חוזר להכרה: טל בן חיים הבלם מקבל שוב הכרה בגדולתו

ברוך הבא, אלי גוטמן. או ליתר דיוק, ברוך השב. לאברהם גרנט זה לקח קמפיין אחד להבין, לגוטמן קמפיין ושמונה משחקים להסיק – איך בדיוק נבחרת ישראל צריכה לשחק במסגרת אירופית. לשמור, לשרוט, להרביץ, להגן, לצופף, ולהבין – אין דרך אחרת לנבחרת ברמתה של ישראל כדי להגיע לאיזשהו מקום. במחצית הראשונה מול ויילס גוטמן אולי לקח את זה לנקודת הקיצון, אבל העיקרון היה חשוב יותר והתוצאה בהתאם.

התיקו המרשים של ישראל בוויילס רשום כולו על המאמן, שעלה בהרכב נכון וצנוע. הרכב שמבין את טעויות העבר והכי חשוב – הרכב שמתעלם מהקול הישראלי בראש שכל הזמן מנדנד ולא מרפה: למה מי זאת ויילס? למה לא לשחק על ניצחון? למה מערך פחדני? מה אנחנו משחקים מול איטליה? זאת ספרד? מי שלא מעז, לא מגיע לשום מקום.

ועכשיו, מחזיקים אצבעות לוויילס: הסיכויים להעפיל לפלייאוף

זהבי: "שוויילס תחגוג במקום אחר", גוטמן: "התמקדנו בהגנה"

עשו את המקסימום: ישראל סחטה 0:0 מנבחרת ויילס

את הקול הישראלי אתם שומעים באופן קבוע בתכניות בטלוויזיה, ברשתות החברתיות, בעיתונים ובאתרים השונים. לקול הזה נקרא, בגדול, שלמה שרף, והוא מלווה אותנו כבר שנים. הוא מנקר בראש בכל פעם שאנחנו צריכים להחליט מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות, ואחרי הניצחון על בוסניה הקול הזה החל לבלבל גם אדם מאוד מיושב בדעתו כמו אלי גוטמן.

כמה סמלי שמשחק החזרה בתשובה של גוטמן הגיע בדיוק מול אותה ויילס נגדה הוא הלך לאיבוד. לפעמים כשאתה עושה את הדברים נכון אבל באיחור, אתה לא מספיק לקבל פרס. אבל אלילת המזל וגם השופט היו הפעם עם המאמן הלאומי כדי לשנות את החוק הקבוע. גם החילופים המצוינים שלו עזרו מאוד, ואחרי חצי שעה ראשונה של התלהבות וויילשית, האוטובוס של גוטמן הוציא מהם את התסכול ואת כל הלחץ הענק להכריע כבר את העלייה.

נכון, זה לא אסטטי. אוקיי, זה לא ממש כיף לצפייה. אבל עבור אלו שכל הזמן סופרים לנו מתי היינו בפעם האחרונה בטורניר גדול ומיד אחרי זה נוזפים במאמן הפחדן, מוטב שנזכיר שאותה נבחרת שעלתה למקסיקו 70 שיחקה כמעט בדיוק באותה צורה. היא קודם כל עשתה הכל בהגנה, ולאט לאט הרוויחה את מה מגיע לה בהתקפה. לפעמים, במשחקים בהם אין לך יותר מדי סיכוי, אתה עלול לקחת את הקונספציה לנקודת הקיצון. אבל מה עדיף? להפסיד מראש?

אין לנבחרות קטנות מסוגה של ישראל פריבילגיה אחרת. מספיק להביט בהצלחה בשני המשחקים הראשונים של נבחרת הכדורסל ביורובאסקט כדי להבין בצורה מעט אחרת את המסר. הבעיה הכי גדולה של ישראל היא שהשחקן שהכי השפיע על הכדורגל הישראלי היה איל ברקוביץ', וברקוביץ' הנערץ כל כך על ידי הציבור הישראלי הביא עמו אשליה שאפשר לעלות לטורניר גדול דרך כדורגל של ברקוביץ'. האשליה הזו הפילה לא מעט מאמנים והובילה מאמנים שהתעלמו ממנה להצלחות חלקיות.

