתואר אירופי כלשהו, אבל אחרי שריקת הסיום ליבודה התרכז בהשלכות אחרות לגמרי. יום קודם לכן תפס מאמן דורטמונד וילי מולטהאופ את הכוכב משחק קלפים עם לותאר אמריך, הקיצוני השני של הקבוצה, ואיים: "אם נפסיד, כל אחד מכם ייקנס ב-10 אלף מארק". "עכשיו אנחנו לא צריכים לשלם כלום", חייך ליבודה. "האוהדים יחנקו אותנו משמחה", אמר הקשר אקי שמידט, אבל גיבור הערב לא האמין. הוא נדהם לראות 300 אלף אנשים מקבלים את פני הצהובים-שחורים ברחובות דורטמונד, צועקים ללא הפסקה את שמו. הוא בכלל לא רצה בכך. הוא תמיד והיה ונשאר כחול בלב.

הרי היתה זו עונתו הראשונה בדורטמונד, והוא עשה את המעבר כמעט בלית ברירה. כבר מגיל תשע השתייך ליבודה לאקדמיה של המועדון מגלזנקירשן, העיר בה גדל, והעיר היחידה בה הרגיש בבית. הוא הגשים את החלום כאשר חתם על חוזה בגיל 17, וכך התאפשר לו להפסיק את עבודתו כמתלמד לנהג קרונות. הכדרור המיוחד שלו באגף הימני הפך אותו באופן מיידי ליקיר האוהדים. התחבולות שלו לא היו מגוונות במיוחד, אבל הוא ביצע אותן באופן כה מבריק שהמגנים תמיד נפלו בפח.

כפי שסיפר מאוחר יותר החלוץ המפורסם קלאוס פישר, שהצטרף לשאלקה בשנות ה-70', "כולם ידעו שהוא ילך ימינה, אבל ההטעיה שלו שמאלה גרמה לכולם להתפתות. ואז הוא, כמובן, ברח ימינה". היו שכינו אותו גארינצ'ה של גלזנקירשן, אבל השם שדבק הרבה יותר בא מהשוואה לסטנלי מתיוז. החברים התחילו לקרוא לו סטן, וזה תפס עד כדי כך שאפילו בתקשורת שכחו את השם ריינהארד. הוא היה פשוט סטן ליבודה. הוא היה שם ביום הקמתה של הבונדסליגה ב-1963, כאשר שאלקה ניצחה את שטוטגרט 0:2. במשחקה הראשון אי פעם במסגרת החדשה, ותיכנן להישאר במועדון לתמיד, אולם כעבור שנתיים הכל השתנה.

שאלקה ירדה למרות כל מאמציו, וכדי להציל את הקריירה נאלץ ליבודה לחפש קבוצה חדשה. הוא ממש לא רצה לעזוב את האיזור, ודורטמונד, כ-35 קילומטרים מביתו, היתה הפתרון היחיד. למעשה, גם המרחק הזה הרגיש לו כמו מסע לצד השני של העולם. באופן אירוני, אחרי שהחוזה נחתם החליטה ההתאחדות הגרמנית על הרחבת הליגה מ-16 קבוצות ל-18, שאלקה שרדה בשל כך, ולא היה כל צורך לעזוב אותה, אלא שאי אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור. כעבור פחות משנה, כל אוהד דורטמונד רצה לנשק את האדמה עליה דרך ליבודה. "לפעמים היינו נעמדים בצד וצופים בקרקס שלו באגף", סיפר שמידט.

עוד שנתיים חלפו, והגלגל בכל זאת הסתובב לאחור. דורטמונד נקלעה למשבר, וליבודה היה מאושר עד אין קץ לחזור הביתה. האוהדים הכחולים, שלא החשיבו את העריקה לבגידה, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, והוא חזר ללהטט במקומו הטבעי. יכולתו לעבור כל מי שעמד בדרכו זכתה להנצחה מקורית ברחובות גלזנקירשן. "אף אחד לא יתחמק מאלוהים", קבעו הכרזות המאיימות שהודפסו בהוראת כומר מקומי. "חוץ מליבודה", הוסיף מישהו בבדיחות דעת על כל אחת מהן.

