בווידאו: טקס קבלת המדליות של פארק סי-הון ורוי ג'ונס בסיאול 1988
הכל התחיל ארבע שנים קודם לכן, באולימפיאדת 1984 בלוס אנג'לס. אף ששבה הביתה עם כמות המדליות הגבוהה ביותר שלה עד אותו רגע (19), דרום קוריאה הרגישה שדפקו אותה, בפרט בתחום האגרוף. מקומם במיוחד בעיניה היה הניצחון שהוענק לג'רי פייג' האמריקאי על קים דונג-קיל, וגם טבלת המדליות בענף האגרוף אז - תשע לארצות הברית, אחת בלבד לדרום קוריאה - לא הוסיפה לתחושת הקיפוח, והעיוות המספרי לא עניין אף אחד (14 מדינות החרימו את המשחקים האולימפיים ב-1984, בין היתר מעצמות כגון ברית המועצות, מזרח גרמניה, קובה ואחרות, מה שגרם, בין היתר, לכך שהאמריקאים סיימו עם 174 מדליות, 115 יותר ממערב גרמניה שבמקום השני).
בשורה התחתונה, הדרום קוריאנים הרגישו שרימו אותם, והדרום קוריאנים תכננו לנקום. תחילה איימו לפרוש לגמרי מהמשחקים בשל חלק מהחלטות השיפוט הלא הוגנות, לטענתם, אך לבסוף נשארו. "בפעם הבאה נילחם בעיר שלנו", אמרו חלק ממשלחת האגרוף ללוס אנג'לס 1984, ובוודאי החלו כבר אז לתכנן את פעולת הנגד, ארבע שנים לאחר מכן, בסיאול 1988. ספק אם גם הם ידעו שהם בדרך לגרום לשתיים משערוריות האגרוף הגדולות ביותר במשחקים האולימפיים, בהפרש של שבוע וחצי אחת מהשניה.
איש העסקים הדרום קוריאני סיונג-יאון קים - אחד האנשים העשירים במדינה דאז - החליט שמדליית הזהב הבודדה מ-1984 לא תספיק ב-1988, והחל להשקיע סכומי עתק בענף האגרוף - במתאגרפים עצמם, במתקנים, בכל מה שמסביב. מי שאמור היה להיות היהלום שבכתר היה ז'ונג-איל ביון, נער בן 19 שהתחרה במשקל תרנגול ואמור היה להוות את אחת האטרקציות של אולימפיאדת סיאול. בסיבוב הראשון ניצח ז'ונג-איל את ז'אן-מארק אוגוסטין הצרפתי, ובסיבוב השני חיכה לו אלכסנדר חריסטוב הבולגרי.
עוד קודם לכן חוו הדרום קוריאנים אכזבה גדולה כשאחד הפייבוריטים האחרים למדליה, הו קוואנג סו, הפסיד בסיבוב השני למייקל קרבחאל האמריקאי בתום קרב צמוד, והמארגנים חששו שמא השופט שחרץ את גורלם אז, יחרוץ את גורלם גם כעת. היתה רק בעיה אחת: את הקרב של ז'ונג-איל ביון אמור היה לנהל בחור ניו זילנדי בשם קית' ווקר, בעוד את הקרב של קוואנג סו ניהל יווני בשם תאודורס ויאדליס.
עבור הדרום קוריאנים, מדובר היה באותו בנאדם. על כן, ווקר נכנס לקרב ההוא מסומן, וסביר להניח שידע בדיוק להיכן הוא נכנס. לפני כשנה טען בפני התקשורת הניו זילנדית שהוצעו לו אז, לפני פתיחת האולימפיאדה, תכשיטים וארוחות ערב במסעדות יקרות, כדי להטות את החלטותיו בזירה. "בהחלט גרמו לנו להרגיש שישנן טובות הנאה", אמר. "לא ממש הבנתי את זה אז, אבל זה קרה בשפע".
