בוידאו: באר שבע ומכבי חיפה מתפתלות על הרצפה
רצה האל ונולדתי בצד של הכדור שלא אוהב ראגבי וקריקט, שני ענפים מהפופולריים בעולם, שכחובב ספורט הרגשתי עוול ומבוכה על הניתוק והריחוק שלי מהם. עם קריקט סגרתי את הפינה כשהתעלקתי על חבורת נערים הודים בעמק פרוואטי ודרשתי מהם להצטרף למשחק, רק כדי להבין מעט את החוקים (עדיין לא מבין) ולהרגיש את המחבט ואת הקושי לפגוע בכדור. שדה המשחק היה דרך אספלט המכונה כביש, המשחק התנהל לצד ריקשות חסרות נימוס שחצו את המגרש בקול צפצופים, ואני בלטתי שם כמו מערבי מגושם, חצי מתחבר חצי מתנשא.
התמוגגתי כשפגשתי בכדור, הובכתי כשהודי בן 13 תפס אותו ביד אחת לקול צהלות חבריו, ובחצי שעה אינטנסיבית קיבלתי מושג על האדיקות שבה הקריקט נתפס, על ההתנגשות הנהדרת בין משחק אריסטוקרטי למציאות עממית. אחר כך במלבורן, באצטדיון המלבורן קריקט גראונד המפואר, במשחק בין הודו לאוסטרליה בבוקסינג דיי, ספגתי את חוויית הצפייה במשחק כשנצמדתי למשפחה אוסטרלית בת חמש נפשות שהגיעה לשש שעות משחק עם שלוש צידניות מלאות באוכל ושתייה, כשהאמא לבדה מפרקת בקבוק יין לבן לעיני שלושת ילדיה שסופגים תרבות ואדי אלכוהול.
עם ראגבי זה כמובן סיפור אחר. פעם אחת בניו זילנד הזדמן לי לצפות בחבורה צעירה משחקת על הדשא בפארק בוולינגטון, וכמובן שלא עלה בדעתי אפילו לשקול להצטרף. לא הייתי צריך ממש לחוש על בשרי את העוצמות הפיזיות של המשתתפים, מספיק היה להביט בהם כדי להבין שמדובר בגנטיקה אחרת. שהעובי של העצמות שונה, שהצלעות רחבות יותר, שהיקף הצוואר שווה להיקף המותניים שלי, ולמעשה רק מלשמוע את צלילי הגופות שלהם מתנגשים זה בזה הרגשתי שנפרקת לי הכתף ונתפס לי הגב. חצי שעה של צפייה בחבורת ניו זילנדים משחקים בפארק הבהירה את המרחק התרבותי בינינו לבינם, ערכי ספורט שרחוקים מההוויה הישראלית המחורבנת שלי כמרחק וולינגטון מתל אביב.
גם היום אני צופה באליפות העולם בראגבי בריחוק תרבותי. קודם כל, כמי שמעולם לא שיחק את המשחק, קשה לצלול לניואנסים, לדעת להבחין בין ערבובייה לבין מהלך הגנתי מבריק, לנתח טקטיקות או לזהות מגמות. אבל הריחוק נובע בעיקר מהפן הפיזי. צפייה בראגבי מבחינתי היא צפייה במפגן קשיחות שלא קיימת במקומותינו. צפייה בראגבי היא התפעלות מזן אנושי רחוק, החסין לכל כאב, עמיד בפני כל סבל. צפייה בראגבי נעשית תוך כדי מלמול "לא ייאמן" ו"אלוהים ישמור", כשהגוף של הצופה ממש מזדעזע מעוצמת המכות שסופגות חיות האדם שמולו. מכות יבשות, סודקות עצמות, של גוף בריטי חסון שנכנס בצלעות של ארגנטינאי, שוק של מאורי עצבני שנבעטת היישר לסנטר של סקוטי שכוב, חבורת יפנים שהופכים בסקראם לגוף אחד ודוחפים עם הרגליים והכתפיים ומזכירים קבוצת נמלים שביחד יכולה לשאת פי 40 ממשקלן.