שחקני ההגנה היו זקוקים לפתרונות יצירתיים להתמודדות עם ליבודה, וחלקם החליטו לנצל את קנאותו הגדולה לאישתו גיסלה, מלכת יופי לשעבר. לפי הפרסומים, ממציא השיטה היה אוטו רהאגל, בלם קשוח מאוד בימיו כשחקן בקייזרסלאוטרן. "אתה יודע עם מי אישתך מבלה במיטה עכשיו?", הוא נהג לשאול את ליבודה. קצת מוזר, אבל בדרך כלל זה עבד. מחשבותיו של הקיצוני החלו לנדוד לכיוונים אחרים, הוא איבד את הריכוז, וכך הלכו לאיבוד גם הכדורים.

שני שחקני שאלקה בלבד נכללו בסגל מערב גרמניה למונדיאל 1970, וסטן היה אחד מהם – לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא זה שהעלה את הנבחרת לטורניר עם שער ניצחון לרשת סקוטלנד במוקדמות. אחרי שנותר על הספסל במשחק הראשון בו התקשו חניכיו של הלמוט שן מול מרוקו, זרק אותו המאמן למערכה מול בולגריה וקיבל תצוגה מהפנטת. ליבודה הבקיע את השער הראשון של נבחרתו מזווית בלתי אפשרית בגלל טעות שוער, בישל שני שערים לגרד מולר, הוכשל לפנדל, סידר מצבים ללא הפסקה ונבחר לאיש המשחק בניצחון 2:5. "אפשר לעצור אותו רק עם אקדח", אמר המאמן הבולגרי סטפן בוז'קוב.

היה זה המשחק היחיד בטורניר בו השלים הקיצוני 90 דקות, כי שן אף פעם לא סמך עליו עד הסוף, אבל בחצי הגמר המיתולוגי מול איטליה הוא היה על המגרש כמחליף כאשר הגרמנים כבשו את כל שעריהם בהפסד 4:3 בהארכה. לרוע מזלו, היה זה משחקו האחרון בטורניר גדול כלשהו. פרשת שחיתות בקנה מידה עצום פרצה בגרמניה כאשר התברר שתוצאות משחקים הוטו תמורת שוחד בשלהי עונת 1970/71. שחקני שאלקה קיבלו מזומן כדי להפסיד לבילפלד, ורוב שחקניה קיבלו עונשים כבדים מאוד בקיץ 1972. ליבודה היה ביניהם – הוא הושעה לכל החיים.

העיתוי היה מזעזע מבחינתו. ליבודה היה בשיא כושרו, ושאלקה נהנתה מתקופה נהדרת. היא סיימה כסגנית אלופת גרמניה ב-1972, וסטן גם הניף את הגביע כקפטן אחרי 0:5 בגמר על קייזרסלאוטרן. הוא ממש לא היה בין יוזמי המכירה, והתייסר עמוקות על כך שלא עצר את המזימה בזמן. הוא עבר לשחק בשטרסבורג הצרפתית מעבר לגבול, אך יכולתו ירדה פלאים. הוא מעולם לא התאושש מהמכה, גם כאשר השעייתו הוסרה והוא חזר לשאלקה. ליבודה פרש בגיל 33 אחרי עונה כושלת, ולא מצא את עצמו מחוץ לכדורגל.

גם בהיותו שחקן הוא היה אדם מופנם במיוחד, ברח מראיונות כמו מאש, והעדיף להתבודד. "סטן תמיד רצה להיות לבד, ומיעט לדבר עם הסובבים", אמר עליו חברו לשאלקה ולנבחרת קלאוס פיכטל. אחרי שתלה את הנעליים, תכונה זו באה לידי ביטוי עוד יותר. סטן לא מצא עבודה מסודרת, נישואיו התפרקו, הוא נכשל בנסיון לנהל קיוסק סיגריות, התמכר לאלכוהול ועבר להתגורר עם אמו. בשלב מסוים אובחן אצלו סרטן גרון, אך הוא מת דווקא משבץ בגיל 52 בלבד. האיש שהוגדר על ידי רבים כדריבליסט המוכשר ביותר שידעה גרמניה הלך לעולמו כשהוא עני ואומלל, אבל אוהדי שתי הקבוצות היריבות זוכרים אותו לנצח.

הכיבוש של ליבודה מול ליברפול נבחר במקום השני כאשר בדורטמונד ערכו את רשימת השערים הגדולים בחגיגות המאה להיווסדו של המועדון, בעוד אחד הרחובות המובילים לאיצטדיונה של שאלקה נושא את שמו, ורוחו תרחף תמיד מעל כל דרבי של עמק כורי הפחם.