בווידאו: עשרת המהלכים הגדולים של אלנה דלה דון העונה
בסופו של דבר זה לא הספיק. לאחר שאכזבה (בסטנדרטים שלה) בשני המשחקים הראשונים בפלייאוף, הגיעה אלנה דלה דון למשחק השלישי בחצי גמר המזרח מול אינדיאנה בשבוע שעבר בידיעה שהכל עדיין בידיים שלה. הסדרה עמדה על 1:1, והמנצחת תעפיל לגמר האזורי. בשעה טובה ומוצלחת, ה-MVP של הליגה שקלעה 12.5 נקודות לערב בשני המשחקים הראשונים סוף סוף התעוררה: כוכבת שיקגו סיפקה עוד משחק לסרטים עם 40 נקודות (15 מ-22 מהשדה, 5 מ-10 ל-3, 5 מ-5 מהעונשין), שישה ריבאונדים ושלושה אסיסטים. לרוע מזלה, זה לא הספיק: אינדיאנה ניצחה 89:100 והדיחה את דלה דון וחברותיה.
גם זה לא הצליח למחוק את העונה ההיסטורית שעברה על הפנים החדשות של ה-WNBA, או את סיפור חייה המיוחד שהפך אותה לכדורסלנית הטובה בתבל.
מגיל צעיר היא היתה הילדה הגבוהה ביותר בקבוצת הגילאים שלה. אלא שבעוד ילדים גבוהים בדרך כלל משלמים על כך בהיעדר קואורדינציה או גמישות, לאלנה דלה דון היתה את החבילה המלאה לכל אורך הדרך. "היא היתה זריזה בצורה בלתי רגילה כשהיתה בת חמש, שש ושבע", אמר אביה ל-ESPN. "נכון הילד הכי גבוה בכיתה בדרך כלל מגושם? לאלנה היתה זריזות כמו של הילד הנמוך ביותר, בין אם זה היה בגן או בכיתה א'". האב המדובר ראה כי טוב, ולא רצה שבתו תסתמך על הגובה לבדו. "לשמחתי היה לי אבא עם חזון", אמרה ל"וייס". "הוא ידע שאהיה גבוהה, אבל אמר לי - אלנה, אם תפתחי כישורים של גארד וגם תהיי גבוהה, תוכלי להיות שחקנית מדהימה. הוא כל הזמן אמר לי לעבוד על הכדרור והקליעה שלי".
זה ניכר. באליפות הארצית הראשונה שלה זכתה בגיל 12. זמן לא רב לאחר מכן מכללת צפון קרוליינה היוקרתית החלה לחזר אחריה, ובמהלך בית הספר התיכון הוזמנה למחנה של נייק שריכז את 80 הנערות הטובות ביותר בארצות הברית. אף שהיתה אחת הצעירות שבחבורה, דלה דון התבלטה כהרגלה. "היו הרבה רגעים שהיא היתה השחקנית הטובה ביותר במחנה", נזכר ב-ESPN המאמן האגדי של מכללת קונטיקט ג'ינו אוריימה. "באותו רגע כולם הבינו שהיא לא סתם ילדה נורמלית, שהיו לה כישורים יוצאי דופן בהתקפה. לעשות מה שהיא עשתה עם כדור בגיל כל כך צעיר - היה כיף לראות את זה". מי שבוודאי לא ממש אהבו לראות את זה היו היריבות של דלה דון בקריירת התיכונים שלה, אז זכתה בשלוש אליפויות מחוזיות רצופות עם אורסוליין אקדמי שבווילמינגטון, דלוור. על הדרך הפכה לשחקנית היחידה בתולדות בית הספר שקולעת יותר מ-2,000 נקודות בקריירה, ונכנסה לספרי ההיסטוריה של כדורסל התיכונים בארצות הברית כשבמהלך 2005/06 קלעה 80 זריקות עונשין רצופות - שיא שעדיין לא נשבר.
דלה דון לא הסתפקה בכדורסל וסייעה לתיכון שלה לזכות באליפות מחוזית גם בכדורעף, ענף ספורט בו הצטיינה גם כן, אבל טירוף המכללות שניסו לשכנע אותה להצטרף אליהן היה רק בגלל הכדורסל. הקלעית המחוננת היתה שחקנית התיכונים הכי מחוזרת מאז קנדיס פארקר (אחותו-של), וקיבלה הצעות מלגה כמעט מכל קולג' גדול בארצות הברית. בסופו של דבר אמרה כן לקונטיקט של אוריימה.
