בווידאו: כתבה מה-BBC על אולגה קוטלקו
לפני מספר שנים היא הגיעה לשדה תעופה באילנוי. הנהלים החדשים שהוכנסו אחרי התשיעי בספטמבר מחייבים את כל מרכיבי תור הבידוק הבטחוני להוריד את נעליהם, אולם אלה שמעל גיל 75 רשאים להישאר איתם.
"סליחה, גברתי, בת כמה את?" שאלה אחת המאבטחות את אולגה קוטלקו, כך לפי הביוגרף שלה וחברה הקרוב, ברוס גריירסון.
"93".
"את צוחקת עלי", אמרה המאבטחת ההמומה, וניסתה שוב: "אני מתנצלת, גברתי. בת כמה את?"
"93".
"מה הסוד שלך?"
"ליהנות מהחיים!"
המאבטחת בשדה התעופה באילנוי החלה לחייך, פנתה אל הממונה עליה והודיעה במליצות: "אני מתפטרת".
בקיץ שעבר הלכה אולגה קוטלקו לעולמה, אחרי שגרמה להמוני אנשים לתפוס את הראש בתדהמה ולא להאמין. ומלבד המורשת הספורטיבית הנדירה שהותירה אחריה, השאירה לעולם המדע משהו נדיר לא פחות בו הוא ממשיך לעסוק גם חודשים ארוכים אחרי הלווייתה. המשהו הזה הוא שאלה אחת פשוטה וסבוכה גם יחד.
איך היא עושה את זה?
היא נולדה ב-2 במרץ 1919, הילדה השביעית מתוך 11 לזוג מהגרים אוקראיניים שהקימו לעצמם בית בססקצ'ואן, קנדה, בתחילת המאה שעברה. בגיל חודש וחצי, שמו הוריה אותה ואת אחיה ואחיותיה בכרכרה, בדרכם להטביל את הילדה החדשה. בדרך לכנסייה האוקראינית-קתולית, אולגה קוטלקו, עטופה בסמיכה, נפלה מהכרכה ומשפחתה המשיכה הלאה, בלעדיה, למעלה מקילומטר וחצי. כשניווטו בדאגה את הסוס לשוב על עקבותיו, בוודאי חששו שמא הנורא ביותר קרה. למעשה, דבר לא קרה מלבד זה שחזר על עצמו פעם אחר פעם בחייה של אולגה קוטלקו: היא גילתה חוזק נפשי ופיזי עילאי, התגברה על הצרה הרגעית שתקפה אותה, והמשיכה הלאה. כדי להגיע לבית הספר היתה צריכה ללכת ברגל למעלה משלושה ק"מ לכל כיוון, לעתים בשלג, וזה לא כאילו כששבה הביתה או כשלא היה בית ספר היתה יכולה לנוח. לא, בבית - כלומר, בחווה בו התגוררה משפחתה - צריך היה לעבוד "מזריחה עד שקיעה", לדבריה, לחלוב את הפרות, לסדר ערימות חציר, לשתול ולעקור גידולים וירקות, ולבשל למשפחה של 13 נפשות.
בדיעבד, קל למתוח קו בין העבודה הבלתי פוסקת, היעדר המנוחה, היכולת או הרצון לעמוד במקום, והספורטאית שאולגה קוטלקו הפכה להיות. ניתן להניח שגם לצורה הצנועה בה גדלה (כשעלתה לכיתה יא', הגיע אביה לסיכום עם בית ספר קתולי על עסקה במהלכה ישלם את שכר הלימוד בתפוחי אדמה וכרוב) יש השפעה גדולה על האישה שהפכה להיות. כאן, בדרך כלל, יגיעו סיפורים על הצטיינות ספורטיבית מרשימה, שבירת שיאי ילדים ונערים ונוער, חלומות על אולימפיאדות וכן הלאה, אבל האמת היא שגם במובן הזה אולגה קוטלקו תמיד היתה שונה: כנערה אהבה לשחק בייסבול, אך לא הרבה יותר מזה. אל הספורט התחרותי תגיע רק בגיל 77.
ב-1941 סיימה את לימודיה והחלה לעבוד כמורה בעצמה ולאחר מכן נישאה לשיכור בשם ג'ון קוטלקו, שהצמיד סכין לגרונה ב-1953, בזמן שהיתה אמא לילדה בת 8 ובהריון עם ילדה נוספת. "היו לה נישואים מחורבנים, נישואים מפחידים", אמר ל"ואנקובר סאן" הביוגרף שלה ברוס גריירסון. אחרי הערב ההוא, אולגה נמלטה עם ביתה הבכורה וזו שבדרך לבריטיש קולומביה, ולא הביטה לאחור. "למיטב ידיעתי, הייתי האם החד הורית הראשונה בתולדות העולם", אמרה פעם, בוודאי בצחוק, אבל האמת היא שבסוף שנות החמישים - ולמען האמת, גם בשנות השישים והשבעים והשמונים - להיות אם חד הורית בארצות הברית או קנדה לא היה מקובל במיוחד. אלא שקוטלקו לא הסתפקה בלגדל את צמד בנותיה: בימים זה מה שעשתה, אך בלילות המשיכה את לימודיה, והשיגה לעצמה תואר ראשון.
