בווידאו: קרון באטלר מסביר מדוע הצטרף לסקרמנטו הקיץ
בין אם ישב על המזרן הדקיק, שכב עליו או עמד בחדר הקטנטן שמידותיו בערך 3 על 3.5 מטר, קרון באטלר לא הפסיק לחשוב - על מה עשה, על מה הוא עושה, על מה יעשה. הוא ישב ושכב על המזרן הדקיק ועמד בחדר הקטנטן 23 שעות ביממה למשך שבועיים. האוכל הוכנס לו דרך חריץ קטן. בן 15, וכבר במעין צינוק. "עד אותו רגע, חיי נועדו לכישלון", כתב ב"פליירז טריביון". "כל המודלים לחיקוי הגבריים שלי נכנסו לכלא על סמים, אקדחים או פשעי כנופיות. כולם נכלאו בשלב מסוים בילדותי. רבות תהיתי האם כל המעגל הקרוב שלי ימות ברחובות או בכלא. בתוך התא הצהוב ההוא חשבתי על המעגל הזה - איך אנשים יוצאים מהכלא, רק כדי לחזור אליו שוב. הכרתי קרובי משפחה וחברים שבילו את כל חייהם במעגל הזה, ולא רציתי ליפול אליו. אומרים שאם אתה ממשיך לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ומצפה לתוצאות אחרות, זה סימן לשיגעון".
שלא כמו כמעט כל קרובי משפחתו וחבריו, קרון באטלר ניצל. הוא לא נרצח ברחוב, לא מת בכלא, לא מת בכלל. במקום זאת, כמעט כבדרך נס, הצליח להוציא את עצמו מהתהום, והפך לכוכב NBA, לאולסטאר ב-NBA, לאלוף NBA, וחשוב מכל - לבנאדם שבגיל 35 יכול להסתכל אחורה, להודות לאלוהים על שניצל, ולרצות לחלוק את סיפור ההינצלות שלו עם שאר העולם.
במרץ האחרון פורסם שנתוני הפשיעה האלימה ברסין, וויסקונסין, הם מהנמוכים שידעה העיירה בת ה-78 אלף תושבים. שזה בהחלט טוב ויפה, אבל כשקרון באטלר היה ילד ואז נער, קשה היה למצוא עיירות בטוחות פחות לגדול בהן. "היתה שם מצוקה גדולה, והיית צריך לעבור הרבה מהשנייה שיצאת מהחצר שלך ועד השנייה שחזרת הביתה, אם הייתי בר מזל מספיק כדי לחזור הביתה", אמר שחקן סקרמנטו קינגס לאתר "וייב" על המציאות ההיא. אם לבאטלר היתה משפחה איתנה שתוכל להגן עליו מסופות הפשיעה שמתחוללות בחוץ זה היה סיפור אחד; אבל הכדורסלן הקשוח גדל ללא אב, עם אם חד-הורית שנאלצה לעבוד 80 שעות בשבוע, במספר עבודות, עם דמויות אב שהעדיפו להזריק הירואין מללכת לזרוק לסל עם הילד הזה שנמצא בסלון. למעשה, להוציא את אימו, כמעט כל הסביבה של באטלר היתה עמוק בתוך עולם הפשע והסמים - אנשים שבכלא, שבדרך אליו או שעוד רגע יוצאים ממנו.
בגיל מסוים, העולם הזה קסם לקרון באטלר: הוא ראה בני משפחה וחברים סוחרים בסמים ומרוויחים סכומי כסף שלא הכיר, ראה תכשיטים ומכוניות ונשים, והחליט שהוא רוצה גם. "הדברים החומריים השפיעו עלי - שרשראות הזהב, המכוניות המפוארות, שקיות זבל מלאות בכסף. זה היה מהפנט", אמר ל"דאלאס ניוז". "ברגע שאמא שלי הלכה לישון או לעבודה, הלכתי לרחוב והתחלתי לסחור בסמים".