יומיים בלבד באחת מתוכניות הכדורסל המעוטרות בארצות הברית הספיקו לה כדי להבין שעשתה טעות איומה.
דמות המפתח בחייה של אלנה דלה דון היתה ועדיין אחותה הגדולה, ליזי, שנולדה עם שיתוק מוחין, ללא חושי הראיה או השמיעה. "היא לא מדברת", כתבה אלנה על אחותה ב"פליירז טריביון", וסיפרה שהאינטראקציה היחידה שלה או של כל אחד אחר עם האחות האוטיסטית היא דרך שפת סימנים במגע. "היא מחבקת. היא מחייכת. היא מנשקת. היא אוהבת להיות בחוץ. היא מתה על הרוח. להרגיש זה אחד החושים היחידים שיש לה. לעתים, דבר פשוט כמו יום מלא רוחות מספיק כדי לגרום לה אושר, כי היא יכולה להרגיש אותו". כילדה, אלנה לא ממש ידעה כיצד לאכול את המצב של אחותה הבוגרת ("כשאתה צעיר ומישהו שאתה אוהב הולך לבית החולים, המחשבה הראשונה שלך היא שהוא הולך למות. כל הזמן פחדתי מזה"), וזה לא כאילו המצב הזה השתפר: "אמא שלי פחות או יותר מטפלת בתינוק 30 שנה. ליזי עדיין לובשת חיתולים, אז אמא ואבא שלי צריכים להחליף לה מדי יום".
למרות כל זה - ובעצם, כנראה שבגלל כל זה - יחסיה של אלנה עם ליזי היו הדוקים. מאוד הדוקים. "יש הרבה תפיסות מוטעות לגבי אנשים עם צרכים מיוחדים", כתבה דלה דון ב"פליירז טריביון". "אני חושבת שאנשים מגיבים לבעיות הפיזיות והנפשיות בגלל שיש להם פחד מהלא נודע - אמונה שאם תיגע בהם, הם יישברו. זה רחוק מהאמת. הם אנשים מסובכים ויפים ואנושיים כמו כולנו. עם ליזי, חשוב לזכור שהתקשור שלה מבוסס על החושים שנותרו לה. אולי היא תריח לך את השיער, אפילו אפילו תמשוך אותו. אולי היא תלקק לך את הראש. פה נמצא הלקח הגדול ביותר שליזי לימדה אותי - שקשר הוא כל כך הרבה יותר ממילים. השפה היא חשובה אבל מעשים - עשייה, מגע - זה מעל הכל".
מה שמסביר מדוע אלנה חוותה התמוטטות מסוימת כשהגיעה לקונטיקט, והבינה שאין ביכולתה ליצור קשר עם אחותה - הרי טלפון וסקייפ ופייסבוק לא רלוונטיים עבור ליזי. שלא כמו ההחלטה להירשם לקונטיקט, ההחלטה לעזוב את המכללה המפוארת היתה מחושבת: בתום יומיים בלבד אלנה דלה דון ארזה את המזוודות, וחזרה הביתה. "הרגשתי שאומרים לי לאן ללכת, שציירו עבורי את התמונה", אמרה ל-ESPN על ההחלטה המוטעית לעזוב את הבית. "חשבתי שאני חייבת ללכת לאחד מחמשת בתי הספר הטובים במדינה ולרגע לא עצרתי לחשוב - למה זה חשוב לי? במקום להבין מה חשוב לי, שזה כמובן להיות ליד הבית, פשוט הלכתי עם מה שכולם חשבו שאני צריכה לעשות. לא דיברתי עם אף אחד על זה, וזו היתה טעות גדולה. היתה לי חרדה גדולה מאוד ולא דיברתי עליה, כי לא רציתי שההורים שלי ידאגו. חשבתי שאוכל להתמודד עם זה לבד, וכמובן שלא הצלחתי".
