הקבוצה הכי מגניבה באירופה: הפודיום

בווידאו: הניצחון של מכבי חיפה במחזור האחרון

קליבלנד פתחה את עונת ה-NBA עם הפסד בשיקגו, ותסיים את העונה לפחות בגמר ה-NBA.

ועכשיו, לשלושת הסיפורים הגדולים של השבוע. "הפודיום" מתחיל עם הארד והכסף, המשך יבוא.

כל טורי הפודיום

לא משנה מה יקרה עם התביעה הזו, יוסי בניון כבר הפסיד.

להילחם בעברייני מקלדת זוהי עדיפות עליונה במצב הנוראי של הדור הנוכחי. במקללים והמתחבאים, במפיצי הדיבה והשטויות. אבל זו לא צריכה להיות המלחמה של יוסי בניון. לא עכשיו.

לא משנה מה יקרה עם התביעה הזו, יוסי בניון כבר הפסיד בה. גם אם התביעה אכן תישלח, והאוהד אכן ישלם, בניון הפסיד. הוא יפסיד גם אם ימשוך אותה. הוא הפסיד בקרב התדמיתי. הוא הפסיד את הגב של רבים מאוהדי מכבי חיפה.

בניון כבר לא משחק כפי ששיחק. רואים את זה, מכירים את זה, מפנימים את זה. וזה בסדר. זה כבר לא העניין. מוחמד עלי היה מת מהלך בזירה עד שהבין סוף סוף את המסר. מייקל ג'ורדן חזר מפרישה לוושינגטון, וזה כבר לא היה זה. פייטון מאנינג נמוג לנגד עינינו (לפחות הקבוצה עדיין מנצחת). ואתם יודעים מה, בעוד יותר מדי שנים גם המובים של ליאו מסי יהיו פחות מרשימים. זה בסדר. זה קורה לכולם. מי שציפה שיוסי בניון יחזור לפה ויפרק כל הגנה, הגזים. אין ספק - בניון היה צריך להיות טוב יותר מיכולתו העכשווית, אבל היתה תקרה ליכולת זו, והיא לא היתה הכי גבוהה שיש.

אז כל מה שנשאר לאחד מגדולי השחקנים הישראלים בכל הזמנים - ובניון בהחלט כזה - הוא הפאסון, האימג', הכבוד אותו הוא כל הזמן דורש. המורשת.

אבל בניון שוב מתעסק במה שהוא לא כדורגל, ופה הבעיה. לאורך כל הקריירה היה רגיש בצורה בלתי רגילה. לעתים זה ריגש, לעתים פגע בו. התביעה שלו יכולה להיות הכי מוצדקת שיש - והלוואי שהוא זה שיפרוץ את הדלת ויגרום לעברייני מקלדת להיכנס לחורים. אבל בניון בטוח לא יהיה זה שירוויח מזה. וזה עדיין בסך הכול אוהד, עם סטטוס בפייסבוק. בלי איומים ובלי מילים שהעין לא יכולה לסבול. האם יש שם דיבה? יכול להיות. אי דיוקים? אולי. ועדיין, זה לא הזמן והמקום של בניון להתעסק בדברים האלה. לא כשהקבוצה שלו נראית ככה. לא כשהקהל, שראה בו רק לפני שנה את אליל-כל-האלילים, כבר לא מאחוריו.

כמה פחד לחזור לישראל. חשש שסופם של ברקוביץ' ורביבו יהיה סופו. שבישראל לא יקבל את הכבוד הראוי לו. טען שאין סיכוי שישוב, גם ובעיקר בגלל היחס, הקללות. אבל למרות הצהרותיו חזר, ומן הסתם - חטף את הקללות. ולמרות שהיה כל כך מוכן להן, זה שיגע אותו. בחור רגיש בניון - תמיד היה ער למה שאמורים ולמה שכותבים, לטוב ולרע. לרע ולטוב, כל הצ'לסי והליברפול שבעולם לא יצליחו להוציא את הילד והדימונה.

בניון נשאר עממי. לרגע לא מתנשא. אבל במקביל, ממש קשה לו לקבל ביקורת. מה שהיה מותר בחו"ל - אם זה לפרשנים ואם זה לאוהדים - אסור כאן.

זה לא עימות ראשון שלו עם יושבי הטריבונות. חלקם היו ראויים, רובם כנראה מיותרים. גם התאקל עם רוני לוי והנסיעה למשרדי יענקל'ה לא הוסיפו למורשת.