הוא היה אז בן 11. סוחר סמים של ממש, מוכר קוקאין בצד הדרומי של רסין, לא רוצה לשחק כדורסל ככרטיס יציאה מהגטו, אלא לעשות רק את הדברים שיגרמו לו לשקוע עמוק יותר בתוך הבוץ הטובעני וההרסני הזה. להערכתו נעצר על ידי המשטרה 15 פעמים עד גיל 15. מפעם לפעם אימו היתה מגיעה לפארק שהיה פוקד עם חבריו ובידה מחבט בייסבול - לא כדי לשחק, חלילה, אלא כדי לאיים על קרון הצעיר שאם לא ייכנסו לסטיישן ווגן, דמו בראשו. אך דבר לא עזר.
ואז, בגיל 15, באטלר הלך לבית הספר, כהרגלו עם אקדחו. אחד מחבריו ביקש זמן מה לפני כן לאכסן בלוקר של באטלר קוקאין, ובאותו יום, פשיטה של היחידה למלחמה באלכוהול, טבק וכלי נשק על בית הספר גילתה בתא האכסון של הנער בן ה-15 די הרבה קוקאין, ואקדח. באטלר, שראה זמן לא רב קודם לכן את דודו נכלא על אחזקת אקדח שלא כחוק, לא הלשין על חברו - חוקי הרחוב מעל הכל - ונשלח לבית סוהר: תחילה בית סוהר של ממש, עם פושעים בוגרים, בו בילה חודשיים, ולאחר מכן הועבר למוסד לקטינים, בו העביר את שארית שבעת חודשי המאסר שנגזרו עליו (למעשה, העונש המקורי היה 18 חודשים, אך באטלר שוחרר בחלוף תשעה).
זה יהיה מקום לא רע להוסיף שבתוך כל הבלגן הזה, קרון באטלר בן ה-15 הפך גם לאבא.
זמן קצר לאחר שהועבר למוסד לקטינים, היה מעורב באטלר בקטטה אלימה עם נער מכנופיה יריבה, ונשלח לשבועיים לבידוד - הבידוד איתו פתחנו את הכתבה הזאת. שם, עם זמן פנוי ולא הרבה יותר, לקרון באטלר לא היתה ברירה אלא לערוך חשבון נפש. "כשהייתי בבידוד חשבתי על כל ההקרבות שאמא שלי עשתה והבנתי שאני חייב להפוך להיות אדם טוב יותר", כתב ל"פליירז טריביון". "רציתי שהיא תוכל להגיד - זה הבן שלי, עם חיוך על הפנים ודמעות שזולגות מלחייה. ביליתי שעות רבות לבד, כותב מכתבים על השינויים הנחוצים בחיי. להיות רחוק מהמשפחה שלי ולאבד את החופש הפך אותי לאדם טוב יותר. ללא הזמנים הנואשים הללו, לעולם לא הייתי יכול לעשות את השינוי שיציל את חיי. זה קירב אותי לאלוהים".
אם מספר שבועות קודם לכן עוד בילה עם נערים שהשתמשו בדפי התנ"ך רק כניירות גלגול לג'וינטים, כעת קרון באטלר הבין שהדרך לגאולה עוברת באמונה. דרך חריץ קטן בין סורגי המתכת ראה קרן אור, ומגרש כדורסל. "אלוהים שם לפניך דברים מסיבה מסוימת", אמר ל"וושינגטון פוסט". "זה היה כרטיס היציאה שלי החוצה".
כששוחרר, אימו של באטלר העבירה את המשפחה מדרום רסין המסוכנת לשכונה מעט בטוחה במרכז העיר, וקרון נשבע להיות עם ביתו, קמרי, שנולדה כחודש לאחר שנכלא. "אחד הדברים העיקריים שרציתי זה להיות האב הטוב ביותר שיכולתי, כי לי עצמי לא היה אבא, ואני יודע כמה זה פגע בי", אמר ל"וושינגטון פוסט". מספר ימים לאחר שהחל בחייו החדשים, ביקר אותו חבר מהעבר בשם אנדרה קינג, ושאל אם ירצה להסתובב איתו במקומות בהם היו מסתובבים כשנה קודם לכן - המקומות שהכניסו את באטלר לכלא. קרון, שענד באותה תקופה צמיד מעקב על קרסולו, סירב. כשעתיים לאחר מכן, אנדרה קינג נורה ונהרג. "אם לא הצמיד הזה הייתי איתו שם", אמר באטלר ל"וושינגטון פוסט". כשנתיים לאחר מכן, חבר ילדות נוסף בשם ג'יימס בארקר ג'וניור נרצח גם הוא.
אחרי החודשים שבילה בכלא ובמוסד לקטינים, חיי הפשע והכנופיות והסמים כבר לא קרצו לבאטלר, שביצע מהפך של משהו כמו 180 מעלות והחל לעבוד בבורגר קינג. "מיותר לציין שזה היה שינוי גדול. ביום שבו נעצרתי בבית הספר, היו עלי 1,200 דולר במזומן. לפתע הרווחתי שכר מינימום. לקח לי זמן להתרגל לסגנון החיים החדש. ראיתי חבר'ה באים במכוניות חדשות עם בגדים חדשים ונעלי ג'ורדן חדשות - תזכורות לכל הדברים שלא יכולתי להרשות לעצמי. "חברים" ישנים הגיעו וצחקו עלי, בגלל התלבושת שלי, אבל ידעתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לחזור לכלא, לא חשוב כמה מפתה היה הכסף". את המילים הללו ל"פליירז טריביון" כתב לא מזמן, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו. במבט רטרוספקטיבי הכל ברור יותר, אך ספק אם באותם ימים באטלר הצליח לקבל את הפרספקטיבה הדרושה, זו שתביא אותו לכתוב בשלהי 2015: "באולם בו התחלתי לשחק כדורסל מקצועני היתה תמונה של 21 גברים שחורים, רבים מהם הכרתי. כולם היו מתחת לגיל 25, ועכשיו כולם מתים. ידעתי שעלי להפוך את חיי".
אבל זה לא היה פשוט, כי לעתים ניתן להוציא את האדם מהרחובות, אך אי אפשר להוציא את הרחובות מהאדם. כשנה שקטה יחסית חלפה, ואז, כשהוא חולה בביתו הכבר-לא-כל-כך, נשמעו דפיקות בדלת. אימו יצאה להביא לו מרק ותרופות, ולה ממילא יש מפתח. באטלר כיסה את עצמו בשמיכה, ושמע כיצד הדלת נפרצת, שמע את הצעדים שמובילים לחדר השינה ורק אז ראה את השוטרים מתקרבים אליו ואוזקים את שתי ידיו, כולל זו הימנית ששבר ממשחק כדורסל זמן מה קודם לכן. חיפוש קצר בדירה הוליך את השוטרים למחסן, שם מצאו בדיוק מה את שחיפשו - את מה שככל הנראה אמרו להם שנמצא שם: 15 גרם של קוקאין. באטלר נשבע שהסמים לא שלו, אך מי יאמין לנער אפרו-אמריקאי בן 16 עם תיק פלילי כל כך נרחב?
התשובה: שוטר לבן בשם ריצ'רד גלר.
אם היה מואשם ומורשע, באטלר היה נזרק לכלא לעשר שנים, אולי יותר, נזרק בחזרה אל תוך המעגל ממנו היה נואש כל כך לצאת. כמובן שלא היה הופך לכוכב NBA, וספק אם היה בן החיים היום. אבל לריצ'רד גלר היתה תחושה שהנער שעומד מולו עם 11 דולר בכיס דובר אמת. שהסמים באמת לא שלו. בינתיים אימו של הכדורסלן הצעיר שבה הביתה עם המרק והתרופות, פנתה אל השוטר המשופם ואמרה לו: "אני מבטיחה לך, אם תתן לקרון את ההזדמנות השנייה הזו, לעולם לא תצטרך לדאוג לו". "אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שקרון היה מעורב בדברים מהסוג הזה, אבל לפי תחושת בטן, הייתי די בטוח שהסמים לא שלו", אמר גלר ל"לוושינגטון פוסט". "חשבתי שהדבר הנכון לעשות הוא לשחרר אותו, ולראות כיצד הוא הולך בדרך הישר".