ב-1984 פרשה מהוראה ושבה לשחק סופטבול בצורה חובבנית. ואז, בגיל 77, מישהו זרק לאולגה קוטלקו שכדאי לה לזנוח את הסופטבול ולנסות להתחרות בתחומי האתלטיקה השונים.
השאר - חתיכת היסטוריה.
העיסוק שהפך אובססיבי סייע לקוטלקו להתגבר על משברים אישיים גדולים - בראשם מות ביתה ניידין ממחלה קשה ב-1999. ככל שנקפו השנים והתחרויות, העמיקה אולגה ברצון להשתפר. היא שכרה מאמנת הונגרית קשוחה שדחקה אותה לקצה, והחלה להתמסר לרפטטיביות, לשרירים התפוסים, לכאב שאימון בן שלוש שעות בחדר הכושר, שלוש פעמים בשבוע, טומן בחובו.
התחרות הגדולה הראשונה בה לקחה חלק היתה בשנה שניידין מתה - אליפות העולם ה-13 של ארגון ה-WAVA (ההתאחדות העולמית לספורטאים ותיקים), תחרות שנחנכה ב-1977 לספורטאים מעל 35. באליפות ההיא בגייטהסד, אנגליה, קוטלקו התחרתה בקטגוריות לנשים בשנות השמונים לחייהן, ואותתה על מה שהולך להגיע עם שני שיאי עולם חדשים ושש מדליות זהב. בשנים שחלפו, שברה פחות או יותר כל שיא אפשרי לקבוצת הגילאים שלה, וצברה מאות מדליות זהב. כל כך הרבה מאות, עד שהחלה לחלק אותן לאנשים שפגשה בדרך. ב-2009, למשל, אחרי שקבעה שמונה שיאי עולם ואספה 11 מדליות זהב באליפות העולם לספורטאים ותיקים בפינלנד, נפרדה מקפטן הספינה שהשיבה לקנדה עם מתנה מוזהבת. "הוא הקפטן והוא היה קנדי, למה שלא אתן לו מדליה?" תהתה בפני אתר Mastertrack. "הוא מאוד הופתע מזה. הוא הופתע שמישהו יעשה דבר כזה, אבל זה מה שאני עושה עם המדליות שלי, אני לא שומרת אותן". אחת הסיבות שקוטלקו לא שמרה אותן, ניתן רק להניח, היא שגם אם היתה רוצה, לא ממש היה לה מקום: ספרי ההיסטוריה מלמדים שזכתה בלמעלה מ-750 (!) מדליות זהב בשעתה.
וכן, יש שיגידו שלצד רבים מהישגיה של הספורטאית הקנדית המנוחה מוטב להציב כוכבית קטנה: בחלק גדול מהתחרויות, קוטלקו התחרתה נגד עצמה בלבד - ככה זה כשאת בת 90, 91, 92, 93, 94 ו-95, ומתעקשת בכל זאת להתייצב על מסלול הריצה, להרים כידון או דיסקוס. אלא שבמובנים רבים, הכוכביות הללו רק הופכות את ההישגים של קוטלקו לגדולים יותר: העובדה שבכלל הצליחה לטייל ברחבי העולם בגילאים כה מתקדמים ולהתחרות - נגד עצמה, נגד אחרות, נגד השעון - היא ניצחון אדיר, ניצחון שבעצמו צריך להוות מעין שיא עולם.
ב-2010 החזיקה ב-23 שיאי עולם לוותיקים במספר קבוצות גילאים שונות, בין היתר בקפיצה לגובה, קפיצה משולשת, קפיצה לרוחק, הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, הטלת כידון, ריצה ל-100 מטר, ל-200 מטר ול-400 מטר. בשלב ההוא גם הפכה לקופצת הגובה המבוגרת בהיסטוריה. שנה לאחר מכן קיבלה פרס על מפעל חיים במולדתה, וסיפרה לקהל חלק מסוד הקסם שלה - סוד שקצת קשה לתרגם לעברית, אז הנה הוא באנגלית: "It's not how old you are; it's how you get old. Use it or lose it".