ווקר סירב לטובות ההנאה, ונכנס לזירה ב-22 בספטמבר 1988 עם כוונות טהורות. רק שעה לפני פתיחת הקרב התבשר שהוא הולך לשפוט אותו ולא אחר, וכשהתחיל, הבין מי המתאגרף המלוטש והטוב מבין השניים: חריסטוב זז יותר טוב והחזיק בטכניקה עדיפה, בעוד יריבו לא ממש ידע את כל החוקים. כשביון נגח ביריבו הבולגרי פעמיים במהלך הסיבוב הראשון, הזהיר אותו ווקר. כשהמתאגרף הדרום-קוריאני ניסה לנגוח שוב, ואז שוב, החליט ווקר להוריד לו שתי נקודות בצירוף אזהרה חד משמעית: אם תנסה לנגוח ביריבך פעם נוספת, תיפסל מהקרב.
קית' ווקר לא היה צריך לפסול את ז'ונג-איל ביון, כי מספר רגעים לאחר מכן, כשחמשת השופטים התבקשו להכריע מי ניצח בקרב, הם דאגו לעשות צדק שבדיעבד מרגיש כמעט נדיר: ארבעה העניקו את הניצחון לחריסטוב, ורק אחד למתמודד הדרום קוריאני. התוצאה הסופית: 1:4 לבולגרי. כעת אפשר ללחוץ ידיים, ולעבור הלאה, לקרב הבא.
אלא שאז, אז החלה מהומת אלוהים.
ראשון פרץ לזירה אדם במעיל כחול-לבן והתקרב אל עבר ווקר. השופט ביקש ממנו בנימוס לעזוב, ניסה להסביר שאסור לו להיות כאן, אך עד מהרה הסתערו על הזירה ועליו המון אנשים אחרים - חלק ניסו להגן על ווקר, הרוב ניסו לתקוף אותו, ביניהם אנשים שלא היו מוכרים לאף אחד בוועדה המארגנת, ובכל זאת ענדו תעודות שאפשרו להם לעמוד קרוב לזירה. שני מאמנים דרום קוריאנים דחקו את ווקר לאחת הפינות והחלו להכות אותו. לכאורה, ניתן היה לצפות שבשלב הזה כוחות האבטחה ייחלצו לעזרתו של השופט הפגוע. בפועל, קרה פחות או יותר ההיפך המוחלט: אלה שלא נותרו אדישים והביטו על המתרחש מהצד הצטרפו לזירה, והיכו גם הם את הניו זילנדי חסר האונים. חלק מהמאבטחים או אנשי הצוות הדרום קוריאני סימנו ל-3,500 הצופים שביציעים להצטרף, ותוך שניות החלו להיזרק לזירה בקבוקי פלסטיק, זבל ושני כיסאות. "כמעט תלשו לי את האוזן", אמר לאחר מכן ווקר, לפני ניסיון החילוץ שאמנם עלה יפה, אך כלל גם עצירות בדרך לקבלת מכות ממאבטחים נוספים שלא הספיקו להכות אותו בתוך הזירה עצמה.
עוד באותו הרגע, קית' ווקר החליט שהוא עוזב - עוזב את הזירה ואז את המתחם, את המלון ואז את העיר והמדינה והאולימפיאדה המקוללת הזאת וחוזר למטמאטה, ניו זילנד. בדרכו למלון, השגרירות הניו זילנדית בדרום קוריאה החלה לקבל איומים טלפוניים על חייו. צוות טלוויזיה אוסטרלי הציע להעניק לו טרמפ מהמלון לשדה התעופה של סיאול - בעיקר כדי שלא יצטרך לצאת לבד לרחוב ולנסות לתפוס מונית. בשדה התעופה התבשר שכרטיס הטיסה האחרון שנותר לניו זילנד הוא במחלקת עסקים, ועולה 7,000 דולר - סכום שכרטיס האשראי של ווקר לא ידע כיצד לעכל. חברו האוסטרלי הסכים לשלם עליו, והשופט המפוחד מיהר לתפוס את מקומו במטוס שהמריא כשעה וחצי לאחר מכן, לא לפני שסיפר לכלי התקשורת השונים שבשדה התעופה כי "זה היה שטני. לא הייתי אומר שחששתי לחיי, אבל פחדתי מאוד ממי הולך לחבוט בי כעת, ובאיזו צורה". כשנשאל האם מישהו אמר לו לעזוב את המדינה, השיב: "אני אמרתי לעצמי לעזוב את המדינה".
בחזרה בזירה, ביון לא הסכים לקבל את רוע הגזירה והחל לבסס את מעמדו כאחד המפסידים הגרועים בתולדות המשחקים האולימפיים. הוא נותר לשבת בזירה 67 דקות אחרי שהתבשר על הפסדו, לא היה מוכן להתפנות, ואילץ את מארגני המשחקים לבטל את שני הקרבות שהיו אמורים להתקיים בהמשך יום התחרויות. בשלב מסוים האורות כבו, והמתמודדים שנותרו עשו אחורה פנה. המפסיד העצבני הושעה על ידי התאחדות האגרוף החובבני (שחלשה על האגרוף האולימפי שלא נחשב אגרוף מקצועני) על התנהגות בלתי ספורטיבית, בעוד חמישה ממאמניו שפרצו לזירה הושעו לחמש שנים.
"אם זה היה תלוי בי, הם היו מושעים לכל החיים", אמר נשיא ההתאחדות אנוואר צ'אודרי הפקיסטני, וסיפר ששקל ברצינות לבטל את כל קרבות האגרוף שנותרו במשחקים האולימפיים. אדם נוסף שהושעה אז עד סוף המשחקים האולימפיים (אף שכבר היה בדרכו הביתה) משום היה השופט המוכה, קית' ווקר, אך צ'אודרי סירב להסביר מדוע. נשיא התאחדות האגרוף הדרום קוריאנית קים סיונג-יון לקח אחריות והתפטר באופן כמעט מיידי, לא לפני שהפנה במסיבת עיתונאים חץ אחרון אל עבר השופט הניו זלנדי: "למיטב ידיעתי, התקרית הזו קרתה בגלל שיפוט לא הוגן. זו היתה הונאה ברורה, השופט עבר על כל חוקי הענף".
קית' ווקר המשיך לשפוט במספר קרבות בודדים לפני שבחר לשים סופית את הענף מאחוריו. ביון החזיק ב-1993 בתואר אלוף העולם במשקל תרנגול לתשעה חודשים, אך הודיע על פרישה פחות או יותר כשאיבד אותו. אלכסנדר חריסטוב הבולגרי לקח גם הוא סוג של הפסקה לפני שביצע קאמבק והפסיד בסיבוב הראשון של אולימפיאדת 1996 והפך להיות מאמן אגרוף בגרמניה. גם סיונג-יאון קים, המיליונר שמימן והחיה את ענף האגרוף בדרום קוריאה, החליט לקחת צעד אחורה אחרי התקרית הידועה לשמצה. ב-2012 נגזר עליו עונש מאסר של ארבע שנים בשל מעילה - עונש שבוטל כשנה לאחר מכן.
"אני יודע כמה קשה זה לנצח כאן דרום קוריאני בהחלטת שופטים, אבל זה לא משנה. אם ירמו אותי, זה בסדר. אני אדע שניצחתי". את המילים הללו אמר רוי ג'ונס ג'וניור שלושה ימים לפני הקרב שלו עם פארק סי הון המקומי, שבוע לאחר שערוריית ווקר וחריסטוב וביון. האמריקאי בן ה-19 שהתחרה במשקל קל-בינוני הרשים בסיבובים הראשונים: את הראשון גמר תוך שתי דקות, בשני ובשלישי ניצח 0:5 ובחצי הגמר התגבר על ריצ'י וודהול הבריטי. יריבו בגמר הרשים הרבה פחות: היו שחשבו שפארק סי הון בן ה-22 היה צריך להפסיד את כל הקרבות מהם משום מה יצא מנצח עד אשר הגיע לגמרי. מפוקפקות במיוחד היו החלטות השיפוט ברבע הגמר, כשגבר על וינצ'נזו נרדיילו האיטלקי 2:3 אף שלכל הדעות היה פחות ראוי לניצחון. נרדיילו זעם על מר גורלו, התווכח, צעק, ולבסוף נגרר אל מחוץ הזירה כדי לפנות מקום לחוסר-הצדק שאפף את ענף האגרוף בסיאול באותם ימים.
"לכל אורך הטורניר שמענו על כל מה שהדרום קוריאנים עושים לשופטים", אמר ב-1988 השופט האמריקאי אלמו אדולף ל"טיימס". וכשהוא דיבר על "הדרום קוריאנים", אין הכוונה למתאגרפים, כי אם, סביר להניח, למארגנים ואנשי עסקים ודמויות מפתח בעלות כוח ש"לקחו חלק מהשופטים לארוחות ערב ונתנו להם מתנות. שמעתי על שופט אחד, לא יודע מי, שבילה ערב שלם עם בחורות שהדרום קוריאנים סידרו לו". כמו כן, חלק משופטי האגרוף הבינלאומיים קיבלו מהמארחים הדרום קוריאנים 300 דולר ליום למשך קצת יותר משבועיים, כביכול כדי לפצות אותם על כך שעבדו עד שעות מאוחרות ולא היו יכולים לצאת למסעדות.
ב-1996, קארל היינץ ווהר, מזכיר התאחדות האגרוף החובבני וסוכן חשאי של השטאזי, נאלץ לפרסם מסמכים חשאיים בהם הודה כי הרבה שוחד היה מעורב באולימפיאדת 1988 בסיאול: "המארחים ניסו שוב ושוב לשכנע אותי לא להשעות שופטים בהם היה להם עניין. היו המון שופטים שהיו מוכנים להכריז על מתאגרפים דרום קוריאנים כמנצחים, אפילו אם זה היה מגוחך לגמרי. המארחים לא פספסו הזדמנות לנסות להשפיע עלי או להשחית אותי". לטענת ווהר, השחיתות הגיעה עד אחד ממנהלי התאחדות האגרוף החובבני.
שניים מהשופטים שככל הנראה נהנו מטובות ההנאה היו אלברטו דוראן מאורוגוואי ויואד לארבי ממרוקו, שעזרו לאורך הטורניר לא מעט למתאגרפים דרום קוריאנים. "שניהם היו ברשימת המושעים שלנו לקראת סוף הטורניר", אמר ל"טיימס" סטן המילטון, שישב בוועדת השופטים באותם ימים. "בלילה שלפני הגמר, התווכחנו עד 2 בלילה על מי צריך לשפוט, והגשנו למנהל הוועדה את הרשימה שלנו. דוראן ולארבי אפילו לא עלו על הפרק. למיטב הבנתנו, הם היו מחוץ לטורניר. למחרת בבוקר הלכתי למנהל כדי לוודא שהרשימה היתה בסדר, אבל גירשו אותי. לפתע גיליתי שלארבי ודוראן חזרו לשפוט בטורניר".
הקרב החל בסערה מבחינת רוי ג'ונס, שהנחית על יריבו 20 אגרופים בסיבוב הראשון וספג שלושה בלבד. בסיבוב השני מאזן המכות הראה 15:30 לאמריקאי. במהלכו, שכב פארק על המזרן למשך שמונה שניות לפני שקם, והפסיד במאזן המכות 36:14 בסיבוב השלישי. בסך הכל, אגרף רוי ג'ונס את יריבו 86 פעם, וספג 32 אגרופים בלבד. הסטטיסטיקה אמרה שניצח. זוגות עיניים אובייקטיביות בוודאי אמרו שניצח. לכולם היה ברור מי אמור היה לנצח - כולם, מלבד שלושה שופטים מושחתים. בעוד שניים מהשופטים - זאוט גבדג'בה מברית המועצות ושנדור פשאר מהונגריה - העניקו לג'ונס את הניצחון בתוצאה של 56:60, לארבי ודוראן קבעו כי פארק ניצח 58:59, והעבירו את הקול המכריע לשופט החמישי, בוב קסולה האוגנדי, שהעניק ניקוד של 59:59, ובלית ברירה, קבע שהניצחון צריך ללכת לפארק משום שלדבריו, היה יותר אגרסיבי.
לארבי המרוקאי צוטט כאומר למספר עיתונאים: "האמריקאי ניצח בקלות. כל כך בקלות, למען האמת, שהייתי משוכנע שארבעת השופטים האחרים יעניקו לו את הניצחון, אז אני הצבעתי לקוריאני כדי שזה יהיה רק 1:4 לאמריקאי ולא יביך את המדינה המארחת". על פי מספר דיווחים, דוראן וקסולה טענו שחשבו את אותו הדבר בדיוק, ופעלו על פי אותה דרך פעולה.
שופט הקרב אלדו לאוני הרים את ידיו של המנצח הנבוך, פנה אל ג'ונס ולחש לו: "אני לא מאמין שהם עושים לך את זה". בדיעבד, יספר ג'ונס שיריבו הדרום קוריאני אמר לו, דרך מתורגמן: "אני מצטער. הפסדתי את הקרב הזה ואני מרגיש רע מאוד". האמריקאי, שהסתפק במדליית הכסף, איים לפרוש מהענף, ואמר: "זה הדבר הכי נורא שעשו לי. הם שמו לי את מדליית הכסף על הצוואר, והורדתי אותה מיד. לעולם לא אשים אותה על הצוואר".
"צופים ותיקים מכל העולם, עיתונאים, שופטים ואוהדים הסכימו שזו היתה ההחלטה הגרועה שהם אי פעם ראו", כתב היסטוריון הספורט דייויד וולצ'ינסקי בספרו על אולימפיאדות הקיץ. כמו במקרה של ווקר וביון, גם הפעם החליטו בהתאחדות האגרוף החובבני להעניש את האשמים והשעו את חמשת השופטים (כולל השניים שהצביעו לרוי ג'ונס) לתקופות זמן שונות. מדליסט הזהב פארק פחות או יותר פרש מאגרוף עם סיום הקרב, החל ללמוד, ושב לענף, הפעם כמאמן.
ורוי ג'ונס, שאיים לפרוש, לא היה מוכן להרים ידיים כל כך מהר. ב-1996, ועדה אולימפית מיוחדת הסכימה כי נעשה לו חוסר צדק, וב-1997 קיבל את פרס ה-Olympic Order - פרס שארבעה אמריקאים בלבד קיבלו לפניו, ביניהם ג'סי אואנס וארתור אש. לצד הכבוד הגדול, הוענק לג'ונס צמיד כסף ענק שגרם לו לדמוע ובדיעבד גם להמשיך את הקריירה המקצוענית המוצלחת אותה ניהל אז. ג'ונס הפך למתאגרף הראשון מזה 106 שנה שזוכה באליפות העולם במשקל בינוני ולאחר מכן גם באליפות העולם במשקל כבד, וברזומה שלו שלל הישגים אחרים, כגון ארבע אליפויות עולם בארבע קבוצות משקל שונות.
ניתן רק להניח שמה שעומד מאחוריהם, ומאחורי הסירוב העיקש לעצור (האמריקאי בן ה-46 ממשיך להתחרות, וניצח את הקרב ה-62 שלו לפני כחודש), הוא משהו שמערב תחושת קיפוח עם רצון בלתי נגמר להוכיח שהוא ראוי. ב-1997 אמר ל"ניו יורק טיימס": "דרום קוריאה שילמה הרבה כסף לפארק על מדליית הזהב ההיא, והיא עשתה שינוי גדול בחייו. אישית, אם זה היה קורה לי, הייתי מחזיר אותה, אבל אני יכול להבין מדוע הוא קיבל אותה".
ומדליית הכסף האולימפית של רוי ג'ונס - נכון לראיון ההוא ב-1997, היא נותרה בבית של אימו בפלורידה, מהווה, לדבריו, "סמל של עוצמה. היא הראתה שכלום לא יכול לעצור אותי".