ומה אתם יודעים, זה בדיוק מה שקרה.
יכולתו הטובה של באטלר המתאושש בתיכון ברסין סידרה לו מלגה למכללת קונטיקט היוקרתית. החיבור עם ג'ים קלהון היה כמעט מיידי - המאמן האהוב היה סוג של דמות אב עבור הכדורסלן הצעיר, שהצליח, אולי בפעם הראשונה בחייו, לראות אור של ממש בקצה המנהרה. "קבלת המלגה ללא ספק היתה רגע משנה-חיים", כתב ל"פליירז טריביון". "אף אחד במשפחה שלי מעולם לא הלך לאוניברסיטה גדולה. חיים של פשע לפתע כבר לא היו התשובה". על יחסיו עם קלהון אמר ל"ווייב": "הוא היה בלתי רגיל. הוא לימד אותי דברים על איך להיות אדם טוב, איך להקיף את עצמך באווירה משפחתית ולהבין את חשיבות המשפחה והמקצוענות. הוא לימד אותי כמה חשוב להשאיר מורשת, לעשות את הדבר הנכון". קלהון עצמו אמר על הקשר הזה ל"וושינגטון פוסט": "הייתי יכול להבין את הקטע של קרון והרחובות. כל מה שהיית צריך לעשות עם קרון זה לפגוש אותו. הוא אחד האנשים הכי טובים שאי פעם אימנתי".
גם על הפרקט באטלר עשה דברים יפים - מאוד יפים: הוא הוליך את יוקון בנקודות (15.6) ובריבאונדים (7.6, על אף 201 סנטימטריו והעובדה ששיחק בעיקר בעמדה 3) כבר בעונתו הראשונה במכללה, ובשנייה השתדרג ל-20.3 נקודות ו-7.5 ריבאונדים. בשלב שמונה האחרונות של טורניר ה-NCAA נכנעה קונטיקט למרילנד, ועבור באטלר היתה זו שירת הברבור: לאחר שקלע 32 נקודות בהפסד, החליט שהוא בשל לעשות את הצעד הבא ולעבור לליגה של הגדולים באמת.
הסמול פורוורד הצעיר נבחר במקום העשירי של דראפט 2002 על ידי מיאמי, פתח בכל 78 המשחקים בהם שותף, העמיד מספרים של 15.4 נקודות, 5.1 ריבאונדים ו-1.8 חטיפות (שמיני בליגה) למשחק בקבוצה החלשה מאוד של ההיט, שניצחה 25 משחקים בלבד. באטלר נבחר לחמישיית הרוקיז של העונה, אך בעונתו השנייה, כשלמאר אודום ודוויין ווייד הצטרפו, סבל מפציעות וממוצעיו צנחו. בסיומה נשלח ביחד עם אודום ובריאן גרנט ללייקרס תמורת שאקיל אוניל, שב לבלוט אך שוב החמיץ את הפלייאוף, ושוב נאלץ לנדוד, כשנשלח לוושינגטון וחתם על חוזה של 46 מיליון דולר לחמש שנים. ביחד עם גילברט ארינאס ואנטואן ג'יימיסון הרכיב מעין "ביג 3" באחת הקבוצות המשוגעות והמבטיחות בליגה, ושם גם קיבל ממאמנו אדי ג'ורדן את הכינוי שילווה אותו למשך שארית הקריירה שלו - הכינוי שיהפוך לשם של האוטוביוגרפיה אותה הוא מפרסם בימים אלה: Tuff Juice, על שום קשיחותו הבלתי נגמרת. "אדי למד הרבה על ההיסטוריה שלי ועל האופי שלי, על זה שאני משחק למרות פציעות וקשיים וכל מה שמפריע לי", נזכר בפני הרדיו הציבורי בארצות הברית. "פשוט הגעתי, ושיחקתי. והוא אמר לי - אתה Tuff Juice. זה פשוט נשאר".
