ההפסד המתסכל של ישראל לבוסניה ממחיש את הקושי של ספורטאי הכורסה הממוצע לפתח אהדה עקבית לנבחרת הלאומית. הוא רואה לנגד עיניו שחקנים שמשתכרים מאות אלפי דולרים, לעתים גם מיליונים ומסוגלים לנפק הצגות ולגבור על נבחרות בעלות שם גדול בערב נתון ואז, כעבור יום או יומיים, לשחק בשלומיאליות וממש לעשות הכל כדי להפסיד. מובן שספורטאי הכורסה לא חווה מעולם לחצים של ספורטאי צמרת, מעולם לא עמד בעומסים של שלושה משחקים בתוך שלושה ימים ומעולם לא נדרש להתמודד מנטלית עם הצורך להיות בשיאו מדי יום. ספורטאי הכורסה גם לעולם לא יבין כיצד משפיעה על השחקנים המובילים העובדה שהם נאלצים לשאת בנטל לבדם, כמעט בלי מנוחה, לאור דלילות הכוכבים הכמעט תמידית בסגל הישראלי. עייפות מולידה טעויות וכשטועים פעם אחר פעם ברגעים המכריעים, אפשר גם להפסיד משחק שהיה לך ביד, כפי שקרה אמש לישראל וכפי שקרה לה לא פעם בעבר.
מובן שהניתוח הזה גם הוא בגדר חוכמה בדיעבד של פרשן כורסה, שהרי בלי הסל הנדיר של קיקאנוביץ' בתום 40 הדקות, הייתה חוגגת ישראל העפלה לשמינית הגמר. עם זאת, צריך להיות הגונים ולציין שההחטאות של הבוסנים מתחת לסל בדקות שקדמו לכך הזכירו מעט את סצינת היריות המפוספסות האלמותית של סמואל ל. ג'קסון ב"ספרות זולה", כך שהמזל התקזז. יתרה מכך, ישראל שיחקה לא טוב במשך מרבית דקות המשחק, גם כאשר הובילה בבטחה מול נבחרת בוסנית ענייה בכישרון ועשירה בנגרים. ארז אדלשטיין אוהב לומר את המשפט: "זה לא הכדורסל שאנחנו אוהבים לראות" ואכן, אם ללמוד מתנועות הידיים התמהות שלו בתגובה למהלכי ההתקפה של ישראל בחלקים גדולים של הערב, ישראל ברחה מהתבנית הקבוצתית שאפיינה אותה בדקות הטובות בשני המשחקים הראשונים. היא כדררה הרבה, שברה תרגילים, איבדה כדורים (19) ואפשרה לעומרי כספי לעשות הרבה דברים טובים (29 נקודות באחוזי קליעה נהדרים), לצד לא מעט נזק (שישה איבודים).
אולם הבעיה האמיתית הייתה בצד השני של המגרש, בו באו לידי ביטוי יסודות לקויים וגם עייפות, ככל הנראה. ישראל שמרה רע במשך רוב המשחק. ליאור אליהו חזר לסורו, אפשר לקיקנוביץ' לקלוע מעליו כמעט בכל פעם שקיבל כדור עם הגב לסל, טעה רבות ברוטציות הגנתיות ואיבד אוריינטציה, כספי לא הצליח לעצור בהארכה את נמניה גורדיץ', עליו נאלץ לשמור מול ההרכב הנמוך של הבוסנים, הגארדים היו אובדי עצות מול החדירות של אלכס רנפרו וכולם כאחד נכנעו כמעט בלי קרב בריבאונד (19 ריבאונדים בהתקפה לבוסנים). הנקודה המטרידה ביותר הייתה הירידה להגנה, בה נראו סימנים של שבירה מנטלית וחוסר מחויבות, אלמנטים שהנבחרת הצטיינה בהם עד עתה.
גם אדלשטיין, שזכה לשבחים בשני המשחקים הראשונים, לא היה במיטבו. דושקו איבנוביץ' פרוע השיער, אותו אוהבים כל כך להשמיץ כאן, יזם בתחילת המחצית השנייה מעבר להרכב נמוך, עם רנפרו, גורדיץ' ושוטאלו ודווקא נבחרת ישראל, ערש הסמול בול, לא הגיבה. ההרכב הזה החזיר את הבוסנים למשחק, עם קצב מהיר יותר והרבה בלגן. אדלשטיין עבר באיחור להרכב נמוך ובהארכה נזכר לחזור אליו רק אחרי שגורדיץ' סחט מאליהו עבירה חמישית, במצב 84:82 ולפני שניגש לקו העונשין. כשהבוסנים חזרו להרכב גבוה, בדקות הסיום של הזמן החוקי, רק בעקבות הערה של פיני גרשון (כך על פי השידור של ערוץ הספורט) הוא העביר את אליהו לשמור על מילושביץ' הפסיבי ששיחק הרחק מהסל, במקום על אחד משחקני הפנים. המשחק הזה זעק לכמה דקות של שינוי קצב, אולי עם אזורית נסוגה שתאפשר לנבחרת להתאושש בריבאונד, אבל אדלשטיין דבק בשיטה שלו וברוטציה הקצרה שלו והפסיד.
למרות זאת, ישראל נמצאת במקום שרצתה להיות בו לפני האליפות: עם מאזן חיובי לפני המשחק המכריע מול פולין. התחושה היא שבמשחק הזה יצטרכו להישלף הכלים הכבדים שאדלשטיין לא שלף מול הבוסנים: הרחבה של הרוטציה, שתאפשר לשחקני המפתח לא ליפול מהרגליים בדקות ההכרעה או לחילופין, פתרון טקטי שטרם נראה ויהיה חיוני מול הסנטימטרים והכוח של גורטאט וקרנובסקי. אחרת, ישראל תאבד לא רק סיכוי ריאלי להמשיך באליפות מעבר לשלב שמינית הגמר, אלא גם את ספורטאי הכורסה שהצטרפו אליה ביומיים האחרונים.