שני משחקים לתוך אליפות אירופה, והנבחרת של אדלשטיין הצליחה להיות הנבחרת של כו-לם. לא שבאמת יש כל כך הרבה אוהדים לנבחרת ישראל (ואם אתם לא מאמינים, אתם מוזמנים לספור את האוהדים שהגיעו לאולם במונפלייה), אבל עם ישראל אוהב לשמוח ואוהב לנצח. ואם מצליחים לנצח, אז כולם בעד וכולם שותפים. אפילו ביבי. והאמת? זה בסדר גמור.
באופן אישי ופרטי בהחלט, את הריגושים מכדורסל אני מחפש מכיוונים אחרים. מבחינתי, לסיים את אליפות אירופה במקום ה -9 או ה-19 לא באמת משנה. מה שכן מעניין הוא לראות כדורסל. והמחצית הראשונה של נבחרת ישראל מול פינלנד הייתה אחת ממחציות הכדורסל הטובות ומרשימות ביותר שיצא לי לראות. לאו דווקא בגלל התוצאה או נוכח זהות היריבה, אלא בגלל סגנון המשחק ובמיוחד קצב המשחק.
הגנתית, הקלף שככל הנראה היטה את הכף מול רוסיה שלשום היה החילופים מול הפיק אנד רול של הגארדים האדומים החיוורים. ברמת הכשרון, פינלנד בנויה אחרת, ודרשה טיפול שונה. במקום 0 יוצרים עם הכדור בנבחרת של פשוטין, לפינלנד יש שני יוצרים יוצאים מן הכלל. ווילסון המתאזרח ובמיוחד קופונן המצוין. את השלשות של רוסיה עצרה הנבחרת, במחצית השניה, כשמנעה את החדירה מחובסטוב ושות'. לקופונן חייבים להוציא את הכדור מהידיים. אז במקום חילופים, ראינו הפעם הגנה אישית אגרסיבית, ואם אפשר לומר אדלשטיינית יותר. כשקופונן הולך לפיק אנד רול, פישר עט וקופץ עליו. פשוט, אסרטיבי ויעיל. בדומה לרוסים, גם לפינלנד אין גבוה שיכול להעניש עם הגב אל הסל, ובהחלט אפשר ורצוי לתת לקופונן למסור לג'ראלד לי החלוד באזור קו העונשין. כספי הוסיף ורימה כשיכל משון האף, הגארד היחידי שלא מהווה איום לשלוש נקודות, וסנופי דיסקו.
ומאחר שהנבחרת סימנה כמטרות את קופונן ואת סאלין הקלעי, אחת הדרכים להוציא אותם מהמשחק הייתה דווקא בצד שבו מתקיפים. אתמול ראינו את ליאור אליהו במצבי פוסטאפ כבר במחצית הראשונה. הפעם זה היה גל מקל, שלקח את סאלין עם הגב לסל פעם אחר פעם אחר פעם. רביב לימונד, במקביל, התקיף את קופונן כבר מהפתיחה וחדר עליו לטבעת.
לשמור זה חשוב מאוד, אבל חשובה עוד יותר היכולת לנצל זאת לנקודות קלות בצד השני. וזו אולי הבשורה הכי משמחת מהכדורסל שראינו במחצית הראשונה. הקצב. נבחרת ישראל רצה, ייצרה נקודות במתפרצות, הענישה במשחק המעבר עוד לפני שההגנה הפינית התארגנה והלכה מהר וחד אל הפואנטות ההתקפיות שלה במשחק ההתקפה המסודר. וכשהתזמון נכון והריווחים ההתקפיים מדויקים, אפשר להבליט את התנועתיות והכשרון של ליאור אליהו, במשחק של גזור ושמור.
קחו התקפה לדוגמא: במצב של 23:36 במהלך הרבע השני, הכדור זז לאלישי כדיר שעומד ב WING (בחצי פינה). יוגב אוחיון נע מהאמצע לכיוון הצד החלש (הצד ללא הכדור) ועומרי כספי מבצע את התנועה ההפוכה, במה שמייצר מעין חסימה. כשכספי מקבל את המסירה מכדיר, כשהוא בתנועה לכיוון הטבעת, הוא קורא את העזרה ההגנתית ונותן לאליהו למגה גויאבה מוצלחת. תענוג.
אחרי תצוגת השיא מול רוסיה, כספי היה מאופק הערב הרבה יותר, אבל תרם 36 דקות נוספות של בגרות, חוכמה והבנת משחק. וכשהיה צריך אותו ברבע הרביעי, ידע לתלוש את הכדור (בד"כ ממצב בידוד) ולקח את השומר שלו לסל. גם לגל מקל היו משחקים טובים יותר, אבל בעל הבית של הנבחרת מצליח, גם במשחק רחוק משלמות, לייצר 14 נקודות, 5 אסיסטים ו-0 איבודי כדור. וקור רוח של ווינר כשהכסף על השולחן. אם מוסיפים משחק נהדר של יוגב אוחיון ודיאור פישר, אז באמת שאין טענות.
אז למען הסר ספק באמת שהמחצית הראשונה הייתה תענוג.
ולמען האנרגיות החיוביות והתחושה הטובה, נתעלם מהמחצית השניה. למה להעכיר את האווירה?
בטקסט קודם דיברנו על המשמעות שיש ללוח משחקים מטורלל בו משחקים 5 פעמים ב-6 ימים ומהי החשיבות של שעות המשחק. פינלנד סיימה לילה קודם לכן משחק מלא אמוציות מול צרפת שהסתיים בשעה 23:00 שעון מקומי, וזה עוד לפני שהשחקנים התקלחו, התלבשו, הגיעו למלון, אכלו וכן הלאה. ועוד לפני שהאדרנלין החל לשקוע ואפשר להם להירדם. אין שום ספק שלאפקט הזה היה משמעות במשחק נטול האנרגיות והחדות של הסקנדינבים החביבים מול ישראל. ותאמינו או לא גם בוסניה צפויה להתמודד מול אותו לוח זמנים, כשתפגוש את כספי והחברים במשחק השלישי.
ובוסניה, בסגל הנוכחי שלה, היא נבחרת שבסיום המשחק נגדה ישראל צריכה לעלות למאזן 0:3. גם אם השחקנים שלה הולכים לישון בזמן.