בוושינגטון חווה את עונותיו היפות ביותר בקריירה, לפחות מבחינה סטטיסטית, כשב-2007/08 וב-2008/09 רשם למעלה מ-20 נקודות למשחק, ובשתיהן נבחר למשחק האולסטאר. בו בזמן, המשיך לשמוע על חברים מהעבר שנרצחים, שנופלים כמו זבובים במקום ממנו היטיב להימלט. "אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות כמו - מדוע אלוהים חס עלי, כשאני עשיתי את אותם דברים?" תהה בפני "וושינגטון פוסט". "אני כבר לא יכול יותר לחזור הביתה ולקבור את החברים שלי. זה חייב להפסיק. אני פשוט מנסה לחיות את החיים שלי בצורה הנכונה, לחיות כל יום כאילו הוא האחרון בחיי. עם כל הדברים המשוגעים שקורים בעולם, אתה צריך לנצל את הזמן שניתן לך כאן". באטלר לרגע לא שכח מאיפה בא - הוא החל להתנדב ולתרום לקהילה בה גדל מתוך תקווה שהילדים שצפו בו בהשתאות ירצו להיות כמו הגרסה הנוכחית שלו, ולא כמו שהיה בגיל 11 או 15.
בשלהי 2010 הועבר לדאלאס, אך לא זכה להשתתף בפלייאוף ההיסטורי שסידר למאבריקס את האליפות הראשונה בתולדותיהם ב-2010/11 בשל פציעה קשה בברך (ב-29 המשחקים שכן שותף בעונה ההיא פתח בחמישייה, כך שתרומתו כן ניכרה בעונה הסדירה). המעבר מכוכב ואולסטאר לשחקן משלים לא היה לו קשה, כפי שהדגים גם בקליפרס, במילווקי, באוקלהומה סיטי ובעונה שעברה בדטרויט. לאן שלא הלך התחבר היטב עם הכוכבים, שבוודאי העריכו את המקצוענות שלו וגישתו הבלתי מתפשרת. על כן, מעט מאוד אנשים הופתעו כשסקרמנטו השאפתנית החתימה אותו בקיץ החולף לשנתיים, כדי להכניס מעט סדר ובגרות לאחד המועדונים הנפיצים בליגה.
עם כל הכבוד להישגים על הפרקט, מקור הגאווה העיקרי של באטלר בימים אלה הוא האוטוביוגרפיה אותה הוא מקדם - ספר אותו החל לכתוב לפני כעשור, בין היתר בעידודו של ג'יי לנו. כשביקש מקובי בריאנט לכתוב את ההקדמה לספר, נענה בחיוב. בינתיים, השחקן והמפיק מארק וולברג צילם את עצמו עם האוטוביוגרפיה ויצר קשר עם הכדורסלן בן ה-35 במטרה להפוך את הספר לסרט. הסיפור נגע לכל כך הרבה אנשים, שבאטלר הוזמן לאחרונה לבית הלבן בצוותא עם השוטר שהציל את חייו, ריק גלר, ושוחח עם ג'ו ביידן. וזה לא עניין של כסף - באטלר הרוויח כ-70 מיליון דולר לאורך הקריירה שלו, והספר החדש לא יעשה אותו עשיר הרבה יותר; זה עניין של מורשת, של להתחנן מהדורות הבאים שלא יפלו לתהומות אותן עזר לחצוב בשעתו.
"אני מדבר עם הדורות הצעירים שבסיכון על המסע שלי, כי הייתי אחד מהם", כתב ל"פליירז טריביון". "לא היה לי בסיס יציב, ואז לפתע הפכתי לאולסטאר ב-NBA ולאלוף. ביליתי זמן בכלא, גרתי בשכונה שורצת בסמים וכנופיות. מסביבי אנשים נדקרו ונורו. למרות הכל, ובזכות חסדיו של אלוהים ועבודה קשה והמסירות של אימי, הגעתי לעמדה בה אני נמצא היום. הדורות הצעירים צריכים לראות דוגמא אמיתית וחיה של מישהו שהצליח. אולי עברתי את כל מה שעברתי כדי לשרת אותם".