גמר הנשים בארה"ב לא עורר עניין גדול. בכל זאת, לא היה שם הישג היסטורי של הגדולה מכולן. לא נפלה בחיקנו הזכות לראות מעמד נדיר, של סרינה הגדולה, דורסת ודורסת ומשלימה שנה מושלמת. זה גם לא היה גמר הגברים, שהפגיש שניים מהטניסאים הגדולים של ימינו ושל כל הזמנים. זה לא היה הקרב לו העולם ציפה, של דג'וקוביץ' מול פדרר, האלוף מול האהוב. זאת לא הייתה קלאסיקה, לא חגיגה, לא אירוע שזולג לעמודי החדשות, לא מהמשחקים שמושכים את הקרדשיאנס לארתור אש. גמר הנשים בסך הכל הפגיש בין שתי טניסאיות ותיקות ואפרוריות, שמעולם לא זכו בתואר, מבוגרות ונטולות הילה.
חובבי הטניס נתקלים כבר שנים בשמות כמו רוברטה וינצ'י ופלאביה פנטה. הן תמיד שם, אבל נטולות פנים. בדרך כלל הן רק עוד מכשול של הגדולות בדרכן מעלה. מכשול קשה, אבל עביר. פנטה מעט יותר מוכרת, אבל גם היא וגם וינצ'י לא הותירו חותם אמיתי. הן חלק מהחונטה האיטלקית, שמצליחה בגביע הפדרציה, אבל האמת היא שחובב הספורט המצוי לא באמת מבדיל בין וינצ'י, פנטה וסקיאבונה. אם כבר, הן מייצגות את הבעייתיות של טניס הנשים, וממחישות את הפער בין דרג הביניים לצמרת. תמיד באזור, ואף פעם לא שם. תמיד לוחמניות ונחושות, כישרוניות ויציבות, אבל לא יותר מזה.
יש להן גם בעיה: הן לא יפות במיוחד. הן רואות מהצד איך אנה איבנוביץ' זוכה לאהבה והערצה ללא קשר לביצועים שלה על המגרש. הן רואות את ג'יני בושאר נותנת שנת פריצה אחת ומככבת על שערי מגזינים. הן רואות את קרוליין ווזניאקי במדורי הרכילות ובביקיני בספורט אילוסטרייטד, הן רואות את מריה שראפובה הופכת לספורטאית המרוויחה בעולם בזכות רגליים ארוכות ובלונד חלק. והן, מה הן, בסך הכל טניסאיות. עם קמטים על הפנים, זכר לשעות הארוכות במגרשים תחת השמש. כבר הרבה שנים ככה, נותנות עבודה. הפלאחיות של ה-WTA.
והן כבר מבוגרות. הסוף מתקרב. בגיל 30 ספורטאי כבר מתחיל להתעייף. שחר פאר, למשל, בת 28, וכבר מזמן אפשר להרגיש את השחיקה שלה. אפשר להבין את זה. כמה אפשר? אחרי שנים של נסיעות ואימונים, הגוף נשבר. הפציעות כואבות. אתה מתגעגע הביתה, חי על מזוודות, ישן במלונות, לא זוכר איפה אתה. די, מיצית. המאמץ הנפשי הוא האתגר הגדול, החיפוש התמידי אחר הרעב. אדם נורמלי יכול להוריד הילוך בעבודה, ספורטאי פשוט מפסיד ועף הביתה. בכל שנה עולות עוד ועוד יריבות חדשות, כישרוניות, חזקות, מלאות מוטיבציה להגשים את החלום. ואת כבר בת 30, צריכה להיאבק בהן בכל פעם מחדש.
ופתאום וינצ'י מצליחה להשתחל לחצי גמר. בגיל 32, הישג שיא בקריירה, בדרך להפסד בטוח. מי שראה את המשחק שלה מול סרינה, ראה ממש לנגד עיניו מאבק של אריה נגד עכבר. בדרך כלל זו מטאפורה, הפעם גם היה לזה ביטוי פיזי. סרינה ענקית, חסונה, כולה שרירים. רעמת השיער, חגורת הכתפיים, תווי הפנים, השאגה. מלכת המגרש, לביאה אמיתית. ומולה וינצ'י זריזה ולוחמנית, תווי פניה מזכירים סוג של מכרסם. אבל העכברונת נחושה, בשיאה, נטולת פחד, בעוד הלביאה קורסת מהלחץ, מהמעמד, מהציפיות. אי אפשר שלא להריע.
בחצי הגמר השני, פנטה כבר הייתה בזון מטורף. בגיל 33 מפציצה ווינרים על הקו מול האלפ, ממוקדת מטרה. אחר כך פנטה תגלה כי עוד לפני הטורניר היא החליטה שהיא פורשת, ובדיעבד נראתה כמו אחת שיודעת שסופה קרב, שזה הגרנד סלאם האחרון. אז אין לה ברירה, אלא להיות בשיאה. אין טעם גם להדחיק את המניע הכספי. יש גם הרבה כסף על הפרק. עלייה לגמר שווה 800 אלף דולר, לא רע עבור ספורטאית נטולת פנים. שהיפהפיות יאכלו את הלב.
ואז מגיע הגמר. בלי סרינה, בלי שראפובה. כולן עפו. על המגרש המרכזי נותרו שתי איטלקיות אפרוריות, שהפתיעו את כולם, בגמר הגרנד סלאם הכי מבוגר בכל הזמנים. הטניס לא מתעלה לרמה גבוהה. אין שיאים אפיים. אין יותר מדי סלבריטאים ביציע. הקהל מאופק. התגובות מתונות. אין סיבה להוציא פלאפונים, אין מה לצלם, לתעד, לשמור באייפון, להעלות לרשת. אוהד הספורט בימינו מכור לסנסציות, מכור להיסטוריה, הוא רוצה לראות את הגדולים מכולם שוברים שיאים, לקרוא בסטטיסטיקה עד כמה מיוחד הרגע. אולי היו כאלה שהתאכזבו, שחשבו שמדובר באנטי קליימקס.
אבל הן כבר מבוגרות, מנוסות, יודעות את מקומן. לא מעניין אותן השטויות האלה. הן לא רוצות להיות הגדולות בכל הזמנים, לא גרנד סלאם שנתי. הן מסתפקות בהתעלות אחת. רק רוצות להיות הכי טובה בשבועיים הנכונים של השנה. פנטה מנצחת, והקהל מריע בנון שלנטיות. הם קיוו לראות היסטוריה אבל לשתיים האלה כלום לא מזיז. הן מתחבקות חיבוק ארוך במרכז המגרש. אחותי, עשינו את זה.