הטעות הגדולה של בניון של ישראל היא שנראה שהוא לא מתייחס לעצמו כמו שהוא דורש שיתייחסו אליו. כי שחקן גדול כמוהו לא צריך לקרוא כל מילת ביקורת עם זכוכית מגדלת, לא צריך להגיב לכל פיפס מהיציע, לא צריך לרפרש כל סטטוס בפייסבוק. הוא צריך להיות מעל זה, זה חייב לעבור מתחתיו.

בינתיים, בקילומטרים האחרונים של המסע, בניון קרוב להגיע לאן שבחלומותיו השחורים ביותר לא חשב שיגיע. לרגע לא חשב שיתעורר נגדו כזה עליהום. בינתיים, הוא נופל בדיוק באספקט ממנו הכי חשש - דעת הקהל. קהל שלא דרש ממנו יותר מדי. לא הכריח אותו להביא צלחת, לא גידף רק בגלל שלא כבש שלושער מול מכבי תל אביב. קהל שרק רצה שהשחקן הגדול הזה, שכילד חרך את הדשא של קרית אליעזר כל הדרך לאליפות, יגיע למסע פרידה מכובד, אצילי ורומנטי. שיתלה במעלי האיצטדיון החדיש את חולצה 15 בירוק. שינהיג. שישדר פאסון. שיגבש. אם היה עושה את כל אלו, הכדורגל היה רק בונוס.

אבל בינתיים אנחנו מדברים על סטטוס בפייסבוק.

להלן קיצור תולדות הכדורסל באירלנד.

ב-1920 סארג'נט מייג'ור דוגאן הכניס את הענף לתו"ל הצבאי.

ב-1948, כשהעולם מתאושש ממלחמת העולם השנייה, נבחרת אירלנד השתתפה לראשונה באולימפיאדה. בגלל הריסות הקרבות, לא היו מוקדמות. מאז, נבחרת אירלנד מעולם לא השתתפה באולימפיאדה.

ב-1984, ו-225 מקומות לאחר מייקל ג'ורדן, דן טראנט נבחר 228 בדראפט ה-NBA. הבחירה בסיבוב העשירי הקנתה לו מבחנים בשורות הסלטיקס. הוא לא התקבל לסלטיקס, ועבר לשחק באירלנד. זמן מה לאחר מכן פרש מכדורסל, חזר ללונג איילנד ועבר בחברה כלכלית במגדלי התאומים. ב-11 בספטמבר 2001 מצא שם את מותו.

ב-2015, הערב, 21 שנה לאחר ההשתתפות האחרונה של קבוצה אירית במפעלים האירופים, קבוצת כדורסל שעונה לשם היברניה (שמה הלטיני של אירלנד) תיצור תקדים היסטורי.

עד כאן קיצור תולדות הכדורסל באירלנד. ועכשיו לתקדים ההיסטורי.

בתחילת השנה שעברה, החלה המלחמה בין פיב"א ליורוליג. בפיב"א רצו להקים ליגה מתחרה, אך לא הצליחו למשוך את הקבוצות הסקסיות. על כן החליטו 'לשדרג' את המפעל השלישי בחשיבותו, שאז נקרא "יורוצ'אלנג'" והיום מתקרא "יורופ קאפ". גביע אירופה של פיב"א. הם חלמו שם על 96 קבוצות טובות, פנו למועדוני היבשת והחלו לקבל דחיות. קבוצות היו חשדניות, תהו אם כדאי להילחם ביול"ב. בישראל, אנשי פיב"א ישבו עם כמה קבוצות. הפועל תל אביב, הרצליה, אשדוד - אלו סירבו, לא הרגישו שזה שווה את הטרחה. רק בראשון לציון אמרו 'איי דו'.

בזמן שפיב"א רדפה אחר שלל, קבוצות אירופיות רבות הגישו בקשה להצטרף. קבוצות זניחות מליגה שלישית באיטליה וליגה שנייה ברוסיה חלמו. פיב"א דווקא קיבלה את ההצעה של האירים.

באיגוד הכדורסל האירי משוועים לנציגות אירופית מאז ימי הזוהר של סנט וינסנט באסקטבול קלאב, אי שם ב-1994. גם הנבחרת האירית הפסיקה לתפקד כמו שצריך לפני כשמונה שנים. האירים רצו להחזיר עטרה ליושנה, אבל לא היה להם את האיכות לכך. באיגוד ידעו שגם אם ישלחו בכל שנה את האלופה, זה לא יעזור - באירלנד הכדורסל חובבני. אז מה עשו? הנה האיש החזק בכדורסל האירי, ברנרד אוביירן.