משום שלא שיתפה אף אחד ברגשותיה, משום שהפנתה את הפחד והחרדה פנימה במקום החוצה, הסערה האמיתית לא היתה חיצונית - אף שהתקשורת האמריקאית בהחלט סיקרה בהרחבה את עזיבתה את קונטיקט - כי אם פנימית. ההחלטה לעזוב את הבית, אפילו ליומיים, ערערה משהו פנימי באלנה דלה דון, וכששבה הביתה, גמלה בלבה ההחלטה לעזוב את הכדורסל - הדבר הזה שעשתה טוב יותר מכל נערה אחרת בארצות הברית. "היא החלה לשנוא את הספורט שפעם אהבה", נכתב ב-ESPN. "היא האשימה אותו, בגלל שזה היה הדבר הקל לעשות. אחרים הסתכלו וראו את כל המקומות שהכדורסל יכול לקחת אותה אליהם, אבל היא רק ראתה משחק שאיים לקחת אותה מבית שהיא לא רצתה לעזוב, בית שהיא לא מוכנה לעזוב. היא ראתה ענף ספורט שנחוש לקחת אותה מהמשפחה שלה". ג'ינו אוריימה, מאמi קונטיקט, השמיע דברים דומים: "לא חשבתי שהיא תמשיך לשחק כדורסל. ממש לא. דיברתי איתה, והרגשתי שכל כך נמאס לה מכל מה שקשור בכדורסל, שחשבתי שהיא פשוט תהיה סטונדטית רגילה למשך שארית חייה".
אבל ג'ינו אוריימה טעה, כי זה מה שיפה באלנה דלה דון: אפילו המשברים שלה לא רגילים.
אחרי זמן מה נרשמה הכדורסלנית בדימוס לאוניברסיטת דלוור הסמוכה לביתה ולמשפחתה, החלה לשחק קצת כדורעף, והתנדבה ללמד בבית הספר של אחותה, ליזי. למשך שנה שלמה לא שיחקה ולו שנייה של כדורסל תחרותי או מאורגן. מאמנת קבוצת הכדורסל של המכללה דאגה שלא לדבר עם דלה דון על חזרה אפשרית לפרקט, ואף תדרכה את שאר השחקניות לעשות כמוה, ולא לדבר עם מי שעד לא מזמן היתה הכדורסלנית הטובה במדינה לגילה על המשחק ההוא עם הכדור הכתום. לכולם היה ברור שדלה דון צריכה קצת שקט, ובסופו של דבר, דרך השקט הזה הגיע הקאמבק: אחרי שנה מחוץ לענף, אלנה דלה דון נרשמה לקבוצת הכדורסל של מכללת דלוור עם כוחות מחודשים ואהבה מחודשת למשחק שכבר חשבה שזנחה לגמרי.
אלה שלא ידעו בוודאי לא היו יכולים לנחש שהשחקנית שמצטיינת מולם חזרה אחרי שנת שבתון. קריירת המכללות של דלה דון היתה יוצאת דופן: בעונתה הראשונה העמידה ממוצעים של 26.7 נקודות למשחק - השלישי בטיבו בארצות הברית, כולל ערב בלתי נשכח של 54 נקודות נגד ג'יימס מדיסון, בדרך להיבחר לשחקנית העונה, ולשחקנית השנה הראשונה המצטיינת של העונה (משהו שאף גבר מעולם לא עשה במכללות, ואצל הנשים נעשה רק עשר שנים קודם לכן). אלא שבערך בתקופה ההיא, דלה דון נעקצה על ידי קרציה, חלתה במחלת ליים והיתה בטוחה שהיא עומדת למות. הרופאים שבדקו אותה בבית החולים לא מצאו דבר, ולטענתה, אמרו לה: "את ילדה בריאה. הבעיה שלך היא נפשית. את בדיכאון". אבל הכוכבת של דלוור לא היתה בדיכאון (אף שישנה, לעתים, 18 שעות ביממה), ולאורך השנים היא נאלצה ללמוד לחיות עם המחלה שבאה והולכת, ובאה והולכת, ויכולה לעייף גם את האקטיביים שבבני האדם.
"חוסר הוודאות זה החלק הגרוע ביותר במחלה", אמרה ל"דיילי הראלד". "אני יכולה להרגיש בסדר, ואז למחרת להרגיש נורא. זה די מפחיד, אבל גם מלמד אותך לחיות בתוך הרגע וליהנות מהזמן שלך על הפרקט, כי את לא יודעת מתי זה יילקח ממך. זה מאפשר לי לחיות בהווה". כשהיא מדברת על להרגיש נורא זה בדרך כלל עלול לכלול סחרחורות ובחילות ועייפות ובעיות זיכרון. ואילו, אף שבעונתה השנייה במכללות החמיצה מספר משחקים בשל המחלה, בשלישית הוליכה את כל כדורסל המכללות הנשי בארצות הברית בנקודות עם 28.1 למשחק. בכל ארבע עונותיה במכללות נבחרה ל"אול-אמריקן", ובאמתחתה עדיין שיאי כל הזמנים של המכללה בנקודות, סלי שדה, אחוזים מחוץ לקשת וחסימות.
