בווידאו: ההצגה של בריאן רנדל מול קרית גת
1.
מתאזרחים חדשים יכולים להגיע וזרים משונים להצטרף, אבל מכבי תל אביב פתחה את העונה החדשה בשלולית כשהיא מזכירה מאוד, לפחות בפרמטר מרכזי אחד, את סתיו 2014. במהלך השבועות והחודשים הקרובים נדבר רבות על רמת התיאום בקו האחורי, על הבעיות ההגנתיות הבולטות ועל הליהוק של הקו הקדמי (כולל זהותו של המלהק ותהיות מתבקשות), אבל נכון לעכשיו, מכבי תל אביב ממשיכה להיות תלויה (מדי) בבריאן רנדל. האיש שלא אמור היה להיות שם. כתבנו זאת פעם ונכתוב זאת שוב: כשהצהובים החליטו בקיץ להיפרד מהאיש ששומר בשביל כולם, הם ידעו להסביר היטב את ההחלטה. אתם יודעים, הבעיות ההתקפיות, הפציעות והמחלות, ההתייצבות לרגעים המכריעים, העלות וכל השאר. לפעמים האיש הכי חיוני או חשוב למערכת הוא גם הבעיה הכי גדולה שלה, מאחר שאיכויותיו המקצועיות והאנושיות מטשטשות את הקשיים (המשמעותיים לא פחות) להם הוא גורם או אחראי.
אין ספק שברמת התחרות המקומית, בריאן רנדל הוא יתרון אבסולוטי. תשאלו את קרית גת. כל דקה שה-4 המוביל של הצהובים בילה על המגרש הייתה דקה נטולת תחרות. זה לא רק מדד הפלוס מינוס שלו (פלוס 30, בדיוק כמו הסטופר ההגנתי הנוסף אוחיון). זו לא רק היכולת שלו לאמלל בפוזשן הגנתי אחד את מאיר טפירו הגדול, וממנו לעבור ולייאש גם את כל האחרים. העליונות שלו בשלולית מגיעה לידי ביטוי גם בהתקפה. כי מול יריבה כמו קרית גת, מסתבר שאין בעיה לסיים משחק עם 6-7 ל-2 נקודות, בלי להרים ולו שלשה אחת. ומבלי להזדקק ליותר מזריקת עונשין אחת. רנדל סיים משחק מופתי עם 28 נקודות מדד ב-26 דקות, כולל 13 נקודות, 9 ריבאונדים, 3 אסיסטים ו-0 איבודים
בריאן רנדל הוא שחקן נהדר ומודל לחיקוי. כל דקה שלו על המגרש היא בית ספר לאיך צריך לשחק כדורסל. ולא בטוח שהנוכחות שלו במכבי תל אביב, בטווח של עונה שלמה, כשמשקללים יתרונות מול חסרונות, עושה לה טוב.
2.
בימים מוטרפים אלה, כשרחובות בירתנו מזכירים סט צילומים מתוך הסדרה THE FOLLOWING, נראו שלשום שחקני הפועל ירושלים כמועמדים טבעיים דווקא לסדרת הטלוויזיה בנות הזהב. אתם יודעים: מבוגרים, רוטנים, ויותר מפחידים מאשר מצחיקים. ואלופת המדינה שיחקה במחצית הראשונה מול מכבי אשדוד כדורסל של ותיקים. חילופים עצלים, אזורית של עצלים, ירידה להגנה של עצלנים. הרוטציה הקצרה (פתאום רק 7 שחקנים משחקים), ההבדל במהירות היציאה קדימה לבין החזרה לאחור וגם הסקור הזכירו תקופות קדומות שבד"כ רואים כאן רק בערוץ הגולד.
ואז הגיעה המחצית השנייה. לקבוצות אלופות יש את היכולת להתפוצץ ולגמור משחקים בכמה דקות. ראינו את זה אצל ירושלים בחלקים מסוימים בעונה שעברה, והדבר חיפה על דקות ארוכות שבהן תהינו מה לעזאזל עושים שם בירושלים. כשהיא רצה ומרגישה טוב עם עצמה, מציגה בפנינו האלופה תיאום התקפי מרשים ומרתיע. גם בגזרת הלפרין-אליהו וכמובן שבגזרת דונטה סמית' ושאר העולם. והתיאום הזה מגיע שלוב, יד ביד, עם אחוזים גבוהים ל-3 נקודות. 9-18 ו-50% מול אשדוד.
אה, ויש גם את טוני גפני, האיש הכי משמעותי שיש לירושלים כרגע בקו הקדמי. השחקן שפתאום יכול לשחק ב-3 עמדות ולהרים את רמת האינטנסיביות, ההגנה והקבוצתיות של כולם.
ועכשיו, ברשותכם, רגע של דה ז'ה וו.
טוני גפני הוא שחקן נהדר ומודל לחיקוי. כל דקה שלו על המגרש היא בית ספר לאיך צריך לשחק כדורסל.
ולא בטוח שההחתמה שלו בהפועל ירושלים של העונה, כשמביטים בשאר שחקני הקו הקדמי הנוכחי של האדומים וכאשר משקללים יתרונות מול חסרונות, תעשה לה טוב בטווח של עונה שלמה.
