בוידאו: הרגעים הגדולים של נייט האפמן במכבי תל אביב
וידוי: הייתי אחד מבין מאות ששלחו השבוע הודעה לנייט האפמן. לא כעיתונאי (ולא שיש לו מושג מי אני), אלא כאוהד, סתם איש שזוכר. "הצטערתי לשמוע על החדשות האחרונות", כתבתי, "אבל דע לך, יש לי זיכרונות נהדרים ממך, תמיד היית big fellah, לוחם אמיתי, פייטר שלא מוותר, מקווה שתנצח גם הפעם". הוא לא הגיב, ספק אם יגיב. אפשר להניח שמאז פרסום הדברים בישראל הוא מקבל מאות הודעות ומיילים. דבר המחלה שלו היה בשורה מעיקה ולא עוזבת, וקשה להשתחרר מהמחשבות הטורדניות על האיש הגדול וסבלו.
לפני הכל, הדבר המובן מאליו, זה הפרופורציות שחוזרות. אנשים מתרגשים מניצחונות, לוקחים ללב הפסדים, איזה מין שטויות. אדם בן 40 מתרסק, משפחה שלמה מתרסקת איתו, חווה סבל וחרדות, הגוף שלו מתפורר, נאכל מבפנים. איזה לוקסוס זה להתרגש מספורט. אלה הרגעים בהם צריך למלמל תפילות תודה, להיזכר שהכל בסדר, להנמיך ציפיות מהחיים. לקרוא על איש עם כבד וכליות חולים, ולחזור לברכת אשר יצר, להודות על הנקבים המתפקדים. מה כבר ביקשנו. גג, ארוחה חמה, בריאות. תודה.
אחר כך אפשר להתעמק בשאלה מדוע אדם מרגיש צורך לשלוח ברכת איחולים לאדם שלא פגש מעולם. מה מקור הצורך הזה לחזק את ידיו. בסך הכל שלוש שנים הוא שיחק במכבי תל אביב, הרבה תארים באו והלכו מאז מיד אליהו, ועדיין אלפי אוהדים מרגישים להאפמן חיבור מיוחד, כמו חבר יקר, חבר קרוב, חיבור שגורם להם לחפש אותו בפייסבוק ולשלוח לו הודעה אישית מכותב אלמוני.
זה עידן בו גורמים רבים מאיימים על הרומנטיקה בספורט. אומרים שהכסף מכריע, שהאהבה מתה, שהכל מותגים ושיווק, שהשחקנים שכירי חרב, שכבר אין רגש כמו פעם. והנה שחקן זר, שעזב לפני עשור וחצי, מספר שהוא חולה, ואנשים מרגישים מועקה. קרבה אמיתית. אחווה. כמו בשר מבשרם. נקרע להם הלב מגוי שבא לכמה שנים ועזב לחוזה יותר טוב. לידיעת אלה שחושבים שזהות זה רק ישראלים.
כמובן שזה לא סתם עוד זר. האפמן סיפק פה כמה רגעי כדורסל מופלאים. הוא הגיע למכבי תל אביב אחרי תקופה ארוכה די מקרטעת למועדון, והיה חלק מהשינוי, מהבשורה החדשה, משנות הקסם של העשור הקודם. ג'ינג'י עם פרצוף עקום, שבמבט ראשון נראה די גמלוני, אבל נחוש וממוקד מטרה, מטרה פשוטה וברורה: לשים את הכדור בסל. ויש את ה-19 מ-19 בבולוניה. מיתולוגיה. כמה שחקנים יכולים לקלוע 19 מ-19? כמה גבוהים מסוגלים? ועוד במשחק כל כך חשוב? והוא קולע, וקולע, וקולע, והצופה מעריך שמתישהו הרצף צריך להיגמר, שמתישהו הוא יחטיא, שיש סטטסיטיקה שצריכה להתיישר, שזה לא הגיוני, והוא ממשיך לקלוע, 10 מ-10, ו-14 מ-14, ועוד אחת ועוד אחת, וזה היה כל כך מופלא, שעד היום, 15 שנה אחרי, אדם זוכר את הצמרמורות. איך נשכח? איך לא נזדעזע שהאיש הזה חולה במחלה נוראית?
אבל זה לא רק עניין של איכות הכדורסלן. זה חיבור. לא במקרה הקרבה הזאת לשחקן עבר קורית במכבי תל אביב. המועדון הזה מאז ומתמיד ידע לטפח את הקשר עם ההיסטוריה שלו. עם השנים האוהדים התאהבו בדימוי שלהם, של כאלה שיודעים להעריך את העבר. ספק אם יש מקום באירופה שבו קורבלאן ומנגין מקבלים אהבה והערכה כמו שהם מקבלים ביד אליהו. זאת התוצאה של מסורת של משחקי ותיקים, משחקי הוקרה, טקסי הוקרה, בגלל זה מזמינים את בלו ופארקר למחנה בארה"ב. ככה מייצרים תחושת שייכות. ככה שולחים מסר לשאר השחקנים: מה שאתם עושים עכשיו, תעשו אותו טוב, ויזכרו גם אתכם.
זו עובדה. מאות אוהדים מנסים ליצור קשר עם האפמן. יש להם צורך אמיתי להודיע לו שהם זוכרים. ברגעים קשים של אדם חולה, שמרגיש את הסוף קרב ומביט לאחור על חייו בחשבון נפש, להבהיר לו שלמאמץ שלו היה משמעות בעינם. לנסות לגרום לו סיפוק קטן, חיוך קצר, נחמה קלה. כביכול זה רק ספורט. בסך הכל משחק. בסך הכל זר שבא והלך. ועדיין, הנה איש שנגע להם בלב, והם מרגישים צורך אמיתי להחזיר לו בחזרה, את המעט שהם יכולים.