שלא במפתיע, אחת הדרכים של דלה דון להתמודד עם המחלה היתה להביט על אחותה הגדולה, ולקבל מחדש את הפרופורציות הנאותות. "כשאני חושבת על המצב שלי, כמה שאני עייפה או כמה שזה כואב, אני מיד חושבת על ליזי", כתבה ל"פלייזרס טריביון". "אני כל כך בת מזל שיש לי את הבריאות שיש לי, וכל כך בת מזל שיש לי גוף ונפש שמאפשרים לי לעשות מה שאני עושה. ליזי מעניקה לי השראה. שום דבר מהדברים שעברתי אפילו קרוב להיות דומה למה שהיא עברה". ובכל זאת, גם המציאות של הבת הצעירה לבית משפחת דלה דון לא היתה פשוטה, והיא נאלצה לקחת 50 תוספי מזון ביום, להקפיד על משטר אכילה רצחני, ולשמור על הגוף שלה מכל משמר. כמו כן, אף שהיתה יכולה להרוויח סכומי כסף גדולים באירופה כשעונות ה-WNBA נגמרות, אלנה דלה דון מעדיפה להישאר בארצות הברית, ולא לצאת להרפתקאות נוספות שיעמיסו על גופה ונפשה.
ל-WNBA היא הגיעה ב-2013, כבחירה השנייה בדראפט - אחרי בריטני גריינר האטרקטיבית - וכבר במשחקה הראשון המטירה על ראשה של הבחירה הראשונה בדראפט 22 נקודות. לראשונה בתולדות ליגת הנשים המקצוענית בארצות הברית, שחקנית שנה-ראשונה קיבלה הכי הרבה קולות למשחק האולסטאר, וזו לא היתה גריינר: הקהל התאהב באופן כמעט מיידי באלנה דלה דון, שהוליכה את שיקגו לפלייאוף לראשונה בתולדות המועדון, ונבחרה לשחקנית השנה הראשונה המצטיינת של העונה אחרי ממוצעים של 18.1 נקודות (42 אחוז מהשדה, 43 אחוז ל-3, 93 אחוז מהעונשין), 5.6 ריבאונדים, 1.8 אסיסטים ו-1.8 חסימות למשחק. בעונתה השנייה המחלה שבה והרימה את ראשה המכוער וגרמה לדלה דון להחמיץ מספר משחקים, ולפתוח תשע פעמים בלבד בחמישייה, כשגם הסטטיסטיקות נראו קצת פחות טוב. פוקי צ'טמן, מאמנת שיקגו, האיצה בכוכבת שלה להפוך שחקנית שלמה יותר. צ'טמן לא אהבה את ממוצע הריבאונדים של דלה דון (ארבעה למשחק, בגובה 1.96 מ'), ודרשה שיפור גם בצד ההגנתי. הגארדית/פורוורדית נענתה לאתגר וסיפקה, עד השבוע שעבר, את אחת העונות המרשימות בתולדות כדורסל הנשים האמריקאי.
ראשית, נושא הריבאונדים: EDD קפצה מארבעה בממוצע למשחק ל-8.4 שיפור כמעט חסר תקדים. הגנתית היא השתפרה פלאים, ופתיחת העונה היתה היסטורית, לא פחות. שימו לב לששת משחקיה הראשונים בעונה שהסתיימה עבורה: 31 נקודות ו-8 ריבאונדים, 40 נקודות ו-9 ריבאונדים, 27 נקודות ו-5 ריבאונדים, 24 נקודות ו-9 ריבאונדים, 26 נקודות ו-10 ריבאונדים, 28 נקודות ו-13 ריבאונדים, ו-45 נקודות ו-11 ריבאונדים. "היא משחקת כל משחק כאילו היא לברון ג'יימס בגמר של 2015", נכתב ב"ווייס", "משחקת טוב משכל אחד אחר - גבר או אישה - אי פעם שיחק את המשחק".