מכבי אשדוד הציגה לראווה סדרת פרומואים חמודה לקראת פתיחת העונה. צביקה שרף הפגין שם חוש הומור עצמי מפותח, כשהוא מאמץ אל ליבו את הסטראוטיפ של הרס"ר, כינוי שמעולם לא אהב. שרף מיצב עצמו בתודעה הציבורית, לאורך השנים הארוכות בהן זכינו לצפות בו, כמאמן יסודי והגנתי, אחד שאצלו יש סדר ואין חוכמות. אם כך, וכשלוקחים בחשבון שהוא זה שאחראי (ובצדק) על ההחתמות שבוצעו השנה באשדוד ואת התקציב המכובד למדי שהועמד שם העונה (8.5 מיליון שקל, על פי פרסומים זרים), יש מקום להביע תמיהה נוכח ההחלטות שהתקבלו שם. רמת הכישרון ההתקפי שהצטבר בקבוצה הדרומית מרשים למדי. זאת קבוצה שביום נכון יכולה לנצח כל יריבה, כולל מכבי וירושלים, ושאמורה ללא ספק לסיים במקום שמוביל לפלייאוף.
ועדיין, איך משלבים מאמן יסודי וקפדן עם אסופת שחקנים בעלי אוריינטציה הגנתית בינונית ומטה כמו יהונתן שולדרברנד, אור סולומון, אייזייה סוואן וצ'ארלס תומאס? גם מייקל גלאדנס, שהיה יוצא מן הכלל מול ירושלים עם 14 ו-17 ריבאונדים, הוא חוסם ואתלט נהדר, אבל לא בטוח שהוא שומר אחד על אחד גדול עם או בלי כדור (כולל כמה באקדורים קלילים שסידר לפורוורדים של ירושלים בארנה). מול ירושלים זה נראה בעייתי. סומכים על צביקה שרף שידע למצוא פתרונות בהמשך. גם לסכמות ההתקפיות בהן התחדשה הקבוצה שלו העונה.
3.
3. להבדיל ממכבי אשדוד, עושה רושם שבבואם לבנות את הסגל, הקדישו במכבי ראשון מעט יותר מחשבה להתאמות של השחקנים האחד לשני, במיוחד ברמה ההגנתית. לצד מעופפים התקפיים כמו שון דוסון ומארק ליונס, הקפידו לשמר ולייבא לשם בולדוגים הגנתיים. גם ברמת הזרים. גם ברמת הישראלים. אז אתמול נהנינו אולי פחות מניצן חנוכי (התקפית אבל הלו, יש לו אחלה תירוץ. מזל טוב ניצן), אבל ההופעה של גולן גוט גרמה לנו למחוא כפיים. גם התקפית.
יכול להיות שמכבי ראשון לציון של העונה תהיה הדבר הכי קרוב שיש לנו במידל איסט למהלכי הלוב-סיטי של הלוס אנג'לס קליפרס. בכל רגע נתון היא מציבה מול היריבה ערימה מרשימה של אתלטיות ומהירות שמבטיחה לעשות חיים די קלים לעורכי הוידאו אשר אמונים על ה-היילייט פילמס. אבל במקביל, עושה רושם שהעומק והקשיחות שם יכולים לספק יותר מרק דאנקים מהדהדים. וכשיש כל כך הרבה קווים קדמיים פריכים ולא ברורים בלא מעט קבוצות בליגה, כולל בטובות ביותר, השילוב כריס רייט את דריל מונרו יכול להתברר כאחד המוצלחים ביותר שהורכבו כאן הקיץ.
ואם כבר קווים קדמיים, אז בואו נדבר על הפועל אילת. סגנית האלופה זכתה להרבה מחמאות בקיץ נוכח היכולת לשמר חלקים נרחבים ומשמעותיים מהסגל. לא מובן מאליו בכלל וראוי להערכה. היא גם הרשימה אותנו בטורניר ההכנה, כשהיא מציגה לראווה גם צמד קפיצי ארוך בקו הקדמי, עם סי.ג'יי לסלי ואלאדי אמינו. ואף על פי כן, הקו הקדמי הזה טומן בחובו לא מעט בעיות. קודם כל, כשמצרפים לצמד זה את אלישי כדיר, מקבלים שלושה גבוהים שאף אחד מהם לא מהווה איום מבחוץ. וככה קשה לשחק. ובואו נדבר עוד קצת על סי.ג'יי לסלי. לסלי הוא שחקן מוכשר ואתלט עצום, ככל הנראה בעל הצעד הראשון הכי מהיר שנראה כאן העונה. העניין הוא שמדובר בשחקן בוסרי, שנוטה לקבלת החלטות בעייתית ושכל משחק ההגנה שלו מסתמך על יכולת הניתור שלו. ועוד לא דיברנו על עניינים שבראש או בנפש. כשמצרפים אליו עוד כמה שחקנים מהקו האחורי, כולל אפיק נסים וקאליף וויאט, שמשחק ההתקפה שלהם עדיף על ההגנתי (תחילת עונה, אתה יודעים, אז מתבטאים בעדינות), מגלים שבפני אריק שיבק עומד וואחד אתגר מקצועי העונה.