גוטמן לא רק מצא את הנוסחה ואת הסיכוי להצלחה חלקית נוספת, בדמות פלייאוף. בצורה הזו הוא גם קצת תלוי בעצמו, למרות שכולם עסוקים כעת במשחק של ויילס בסראייבו – בסגנון הזה אפשר אולי לחלום, או ליתר דיוק לשאוף, לתיקו מול בלגיה במחזור האחרון. מותר לקוות שוויילס תגמור לנו את הסיפור לפני כן. ויילס היא נבחרת שונה כאשר היא פייבוריטית שצריכה לפצח הגנות, אבל מול בוסניה בחוץ סגנון המשחק צפוי להיטיב עמה. אבל גם אם לא – אנחנו מסוגלים להוציא כך תיקו בבלגיה. אם זה יקרה, גם המבקרים של גוטמן הבוקר פחות יתביישו.

לטל בן חיים הבלם יש כמעט הכל בקריירה. כצעיר הוא שיחק כמו מבוגר במכבי תל אביב. כישראלי הוא שיחק בלא מעט עונות באנגליה כמו אירופאי לכל דבר. הוא נפל לא מעט. הוא שגה לא אחת. הוא הסתבך. הוא הוקנט, הוא הגיע לקבוצות לא נכונות, אבל גם ברגעים הכי קשים שלו הוא עדיין היה אחד הבלמים הכי גדולים שידע הכדורגל הישראלי.

הדבר היחיד שהיה חסר שם חוץ מקצת מזל באותם שלבים שדרדרו אותו באנגליה הוא הכרה. אותה הכרה בגדולתו. בן חיים, שלא בצדק, זכה לאותו תגמול חשוב מכת מאוד ספציפית של אוהדים, אבל הציבור הרחב אהב יותר לרדת עליו מאשר להצדיע לו. הוא חיכה לעימות התורן שלו עם הבעלים או הקהל של פורטסמות, מאשר להלל את הפסגות עליהן שמר באופן כמעט לא ישראלי.

ייתכן מאוד שהעונה אולי זה יקרה. דווקא כשהוא קרוב אלינו, במכבי תל אביב, אנחנו מקבלים את הצדדים היותר טובים בסיפור הענק הזה שנקרא טל בן חיים – ההוא שיצא לאנגליה כשמעטים האמינו שיחזיק מעמד שם. המשחק המצוין שלו בוויילס לצד בן הזוג הנהדר איתן טיבי הוא רק המשך למפנה המצוין בקריירה האדירה של בן חיים.

כשבן חיים חזר למכבי תל אביב היה חשש שנזכה לראות את הצדדים הפחות נעימים אצלו. שהוא אולי יפגע בהיררכיה הבריאה ובדינמיקה האנושית העדינה של הצהובים. אלא שגם היתה כאן הזדמנות. הזדמנות לצרף עוד ועוד אנשים שילמדו להעריך מקרוב את מה שחשוב בבן חיים, וזה שמדובר בבלם ברמה חריגה. וכשיש לצדו צוות משלים טוב, מאורגן, איכותי, שאיתן טיבי הוא בראשם, אז אנחנו מקבלים את כל הדברים הטובים שנמצאים בסיפור של בן חיים: איכות רצון, פיזיות, אופי, אומץ.

אנחנו עוד לא שם. מי שמכיר את הסיפור של טל בן חיים, יודע לצפות תמיד לתפנית. מוקדם עדיין להנגיד אותו לקאמבק הישראלי המביך של יוסי בניון. אבל עונת החזרה שלו לישראל, אחרי שנה טובה מאוד בצ'רלטון, רומזת שאנחנו אולי בדרך לסוף טוב. סוף שכולם צריכים לזכור. סוף, זכרון, ששחקן כמה בן חיים צריך להשאיר אחריו.