"חשבנו שאם נוכל לבחור את השחקנים הכי טובים מכל קבוצות הליגה שלנו, נוכל להרכיב קבוצה חזקה יותר", מספר לוואלה ספורט מזכ"ל ומנכ"ל האיגוד, והקומישנר של הליגה האירית (איש רב תארים ורב פעלים). "הגשנו בקשה לפיב"א, והם הסכימו", הוא מכריז. את הדוגמה הם לקחו מהראגבי. גם שם אפשרו לאירים, שהחזיקו בקבוצות חלשות, לאחד שורות. קבוצות ממחוזות מסוימים התאחדו, והדבר חיזק את הענף.

אז עכשיו, גם החבר'ה של הכדור הכתום הקימו פרויקט כזה. האיגוד האירי הכריז על מבחנים לקבוצה הבינלאומית הראשונה אי פעם בכדורסל. גייסו כסף, כולל מענק מפיב"א, פתחו חשבונות ברשתות החברתיות (ומתחזקים אותם יופי), והנה קבוצה.

בליגה האירית עשר קבוצות, ומתוכן שבע שלחו נציגים להיברניה. ב-12 שיופיעו הערב במשחק הבכורה של גביע אירופה ושל היברניה, נכללים עשרה אירים, אמריקאי ולטבי. הם יפתחו את המפעל מול באקר ביינס, דנמרק, במסגרת בית F. ניל ביינס האירי לא היה על המטוס. הוא פרש בגלל 'מחויבות למקום העבודה'. כן, כן. קבוצת חובבנים במפעל מקצועני. בהיברניה משחקים מורה, מתכנת מחשבים, עובד איגוד ואיש שירות אזרחי. "מעולם לא עשיתי משהו רק בשביל להעביר את הזמן", אמר דוי דונוויי. "אם אתה עושה משהו, תנצח בו. אנחנו מהשחקנים הכי טובים באירלנד. אין סיבה שלא ננצח כל קבוצה אירופית".

בסוף השבוע כולם עוד שיחקו ביניהם בפרמיירליג. אתמול נפגשו לאימון, ועפו לדנמרק. בלילה נחתו. "האווירה פנטסטית", משתף הקומישנר אוביירן. "כולם מאושרים על הצ'אנס לשחק במפעל אירופי לראשונה זה יותר מ-20 שנה. זו הזדמנות נהדרת לכולם. הכדורסל האירי בתהליך של שיפור, והקבוצה הזו מהווה צעד ראשון בדרך להחזרת הנבחרת הלאומית".

ואיך קהל של שתי יריבות איריות יעודד קבוצה אחת? "אצלנו זו לא בעיה", הוא אומר, אחרי שאני מספר לו שרק ינסה לחבר בין הפועל למכבי תל אביב - למשל. "אצלנו אין עניין של יריבות. כשהמשחקים יגיעו לכאן, בנובמבר, אנחנו מצפים לאולם מלא בכל משחק, וכולם יתמכו בכולם".

אוביירן כבר חולם על התפתחות. "זו השקעה", הוא אומר. "כל ספורט, בטח כדורסל באירלנד, צריך השראה. והקבוצה הבינלאומית הזו היא בדיוק ההשראה הזו. הילדים אצלנו יראו את זה, וירצו לעשות את זה בעצמם. יש פה כדורגל, ראגבי, קרלינג, הוקי, קריקט - הרבה ענפים חזקים. קודם נחזק את קהילת הכדורסל סביב הפרויקט שלנו, ואז נפנה להגדלת הסיקור התקשורתי, שיביא ספונסרים נוספים. אפקט הדומינו…".

אתה חושב שהתקדים שלכם יעודד מקרים דומים?

"מעכשיו, אולי עוד מדינות קטנות יחשבו באותו הכיוון. זה לא נועד למדינות הגדולות של הכדורסל. נראה שבפיב"א התלהבו. זה ניסוי מרתק שיכול לקדם את המשחק. זו יוזמה נהדרת של פיב"א. אתה חייב לנסות דברים חדשים, אי אפשר לראות את אותם אנשים כל הזמן. נשמח מאוד אם מדינות נוספות יקבלו את הזכות לעשות דבר כזה".

זכות דברי הסיכום לפורוורד מרטינס פרוביזורס. "בסופו של יום, אתה חייב להאכיל את המשפחה שלך ואתה חייב לשלם חשבונות", אומר הלטבי רחב הממדים. "הבעיה הכי גדולה היא לנסות לשלב בין עבודה ומשפחה. אבל אנחנו אוהבים כדורסל, והזדמנויות כאלה לא מגיעות לעתים קרובות".

רק פעם באי פעם.

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון