עורך אורח: אלכס שטילוב עורך את וואלה ספורט

האם באמת תקשורת הספורט מחכה בפינה לנבחרות?

אלכס שטילוב הוא אוהד מושבע של נבחרות ישראל השונות, אבל לא פעם נדמה לו שהתקשורת מצפה לכישלונות שלהן ונהנית "לקבור" את השחקנים. האם זה אכן כך וממה זה נובע? פרויקט עורך אורח

27/09/2015
יוסי ציפקיס

בווידאו: נבחרת הכדורסל שבה מאליפות אירופה

טוב לדעת (מקודם)

הסוד נחשף: כיצד בי-קיור לייזר מפחית את הכאב?

מוגש מטעם בי קיור לייזר

למה בחרתי בנושא?

כאוהד ספורט אני תמיד מאמין בנבחרת שלנו, לאורך כל הדרך, עד הרגע האחרון, בכדורגל ובכדורסל - בניגוד לתקשורת בישראל. פעמים רבות יש תחושה שאנשי התקשורת פשוט מחכים לכישלון ואף "קוברים" את השחקנים בטרם עת. פשוט קוטלים את הסיכויים שלהם להצליח מבעוד מועד, וחבל. על אמונה שמגשימה את עצמה שמעתם?


נפתח בספוילר. הנה משהו שיקרה גם בתשע"ו, וכנראה שגם בכל ארבע אותיות עבריות אחרות: נבחרת לאומית כלשהי לא תצליח לעלות לטורניר בינלאומי גדול, או, אולי, תצליח, אבל לא תצליח לעבור בו שלב. או, אולי, תצליח לעבור בו שלב, אבל לא שניים. כך או כך, תקשורת הספורט הישראלית תהיה שם לקבל את פניה של הנבחרת כבר בשדה התעופה, עם פרחים ושלטים והזמנה לנשף. וכך יתחיל לו שוב המחול המרתק-מאוס-מפוקפק, המחול בו צפינו כבר שנים, בו נמשיך לצפות, מחול בו יכול להיות שכולם ממש בסדר ויכול להיות שכולם ממש לא בסדר, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים.

הביקורות כנגד נבחרת הכדורסל (וארז אדלשטיין בראשה) הציפו מחדש את השאלה מדוע, כביכול, תקשורת הספורט הישראלית כל כך אוהבת שנבחרותיה השונות נכשלות בזירה הבינלאומית. על פניו, העפלה לשמינית הגמר, כולל ניצחונות על שלוש נבחרות פחות או יותר ברמתנו ותבוסות לשתי נבחרות עדיפות עלינו בהרבה (בתוספת הפסד די חסר משמעות בדיעבד לבוסניה), אמורה להיחשב, לכל הפחות, להישג לא רע: הרי מי האמין ערב האליפות שישראל בכלל תעבור שלב, לא כל שכן עם שלושה ניצחונות והצגת יכולת לא רעה למשך דקות רבות? אמת, היכולת הנרפית מול איטליה הותירה את חובבי הנבחרת והמסקרים אותה עם טעם רע בפה, אבל האם באמת הגיוני שהטעם הרע הזה יבטל ארוחה שלמה? ובכלל, יכול להיות שחלק מתקשורת הספורט הישראלית ממש חפצה בכישלונות של נבחרותיה השונות?

"כן, חלק מהתקשורת רוצה שהנבחרת תפסיד", אומר אוריאל דסקל, עורך מדור הספורט של "כלכליסט". "הסיבות מגוונות. או שהם שונאים את האנשים המעורבים בגלל מגוון סיבות או בגלל שהם רוצים ש"הבלון יתפוצץ", שיירדו לקרקע ויעשו שינויים חשובים". כמובן שזה לא עניין של נבחרת ספציפית – המצב בכדורסל מעט טוב יותר בכדורגל, ובכל זאת, דומה כאילו אין הבדל בין תקופת אדלשטיין וקצורין וצביקה שרף כשם שאין הבדל בין תקופות גרנט וגוטמן ושלמה שרף. רבים מהוויכוחים הללו דומים אחד לשני, בעיקר משום שהאנשים שמקיימים אותם דומים אחד לשני.

האם היו עיתונאים ישראלים ששמחו לראות את הפרצוף הזה? עומרי כספי מאוכזב(צילום: AP)

בין אם עיתונאים ישראלים ממש רוצים שהנבחרות השונות יפסידו או לא, לעתים זה בהחלט מרגיש כאילו הם מתפקדים בלהט רב יותר בכישלונות מבהצלחות: עיתונאים שלא כותבים מילה בניצחונות צצים בהפסדים, עורכים ועדות חקירה, ממליצים לפטר ולהחליף, כדי שיוכלו להמליץ לפטר ולהחליף גם בקמפיין הבא. יש אנשי תקשורת שדומה כאילו זו כל תכליתם: פונים אליהם רק כשצריך טור-שנאה, טור-כעס, טור-הסקת-מסקנות-כואבות. כאן אי אפשר שלא לגעת גם במילה כאובה נוספת של תקשורת הספורט הישראלית – של התקשורת הישראלית כולה, וגם של חלקים גדולים מהתקשורת המערבית, למרבה הצער: רייטינג. גם אם עוד לא הפך לחזות הכל, משקלו של הרייטינג בקבלת ההחלטות ובקביעת סדר יום תקשורתי הפך גדול מאי פעם. וכל עוד הציבור הישראלי מתעניין יותר לקרוא דעות שליליות על הנבחרות השונות מחיוביות (והוא מתעניין יותר, אל תטעו), הרי שנימצא במעין משחק של ביצה ותרנגולת שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו.