בתור חובב ספורט שצופה באופן קבוע בכדורגל ישראלי, מפלצות הראגבי האלה נתפסות כאלילים מסיפורי פנטזיה. מעבר למימדים, זו קשיחות כערך יסוד. כששחקן ראגבי נשכב על הדשא ומקבל טיפול, אדם יכול רק להעריך איזו מכה הוא ספג. הרי זה עתה ראינו אותו מקבל ברך לגב, הסנטר המרובע שלו ספג סנוקרת שגורמת למתאגרף מיומן לקרוס, גברתנים במשקל מאות קילוגרמים נחתו עליו בשיא האינטנסיביות, והוא בכל זאת נעמד גאה, ממשיך לדחוף ולהסתער על הכדור. הצופה יכול להניח שאם שחקן ראגבי קורא לטיפול רפואי, אם הוא זקוק למנוחה קלה כדי לשאוף אוויר, אם הוא מוכן להביך את עצמו ולאפשר למצלמה להתמקד עליו בעודו שוכב על הדשא, הוא בוודאי כואב. איזה לוקסוס נהדר עבור חובב הראגבי.
אני לא מתחבר למשפט המפורסם, הכמעט קלישאתי (ראגבי הוא משחק של חוליגנים שמשוחק בידי ג'נטלמנים, כדורגל הוא משחק של ג'נטלמנים המשוחק בידי חוליגנים), כי ג'נטלמנים וחוליגנים יש בכל מקום. גם בכדורגל במקומות מתוקנים שכיבה על הדשא והעברת זמן היא תופעת לוואי שיש לגנות. גם בכדורגל במקומות מתוקנים הספורטאים חסונים, פיזיים, שלא נבהלים ממכה חזקה של היריב. הכדורגלן הסודי של ה"גרדיאן", שחשף בעילום שם את עולמם הפנימי של שחקני הפרמיירליג, ניסה להמחיש את עוצמת הפיזיות הייחודית של הליגה האנגלית הבכירה, וסיפר עד כמה הופתע כשתיקול סטנדרטי של אנטוניו ולנסיה העיף אותו כמה מטרים באוויר.
כל אנגלופיל מושבע ימליץ בחום ללכת לצפות במשחק צ'מפיונשיפ ולחפש כרטיס לשורות הראשונות, הקרובות לדשא. הראות לא מושלמת, אבל אין אפשרות מהימנה יותר להבין במה מדובר, ממש להרגיש את האנרגיות, את המהירות והכוח, לחוש על הפנים את משב הרוח אחרי כל גליץ' של בלם בריטי טיפוסי. מי שצופה בכדורגל ארגנטינאי בשעת לילה מאוחרת רואה כדורגלנים משתוללים באקסטזה לטינית, כשהשופט לא מעז לשרוק ולהפריע ולעצור את השטף.
בישראל, לעומת זאת, עסקו השבוע בכרטיס האדום של טוואטחה ובנפילה של בוזגלו, והפער צורם מתמיד ומעורר קנאה. בצד אחד של העולם מככבים ספורטאי על שמסוגלים לשאת הכל, ובצד שני ספורטאי מתפתל על הרצפה אחרי מכה שספג ואחר כך מראה שיש לו סימן אדום בשפה.
לא ברור מה כל כך מעוות בחברה הישראלית, שדווקא פה שחקנים מקפצים כקרפיונים על הדשא אחרי כל מכה, למה דווקא פה שחקנים מרשים לעצמם להתנפל על השופט במפגן ברבריות, למה לא מביך אותם לבזבז זמן, למה הם מבקשים טיפול רפואי בכל הזדמנות. למה הם מושכים זמן בהוצאת חוץ, שותים מים, לוקחים אוויר, תופסים מנוחה, כשכל חובב ספורט בר דעת רואה שהמאמץ שהשקיעו רחוק מהסטנדרט העולמי. לא דורשים מהם עליונות פיזית, לא להיות ג'נטלמנים, רק כבוד בסיסי, למקצוע, לאוהדים ולעצמם.