את כל זה היא עשתה עם אחוזים מעולים מכל הטווחים, בפרט מקו העונשין (בששת המשחקים המדוברים הגיעה לקו 70 פעמים, והחטיאה רק פעמיים). ואם בקו העונשין עסקינן, מוטב להיכנס קצת יותר לעומק: את העונה החולפת סיימה דלה דון עם 207 מ-218 מהעונשין (כולל 58 קליעות רצופות במהלכה), כלומר, 95 אחוזי הצלחה, ובשלוש עונותיה עד כה בליגת הנשים הטובה בתבל היא עומדת על 93.9 אחוזים. מדובר באחוז הטוב בתולדות הכדורסל - וכן, זה כולל גם גברים: ב-WNBA (ליגה שקמה ב-1997) אף שחקנית אחרת לא העמידה ממוצעי קריירה של למעלה מ-90 אחוז מהעונשין. אצל הגברים שלושה שחקנים הגיעו לממוצעי קריירה של 90 אחוז מהקו, אך לא יותר: סטפן קרי (90), מארק פרייס (90.3) וסטיב נאש (90.4).
בסך הכל, סיימה את עונתה השלישית ב-WNBA כמלכת הסלים בהפרש ניכר (23.4 נקודות, כמעט 3 יותר ממאיה מור שבמקום השני); בעמודת הריבאונדים דורגה שלישית עם 8.4 לערב, ובחסימות היתה שנייה לבריטני גריינר בלבד (2.06 לערב). כל המספרים הללו מעידים על גיוון נדיר שלא נהוג בדרך כלל בכדורסל הנשים, ולמרבה האמת, גם אצל מעט מאוד גברים: דלה דון הושוותה בין היתר ללברון, קווין דוראנט, דירק נוביצקי, לארי בירד ואחרים. היא צולפת בלי בעיה מחוץ לקשת, שולטת לחלוטין בקליעה מטווח הביניים, וכששחקנית נוספת (או שתיים) מגיעות לעזור, היא יודעת בדיוק לאן למסור. "יש לה סט כישורים מדהים", אמרה מאמנתה, צ'טמן, "אבל אני חושבת שהחוכמה שלה היא מה שמבדילה אותה מאחרות". די במהירות, החלה צ'טמן להעניק לכוכבת שלה חופש אמנותי מושלם, שהשתנה כמעט מדי התקפה - דלה דון חיכתה לראות כיצד שומרים עליה ועל חברותיה, ואז החליטה מה לעשות. היא החליפה בין עמדות 1, 2, 3, 4 ו-5, ובצד השני, גם שמרה כל עמדה אפשרית - דבר נדיר מאוד גם כן בכדורסל המקצועני.
על כן, אף אחד לא הופתע כשזכתה בתואר ה-MVP כמעט פה אחד בתום העונה, וקיבלה ברכות גם מלברון ג'יימס:
ויש גם את עניין המראה. דלה דון הפכה פופולרית בצורה בלתי רגילה - הפרצוף החדש של ה-WNBA - גם בשל יופיה, אלמנט לא רלוונטי בעליל אם היתה שחקן כדורסל ולא שחקנית. "עבורי, הדבר החשוב ביותר הוא התפוקה על הפרקט", אמרה ל"ווייס". "אני מקווה שאנשים ישימו לזה לב לפני המראה החיצוני שלי. למרבה הצער, בספורט נשים, עושה רושם שהאתלטיות הכי אהובות הן היפות. אצל הגברים, אלה הספורטאים הכי טובים. אולי מתישהו זה ישתנה, אבל כרגע זה ככה. במובן מסוים, אם זה מה שיגרום לאנשים לצפות בנו, אז מצוין. בנקודה הזו, אנחנו צריכות לגרום לאנשים לצפות. אם הם יבואו כי מישהי קצת יפה, זה בסדר. הם יראו איזה מוצר מצוין אנחנו מספקות".
ואם משהו ישתבש בדרך, אלנה דלה דון תדע לקחת את זה בעירבון מוגבל. אם משהו לא יילך על הפרקט - אם תודח שוב בסיבוב הראשון של הפלייאוף, כשם שקרה בשבוע שעבר - זה בסדר. זה כלום. "כשאני רואה על מה ליזי מתגברת במהלך היום, זה מדהים", אמרה הכוכבת הגדולה ל-ESPN. "ליזי כבר עברה אתגרים הרבה יותר גדולים משאי פעם יהיו לי. היא המודל לחיקוי שלי, והיא מעוררת השראה עבורי. כשהדברים הופכים קשים, אני חושבת על ליזי ומבינה ששום דבר בחיי לא יהיה עד כדי כך קשה".
