פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חלומות באספניה: על גיבורי הזכייה החלומית של ספרד ביורובאסקט

        גאסול המציא את עצמו מחדש כמו רוג'ר פדרר, יול ורודריגס עשו את ההבדל, וההיצמדות של סקאריולו לשיטות של פבלו לאסו הוכיחו שמאמן ריאל המושמץ צדק כל הזמן. שי האוזמן מסכם יורובאסקט מצוין עם אנטי קליימקס, ובוחר את חמישיית האליפות האלטרנטיבית

        חלומות באספניה: על גיבורי הזכייה החלומית של ספרד ביורובאסקט

        בוידאו: נבחרת ישראל נוחתת בארץ אחרי ההדחה

        איזה באסה של סיום לבובה של אליפות. חרף האזהרות המוקדמות של המקוננים למיניהם, אליפות אירופה מודל 2015 הייתה לא פחות מאחלה. כזו שבה כמות המשחקים הטובים עלתה בדי הרבה על הרעים. כזו שהבליטה סופרסטארים ולא קידשה רק את מושג הקבוצתיות כמילה מכובסת להיעדר כישרון. כזו שסיפקה רגעים דרמטיים ומרגשים, במיוחד במשחקים של האלופה מספרד, במיוחד נגד גרמניה, יוון וצרפת. כזו שנתנה לנו את פאו גאסול בכושרו הטוב ביותר מאז ומעולם.

        היו בינינו לא מעט שחשבו שהסגל הספרדי שלא הגיע עולה על זה שכן. ריקי רוביו, קלדרון, נבארו, אברינס, איבקה ובוודאי מארק גאסול מספקים שישייה בכירה יותר וטובה לא פחות מזו שנשלחה לשמור על כבודה של האימפריה. אחרים חשבו שהשילוב בין הכוכבים המזדקנים (פאו + פיליפה רייס = 70), עייפות החומר של כוכבי ריאל מדריד (האחיות סרחיו, רודי פרננדס ושוב רייס) והרוטציה הקצרה יחסית יקשו עליה לעשות את כל הדרך. גם הכדורסל שראינו מהקבוצה של סקריולו, לפחות עד רבע הגמר, היה רחוק מלהזכיר ריקודים. אבל החל מהמפגש עם הספאנוליסים, משהו קרה.

        שחקני נבחרת ספרד חוגגים זכיה ביורובאסקט (AP)
        מי אמר שהיא פחות מוכשרת? נבחרת ספרד חוגגת (צילום: AP)

        אפשר לחפש ניתוחים בפינצטה, אבל אנחנו נסתפק בשלוש תובנות בהמשך לעוד אליפות ספרדית. הראשונה, אותה אני משאיל בזה מחבר שחשב עליה לפני, שפאו גאסול מודל צרפת 2015 עבר מעין תהליך פדרריזציה (ע"ש רוג'ר פדרר). נדמה שהשחקן הספרדי הטוב ביותר מאז ומעולם פיצח עוד כמה קודים חדשים בגיל 35, שפתחו בפניו את הדרך לטורניר מושלם, מגוון ונטול זיעה. ולמרות טורניר שבה היה הביג מן הספרדי טוב מכל מתחרה בדרגה אחת לפחות, פאו גאסול לא היה הברומטר של הקבוצה שלו.

        התובנה השניה, אם כן, היא שיול ורודריגס, האחיות סרחיו בשבילכם, עשו את ההבדל. המספרים שלהם אינם יוצאי דופן. הראשון עם 9.4 נקודות ו-4.4 אסיסטים. השני עם 9.9 נקודות ו-4.3 ריבאונדים. אבל הם ההבדל בין ספרד המג'עג'עת של החלק הראשון בטורניר לבין ריצת הקסם בחלקו השני. היו באליפות הזאת רכזים נהדרים ודומיננטיים כמו תאודוסיץ', קלנייטיס וסטורנסקי. היה גם את טוני פארקר כמובן. אבל ההשפעה של יול על הנבחרת שלו עצומה. אף אחד באליפות, כולל הצרפתי, לא הצליח לשנות קצבים באופן שבו אלוף היורוליג שינה.

        יול הפעיל באופן מושלם את הסופרסטאר שלו, הצליח לפגוע בו בהתקפה המסודרת ובמשחק המעבר (כולל המסירה המושלמת בסיום משחק חצי הגמר מול צרפת, שם יול לקח את הכדור במתפרצת עד לטבעת, עצר באוויר, וזיהה את השור גאסול מגיע בטריילר בדיוק בשניה הנכונה), הצליח לשמור על אגרסיביות התקפית גם בטורניר שבו נתקל בקשיים חוזרים בקליעה מבחוץ. ולא פחות חשוב מכך – נתן את האקסטרה ההגנתית שעשתה הבדל. שיתק את ספאנוליס ברגעים הקובעים. העלים את טוני פארקר. הכאיב לקלנייטיס כשהיה חשוב.