"אני חושב שחלק מהעיתונאים מפתחים ציפיות ענק מהנבחרות ולכן מביעים ביקורת בגלל תסכול", אומר חוקר תקשורת ההמונים ד"ר יריב בן אליעזר, וממשיך לאפיין את החלקים בפאזל שמאפיינים את תקשורת הספורט שלנו: "חלק הוא ציני, שמאמין כי כוחו הוא בכמות החיצים ובשנינותו. חלק שלישי מאמין כי עיתונות בונה היא עיתונות מכסחת". לאלה חשוב להוסיף עיתונאים מסוג אחר – אלה שנותנים למקורות שלהם לעוור אותם, ולאלה שלא מוכנים להיות מקורות שלהם לעוור אותם גם כן. אם עיתונאי מסוים לא מסתדר היטב עם מאמן הנבחרת, זה עלול לבוא לידי ביטוי בטקסטים שלו. כנ"ל לגבי שחקנים או אנשי התאחדות איתם הוא לא מסתדר. לא תמיד הביקורת נקייה מאינטרסים, והקורא הממוצע לא תמיד יכול להבחין בכך.

ובכל זאת, מוטב להתעכב על סוג העיתונאי הראשון שבן אליעזר מציין. כפראפרזה על המשפט הלועזי לפיו מי שיכול עושה ומי שלא מלמד, רבים מאנשי תקשורת הספורט רצו פעם להיות ספורטאים בעצמם, ומשלא הצליחו, הבינו שאולי הדבר הכי קרוב ללהיות כדורגלן זה להיות זה שיושב כמה מטרים ממנו, עם פנקס ועט ודדליין. יש יתרונות בכך: עיתונאי ספורט טובים לא פעם יהיו ידענים גדולים יותר בתחומם מעיתונאים שמסקרים תחומים אחרים בישראל, אבל יש בכך גם חסרונות. עיתונאי ספורט תמיד יהיו אמוציונליים יותר, כי הם מרגישים שהם חלק מהסיפור – מההווה, מהעבר, מהעתיד. רבים מהם גם ממש אוהדים קבוצות, בין אם באופן אקטיבי וגלוי או פסיבי וסמוי, מה שמשפיע, גם אם לא באופן מודע, על אופן הסיקור שלהם, לא כל שכן גם על התוכן.

עיתונאי ספורט תמיד יהיו אמוציונליים יותר, כי הם מרגישים שהם חלק מהסיפור. טל בן חיים(צילום: ברני ארדוב)

כשזמר כלשהו נכשל באירוויזיון, לא קוראים לו לתלות את המיקרופון. כשסרט ישראלי לא מגיע לאוסקר (או מגיע ולא זוכה), לא מעלים את יו"ר הקרן לקולנוע לוועדת חקירה. אם הצגת מחול ישראלית תתרסק בארצות הברית, הכתב שיתבקש לסקר אותה לא ידרוש את פיטורי המנהל. בהחלט, אנשים עלולים לשלם את מחיר הכישלון, אבל הדרישה לכך בדרך כלל לא תגיע מהתקשורת, אלא מבפנים. ספורט זהו ענף התרבות היחיד בו תומכיו ומסקריו כל כך מחוברים, כל כך להוטים, כל כך חפצים בהצלחה או בכישלון, עד שהם נוטים להסתנוור מהדבר עצמו, ולקחת עליו בעלות.

אבל לסיפור הזה יש גם צד נוסף. בשיחות עם מספר עיתונאים בשבוע החולף עולה נקודה אחרת, שלא תמיד מקבלת חופש ביטוי: יש שמאסו בטענות הכמעט פבלוביות של שחקני הנבחרת נגד התקשורת אחרי כל כישלון, ולעתים עוד לפניו. לפני כמעט כל משחק נבחרת, יתפרסם ראיון עם ליגיונר כזה או אחר, שטוען שהוא לא מקבל מספיק כבוד בארץ. אפילו ערן זהבי מפזר מדי פעם רמזים או אמירות ישירות כנגד התקשורת, אף שלא זכה למילת ביקורת כבר שנה, משום שלא ממש עשה דבר שראוי לביקורת - אבל אפילו אלה שמצליחים מתלוננים, כי זה כבר טבוע ב-DNA שלנו, אולי כמעין מנגנון הגנה לקראת הכישלון שבדרך. יכול להיות שבגלל כל הביצה והתרנגולת הזו, בתוך תוכם כל אנשי הספורט שלנו חוששים להפסיד או להיכשל, חוששים מתגובות הנגד שיגיעו מיד אחר כך, שהם מקדימים תרופות למכות. למרבה הצער, יש לנו מסורת כל כך ארוכה של כישלונות ברמת הנבחרות, שפיתחנו, לאו דווקא במודע, מנטליות של עם רדוף, שבטוח שכל הזמן באים לתקוף אותו. וגם הגישה הזו משפיעה על התקשורת, כשם שהגישה של התקשורת משפיעה על השחקנים.

למרבה הצער, כנראה שישנה רק דרך אחת לצאת מהמצב הזה: נבחרות לאומיות, אנא – תתחילו להצליח.

תתפטר!!! נדב גדג'(צילום: רפי דלויה)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully