פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        יש בך משהו שונה: שי האוזמן על נבחרת ישראל שלא דומה ליריבותיה

        מקומה של ישראל גם כך צריך להיות בין 16 הגדולות, אך ההישג הזה מרשים במיוחד בגלל הכדורסל, הקבוצתית, האופי והטקטיקה. ומעכשיו? הכל בונוס. שי האוזמן מסכם ומהלל את יוגב אוחיון

        יש בך משהו שונה: שי האוזמן על נבחרת ישראל שלא דומה ליריבותיה

        שניה לפני שמתפייטים, צריכים להתחיל באמת קטנה. אם נתעלם מהכישלון באליפות אירופה הקודמת, מקומה ההיסטורי של נבחרת ישראל הוא איפשהו בין 16 הראשונות. נזכיר, למי ששכח, שבהחלטה של הרגע האחרון, בשש לפני אליפות אירופה 2011, החליט מי שהחליט בפיב"א שממש לא מתאים שאיטליה תהיה בחוץ. אז הרחיבו ושינו, וכך נוצרה אליפות בת 24 נבחרות. וכשנבחרת ישראל מעפילה לשלב 16 הגדולות, היא מתייצבת במקומה הטבעי ועומדת ביעד הריאלי שחייבים להציב בפניה.

        ועדיין, בהעפלה הפעם יש תחושה של הישג. בגלל הכדורסל. בגלל הקבוצתיות. בגלל האופי. אז נכון שהניצחון הערב על פולין לא היה הדבר הכי אסתטי שראינו, אבל אם משקללים את ארבעת המשחקים הראשונים, אפשר לסמן וי על הציפיות המוקדמות המוגברות מהחבורה של ארז אדלשטיין. המאמן הלאומי התראיין בסיום המשחק ודיבר על מיקומה הגבוה של הקבוצה שלו בפרמטרים של אחוזים מהשדה. לפחות הפעם, אנחנו נניח את הסטטיסטיקה בצד, ונדבר על התכל'ס. נבחרת ישראל הציגה עד כה כדורסל שונה מזה של רוב הנבחרות. גם ברמה הטקטית, עם תצורה התקפית שאיננה מובנת מאליו. היא הציגה כדורסל לוחם וקשוח במשך מרבית הדקות. היא הצליחה לשבש את משחק ההתקפה של כל היריבות שאינן בוסניה של המחצית השניה. היא הצליחה לייצר רוטציה, גם אם בדיעבד מסתבר שאולי הייתה קצרה מדי במשחקים קודמים. היא הצליחה לייצר היררכיה בזהות מקבלי ההחלטות על המגרש.

        ישראל ניצחה 73:75 את פולין ועלתה לשמינית הגמר

        ארז אדלשטיין: "זו חבורה של גברים, הם החליטו שהם עושים את זה"

        הכל פתוח לקראת שמינית הגמר: ספרד, טורקיה, איטליה או גרמניה

        מאמן נבחרת ישראל ארז אדלשטיין (GettyImages)
        הצליח לייצר היררכיה בזהות מקבלי ההחלטות על המגרש. אדלשטיין (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        בטורניר הקודם ספג אריק שיבק קיטונות של ביקורת נוכח התלות המוטרפת וחסרת הפרופורציות בשלישיה המובילה שלו. גם אצל אדלשטיין השלישיה המובילה דומיננטית במיוחד, כלומר כספי-מקל-אליהו. ואולי דווקא הפציעה של אליהו הערב הצליחה להבליט את הצוות המסייע, זה שעשה את ההבדל. רביב לימונד, משוחרר מצילו של יותם הלפרין, עוזר לקבוצה שלו ערב אחר ערב. אלישי כדיר הופך לנגד עינינו, במהלך הטורניר הזה, לגרסה עדכנית של עידו קוז'יקרו. וזה המון.

        אבל בואו נדבר על יוגב אוחיון. במהלך עונות היורוליג, אוחיון חוטף כאן לא מעט בראש. ארבעה משחקים לתוך הטורניר, ואין דבר אליו זולת מחמאות. לא בגלל השלשה הגורלית הערב. בגלל שהוא שחקן הנישה הישראלי הטוב ביותר בנמצא. משוחרר מתפקיד הפליימייקר המוביל, אוחיון נותן למאמן שלו את כל מה שצריך מהרכז המחליף: תרומה הגנתית יוצאת מן הכלל, על ורחוק מהכדור; הובלת כדור ברגעים בהם מקל נח (על או מחוץ למגרש); יכולת לשחק עם שני מובילי כדור; ניסיון וקשיחות בלי סוף. ואם דגן יבזורי, שון דוסון או בר טימור מוצאים עצמם מחוץ לרוטציה, זה בעיקר תודות ליכולת של אוחיון. שחקן שמצבו הגופני היה מאפשר לו, ללא כל תלונה, להגיד שהוא בכלל לא צריך להיות כאן. שהוא צריך להתכונן לעונה. שהוא רחוק מלהיות 100%. יוגב אוחיון, חברים וחברות, עשוי מחומרים אחרים.

        שחקן נבחרת ישראל יוגב אוחיון מול נבחרת פולין (GettyImages , AFP)
        כל מה שצריך משחקן מחליף. אוחיון (צילום: אימג'בנק AFP)

        ומעכשיו הכל בונוס. ניצחון על צרפת מחר או ניצחון על איטליה/ספרד/טורקיה בשמינית הגמר יהיו לא פחות מסנסציוניים. אל תגלו לאף אחד, אבל אנחנו מוכנים להסתפק גם בפחות. תנו לנו עוד קצת מהכדורסל הזה, מהחוכמה ההתקפית והקשיחות ההגנתית, מחבורה לוחמת שכל הזמן רוצה, וזה יספיק כדי לסכם אליפות של הרבה יותר מעמידה ביעדים.