        שחקן נבחרת ספרד פאו גאסול (רויטרס)
        משתבח עם השנים. פאו גאסול (צילום: AP)

        במקביל אליו, קיבלנו עוד טורניר שעזר לנו לפצח את חידת סרחיו רודריגס, או שמא נקרא לה חידת הספסל של סרחיו. כי אף אחד מאיתנו לא מבין את פאבלו לאסו וסיפורי הספסול של הפנומן המזוקן. העניין הוא שגם אצל סקריולו ראה רודריגס את פתיחת המשחקים, רובם ככולם, מהספסל. ואתם יודעים מה? אחרי זכייה ביורוליג ובאליפות אירופה, באק טו באק, קל יותר להבין את ההיגיון.

        גם בגלל הבעיות ההגנתיות החוזרות. ולא פחות חשוב מכך – בגלל סגנון המשחק. כשרודריגס מנהל את ההצגה, הוא עושה בדיוק כך. מנהל את ההצגה שלו. בכדורסל שלו. הדומיננטיות המופלאה שלו כשהכדור אצלו מייצרת מחד קסמים, אבל מסרסת לא אחת את אלו שלצידו. ולכן, זה הזמן להגיד שלאסו צודק. כן, פאבלו לאסו צודק. כדי שהקבוצה תשחק טוב יותר, היא צריכה את רודריגס המצוין על המגרש, אבל היא זקוקה ללא מעט דקות כשהוא נח. כדי לאפשר שטף טוב יותר, כדי להכניס לעניינים את מי שאיננו חלק מההיי פיק אנד רול, כדי לשמור טוב יותר.

        השלישית, שרוטציות ארוכות הן יופי של תירוץ אחרי הפסדים. ספרד הריצה רוטציה מהודקת של 8 עד 9 שחקנים לאורך טורניר שוחק ומוטרף. ואפילו לשנייה אחת לא נראתה רעננה פחות מהיריבות שלה. ההיפך הוא הנכון.

        ויש גם את ליטא. אימפריית הכדורסל שלחה לטורניר הזה נבחרת בינונית לחלוטין, כשהיא חסרה שלושה שחקנים משמעותיים (מוטיונאס, קלייזה, פוצ'יוס) ועם יבול כשרון סביר ותו לא בסולם סאבוניס. לו הייתה משובצת מראש לבית ב', שנודע כבית המוות, עם סרביה, גרמניה, טורקיה, איטליה וספרד, סביר להניח שלא הייתה מעפילה לשמינית הגמר. בעצם, גם ספרד כמעט הלכה הביתה כבר בשלב הזה. ומשם הצליחה לטפס בסולם השלבים, החל מהניצחון שגירדה בשמינית מול גאורגיה.

        כל הקרדיט על ההישג הליטאי העצום מגיע לשלישיה הדומיננטית שלה (ולנצ'יונאס, מאצ'יוליס וקלנייטיס), למאמן קזלאוסקאס שממשיך להריץ סטים התקפיים שנראו מיושנים כבר באליפות אירופה מודל 1997 – ולהוכיח שוב שאין דבר חשוב פחות מלהיראות מעודכן – ובעיקר ולפני הכל למסורת ולגאווה הליטאית. ואחרי שאמרנו את כל זה, סיבה מרכזית לא פחות נעוצה בשיטת המשחקים האכזרית והרעה תוצרת פיב"א. נבחרות שמצופות לשחק תשעה משחקים ב-12 עד 14 ימים הופכות שותפות לטורניר דמוי טור דה פראנס, שבו אלמנט ההישרדות בתנאים איומים חשוב בהרבה מכישרון, קבוצתיות ורמת אימון.

        מאמן ריאל מדריד פבלו לאסו (מגד גוזני)
        צדקת כל הזמן, פבלו לאסו (צילום: AP)

        לסיום, אל מול חמישיית הטורניר שנבחרה בהתאם לקריטריונים הלא נכונים, הרשו לי להציע את שלי: תאודוסיץ'-סטורנסקי-ג'נטילה-גאסול-ולנצ'יונאס. אפשר גם להחליף בין סטורנסקי לקלנייטיס ובין ולנצ'יונאס לבין וסלי. ואפשר גם לזרוק לעמדת הגארד הנוסף את דה קולו או בלינלי. אולי בעצם את סרחיו יול. ואפשר גם לאחת מעמדות הפנים את בייליצה או רדוליצה. דאם, באמת שהיה אחלה של טורניר.