"הקאבס יגיעו לגמר. מה שהם יעשו בגמר - ככה בלאט יישפט העונה"

מארק שטיין מתגעגע לעיתונים. אחד מכתבי ה-NBA הבכירים בעולם, היה רוצה שאמריקה תהיה קצת יותר כמו אנגליה. "יש משהו מיוחד במילה המודפסת", הוא אומר. "זה כמו כסף במובן מסוים… מטבע מודפס". לצערו, "הפודיום" מגיע רק בגרסה מקוונת, אבל הובטח לו שגרסה קשיחה תישלח אליו - וכשיום יבוא ועיתונאי הספורט היהודי ילמד עברית שוטפת, הוא יוכל גם לקרוא את מה שכתוב.

בינתיים, אין לו זמן. עונת ה-NBA הרי רק התחילה. אז יאללה, לעבודה. ביום רביעי חולקו מדליות הארד והכסף, ועכשיו למקום הראשון.

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

1. מה היה הסיפור הגדול הראשון שלך? איך הוא השפיע על הקריירה?

"בשנה הראשונה שלי כעיתונאי ספורט בעיתון Orange County Register, בזמן שהייתי בקולג', שמתי לב שהם עשו כפולת עמודים על ליגת הקיץ של ה-NBA. במשך שנה לאחר מכן שיגעתי את העורכים שלי שיתנו לי לעשות את כפולת העמודים הזו בקיץ 1989, בגלל שבימים ההם ליגת הקיץ לא סוקרה על ידי העיתונאים הבכירים. הם לא רצו לגעת בדבר הזה. זה היה משהו שילד כמוני יכול לקבל צ'אנס לסקר, אם יש לו מזל. ולי היה הרבה מזל במקרה הזה.

"הקיץ של 1989 היה קיץ היסטורי. ולאדה דיבאץ, זרקו פספאלי, אלכסנדר וולקוב ואחד דייויד רובינסון - כולם שיחקו בליגת הקיץ של אותה עונה. זו היתה תחילת הפלישה האירופית ל-NBA, ובגלל שצפיתי באליפות אירופה בזמן השהות האחרונה שלי בישראל, הייתי עיתונאי אמריקאי שבאופן נדיר הכיר את החבר'ה האלה. זו היתה תחילתה של מערכת היחסים עם ולאדה, מטווח קרוב, וזה נמשך 25 שנה. מאותו רגע, כשהייתי בן 20, ידעתי שמה שאני רוצה לעשות זה לסקר את ה-NBA. מאז זכיתי בלוטו של העיתונות בערך עוד חמש פעמים בערך, כדי להגיע לעבודה שיש לי היום.

"אגב, באותו קיץ קיימתי את הראיון הראשון שלי עם שחקן NBA. זה היה מארק איטון,2.24 מטר. הייתי מבוהל. כל פעם שאני רואה את איטון מאז אני מזכיר לו כמה לחוץ הייתי בזמן שהושטתי את מכשיר ההקלטה הכי גבוה שאפשר כדי לדבר איתו, באותו מסדרון באוניברסיטת לויולה מרימונט".

2. מתי התאהבת במנצ'סטר סיטי, ולמה?

"זה תענוג גדול אפילו לספר את הסיפור הזה, וכן, ישראל מעורבת גם בזה. כשהייתי ילד, ההורים שלי היו שולחים אותי לארץ הקודש לחודשיים בכל פעם. קיצים שלמים רחוק מארצות הברית, במדינה שלא דיברתי את השפה ולא הבנתי למה אין בייסבול בלילה. ובקיץ 1980, כשהייתי בן 11, התעצבנתי שאין לי שום ספורט לצרוך בשפת האם שלי, ואמרתי לדודה ביסי היקרה: 'אני חייב למצוא משהו על ספורט, באנגלית. משהו שאוכל לקרוא, או שלא אוכל לשרוד את החופשה הזו.

"בסופו של דבר היא לקחה אותי לדוכן עיתונים באלנבי. היא חשבה שאם יש סיכוי למצוא משהו, זה שם, והאינסטינקטים שלה היו בינגו. בכל יום חמישי, מאנגליה, הגיע לדוכן שבועון כדורגל אנגלי לילדים בשם 'Shoot!'. זה הפך לחלק ענק מחיי. ומשם בחרתי את סיטי כקבוצה שלי, בגלל שאהבתי את החולצה שלהם. הכוח של התכלת הזה היה חזק, וכל זה בזמן שליברפול היתה ה-קבוצה באותם ימים, ואפילו שיחק בה ישראלי - האחד והיחיד אבי כהן. אבל בחרתי סיטי ונתקעתי איתם. CTID!".

ויש גם סיפור. "כשבריאן קני עבד ב-ESPN, התערבנו על קרב האליפות של ריקי האטון, האוהד הכי מפורסם של סיטי אחרי האחים גלאגר. כשהאטון זכה בחגורה הראשונה שלו, כתשלום ההתערבות, הוא צירף אותי לראיון טלוויזיוני עם האטון. כשהאטון שמע שאני אוהד סיטי, הוא שר את Blue Moon בלייב, באוויר (זו היתה גם מוסיקת הכניסה שלו לקרבות). אם זה היה קורה היום, הרגע הזה היה מפוצץ את האינטרנט".

3. בישראל, אנשים מתייחסים אליך גם כ"כתב לענייני כדורסל ישראלי/יהודי". איך תופסים אותך באמריקה, מבחינת סיקור כספי-בלאט-מקל וכו'?

"אף אחד לא משבץ אותי לסיפורים הספציפיים האלה. לכתוב על הבחורים האלה גורם לי להרגיש קרוב יותר לישראל. זה העניין. כל דבר שיכול לקרב אותי לישראל בהרגשה - אני עושה אותו. דוגמה לשיגעון של האדם שאתה מדבר איתו כרגע: אני קונה כל מני סוגי סבונים בישראל בגלל שהריח גורם לי להרגיש שפתאום אני בתל אביב. אני לא צוחק. אני עד כדי כך מתוסבך".

4. כשכספי רק נבחר בדראפט, איך תיארת שהקריירה שלו תיראה לאחר שש שנים - כמו היום, פחות טובה מהיום, יותר טובה מהיום?

"האמת, לא ידעתי למה לצפות כי לא ראיתי ממנו יותר מדי לפני שהגיע ל-NBA. הוא התקדם יפה מאוד, וסוף סוף מצא לעצמו נישה בליגה הזו. האכזבה היחידה שלי מהקריירה שלו היא שבכל שנה יש את העיתונאי הישראלי שישאל אותי אם זו העונה האחרונה שלו בליגה. ובכל שנה אני צוחק עליהם. אני לא מבין את המנטליות של העיתונאים הישראלים בנושא הזה. אני מרגיש שיש הרבה עיתונאים שממהרים להגיד: 'עומרי צריך לחזור לישראל, ה-NBA לא בשבילו'. זה מגוחך. הוא רול פלייר. וככזה, אתה צריך גם מזל כדי להגיע לסיטואציה שתיתן לך ליהנות ולהציג את היכולות שלך. לעומרי לא תמיד היה המזל הזה, אבל נראה שזה השתנה בסקרמנטו. בנוסף, הוא פשוט ילד אהוב שתמיד זכה להערכה מהחברים שלו לקבוצה. יש לו המון במה להתגאות".

5. מה ה-רגע שלך עם פליפ סונדרס?

"הרגע שאני הכי זוכר, מה לעשות - נוגע למפגש האחרון שלנו. זה היה קצת חתול-ועכבר, בינואר או פברואר, לפני הטרייד דדליין. שמעתי לחישה או שתיים לגבי זה שהוא קיווה לקבל את קווין גארנט בטרייד ולהחזיר אותו למינסוטה. הוא לא אישר לי את זה, אבל הוא היה פשוט נחמד מדי - כי זה פליפ. כששאלתי, הוא זרק לי 'נראה…' והרביץ חיוך שאני עדיין יכול לדמיין. זה היה כל כך חשוב לו, לשכתב את ההיסטוריה של הוולבס ולהחזיר את KG לביתו הרוחני. שניהם זה הטימברוולבס".


6. מה עבורך הוא המקום הכי טוב בישראל?

"רק אחד?! אין שום סיכוי שאצליח לצמצם את הרשימה עד כדי כך. אני אוהב את הבית של סבתי המנוחה בדיזנגוף פינת נורדאו, בגלל שזה עדיין 'בית' עבורי. אני אוהב את דוכן העיתונים בפינה. אני יכול להפוך את 'מפגש הסטייק' למשרד שלי. הלוואי שיתנו לי שולחן פינתי ואוכל פשוט לעבוד משם, ולהזמין אוכל כל הלילה בזמן שאני שולח הודעות למקורות. איצטדיון קנדה ברמת השרון הוא מגרש הטניס שאני הכי אוהב בעולם. ואני הופך לילד משולהב בן 13 בכל פעם שאני מגיע לשוק הכרמל ואוכל ב'מגנדה' בכרם התימנים. לא יודע למה, אבל זו האמת".

7. אם היית יכול לתת עצה אחת לדיוויד בלאט, מה היית אומר לו?

"אתם מכירים את בלאט טוב יותר ממני - האם הוא אי פעם יקבל עצה מעיתונאי? הוא יהיה בסדר העונה בלי שום עצה ממני. הקאבס יגיעו לגמר, אתה יכול לכתוב את זה כבר עכשיו. מה שהם יעשו בגמר - ככה בלאט יישפט העונה. אני חושב שהוא מבין את זה".

8. מי המאמן הכי מרתק שסיקרת, ולמה?

"דון נלסון. למדתי הכי הרבה על המשחק משלושה מאמנים שסיקרתי ככתב ביט - ביל פיץ', דל האריס ונלסון. כעיתונאי שמסקר קבוצה, אתה מבלה איתה יותר זמן מאשר עם המשפחה שלך. אף אחד שהכרתי לא יודע כדורסל כמו דל, אבל נלי היה מיוחד. ספר פתוח. הוא לא יכול היה לעצור את עצמו מלהגיד את הדברים שאסור לו להגיד, מה שכמובן מצוין בשביל עיתונאי. הוא היה מפיל עליי כותרות מבלי לחשוב על זה בכלל. כמו הפעם שהוא חזה שדירק נוביצקי יהיה רוקי השנה. הסיפור הזה שם לחץ עצום על דירק. זה ממש לא עזר לו בשנה הראשונה, כשהוא ניסה לעשות את הקפיצה מהבונדסליגה. אבל עבורי זה היה נהדר".


9. מי השחקן הכי אהוב עליך מחוץ ל-NBA?

"כרגע? אתה יודע שאני 'סאקר של מקל'. ליאור אליהו ויניב גרין תמיד יהיו המועדפים עליי, גם. אבל כרגע זה דראגן בנדר. כנראה שיש לי קטע עם אירופים בגובה 2.13, אחרי כל השנים שרצתי אחרי נוביצקי. אבל בנדר באמת עשה עליי רושם בזמן המסע של מכבי לכאן החודש. ההגנה שלו! הרצון שלו להתחרות בגיל כזה צעיר. אם יוכל להמשיך להשתפר בקליעה ולהוסיף כוח, הוא יוכל לעשות דברים גדולים. בדרך כלל אני מתלהב מרכזים, אבל החודש בשיקגו - לא יכולתי להוריד את העיניים מבנדר".

10. אנדי או יוני?

"הו… זו שאלה שהיא רוע טהור. זה כמעט כמו שתבקש ממני לבחור בין הילדים שלי. אקח את שניהם, תודה רבה. על השולחן שלי בבית יש תמונה ענקית של השער של 'מעריב' אחרי הניצחון המדהים שלהם בחמש מערכות בגביע דייויס בבלגיה. למרות שהפסדנו את ההתמודדות כולה באופן שובר לב, זו עדיין - ותמיד תהיה - נסיעת הספורט האהובה עליי, בקריירה מלאה בנסיעות ספורט. אני אוהב את נבחרת הדייויס של ישראל יותר משאני אוהב את מנצ'סטר סיטי. חלום הילדות שלי, וסליחה מקייטי פרי, היה לשחק בכחול-לבן כמו שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף. אז להיות בדרכים עם אנדי, יוני, דודי סלע, אמיר וינטרוב, קפטן רן והנשיא גליקשטיין - ולעשות איתם את יום כיפור במדינה זרה - לעולם, לעולם לא אשכח את זה. אין שום נסיעת NBA שיכולה להשתוות לזה".

orenjos@walla.co.il