והיא בהחלט לא איבדה את "זה", בעיקר משום שכל הזמן היתה בתנועה: בשנותיה האחרונות בעולם לא היתה מתאמנת כל השנה (בדרך כלל נחה בחורף, ולאחר מכן השתתפה בערך בשש תחרויות בשנה), אך כן דאגה לדבוק בטכניקת עיסויים, הרפיה, נשימות, מתיחות ורפלקסולוגיה שפיתחה וכינתה OK (ראשי התיבות שלה). שלוש פעמים בשבוע היתה מתעוררת באמצע הלילה, ועובדת על הגוף שלה למשך שעה וחצי. כמו כן, דאגה לפתח את גם את הראש ולפתור פאזלים וחידות וסודוקו עד ימיה האחרונים, והקפידה להימנע ממזון מעובד. "אני בחרתי להיות צעירה ברוחי במקום להיות אישה זקנה", אמרה ל"טודיי שואו", וסיפרה שהמטרה שלה היא לחיות עד גיל 120.
צפו בקוטלקו מקבלת את פרס האתלטית הוותיקה של השנה ב-2010
ובכל זאת - מסאז'ים וסודוקו והימנעות מאוכל מעובד וארבע-חמש ארוחות קטנות ביום במקום שלוש גדולות זה טוב ויפה; אולם לרופאים ולמדענים שנחשפו לסיפורה של אולגה קוטלקו היה קשה לקבל שזה הכל, שאין כאן משהו מעבר לזה. כשהיתה בת 91 עשתה את דרכה לאוניברסיטת מקגיל במונטריאול ונכנסה לחדר "מלא באנשים שבאו רק עבורה", כפי שנכתב ב"ניו יורק טיימס", אנשים שהשתוקקו ללמוד על מבנה השרירים של הספורטאית המקומית.
חלק ממה שהרופאים שבדקו אותה למדו אולי נשמע הגיוני בדיעבד, אך יש בו גם מידה של הפתעה: לכאורה, ניתן להניח שאדם שעוסק בספורט כל חייו יהיה בריא יותר מאדם שלא. ואילו, העובדה שאת המעמסה העיקרית על גופה אולגה קוטלקו החלה לשים רק בגיל 77 ככל הנראה היתה דרך אחרת, בלתי מתוכננת, להצלחה. בזמן ששרירים של אנשים אחרים כבר נשחקו לגמרי, אלה שלה היו מוכנים לפעולה איטית והדרגתית ובטוחה. ב"ניו יורק טיימס" נזכרו בהקשר הזה במרתוניסט אד וויטלוק, בן השבעים הראשון בהיסטוריה שירד משלוש שעות בריצת מרתון. בשלהי העשור הקודם, כשקבע תוצאה מדהימה של 2:54.48 שעות (שווה ערך ל-2:03.57 של בן 20, על פי "ניו יורק טיימס" - כמעט שיא עולם) ונשאל מה הסוד שלו, הסביר שהוא רץ כל יום, לאט לאט, למשך שעות, מסביב בית הקברות המקומי. כשקוטלקו נשאלה על שיטת האימונים הזהירה שלה, השיבה: "אם אתה לא מתאמן מספיק, אולי לא תסיים. אבל אם אתה מתאמן יותר מדי, אולי לא תתחיל".
בקיץ 2012, בגיל 93, הסכימה לבקר ב"מכון למדע מתקדם וטכנולוגיה" באוניברסיטת אילנוי ולעבור סדרת בדיקות מקיפה שהתמקדו במוחה. המדענים השוו את מוחה של קוטלקו עם אלה של 58 נשים לא אקטיביות במיוחד מגילאים 60 עד 78. לאחר בדיקות MRI ומספר בדיקות גופניות וקוגנטיביות שנמשכו מספר שעות, נשאלה לקראת ארוחת הערב האם היא עייפה, והשיבה: "לעתים רחוקות אני עייפה". הסטודנטים הצעירים שבדקו אותה, לעומת זאת, היו מותשים. קוטלקו לא זכתה לחיות כדי לקרוא על תוצאות הבדיקות - תוצאות שפורסמו לפני כחודש במגזין "Neurocase". בדרך כלל, הוסבר, המוח נוטה להתכווץ עם הגיל, וחדרי הלב נוטים להתרחב. במקרה של קוטלקו המוח לא התכווץ, וחדרי הלב לא התרחבו. תוצאותיה בכל הנוגע לחלקים במוח שאחראיים על תכנונים ושליטה עצמית היו טובות יותר משל הנשים הצעירות ממנה.
ברוס גריירסון, הביוגרף שלה שפגש אותה בגיל 89 וקיבל ממנה השראה להתחיל לרוץ בעצמו, סיפר ששאל אותה בגיל 91 באיזה גיל היא מרגישה. "חמישים?" אמרה, ומשכה בכתפיה. "עדיין יש לי את האנרגיה שהיתה לי בגיל 50. אפילו יותר. מאיפה זה מגיע? באמת שאינני יודעת. הלוואי שהייתי יודעת, זו תעלומה גם בעיני". התעלומה הנעימה הזו אפשרה לה להמשיך להתחרות עד מאי 2014, חודשיים אחרי יום הולדתה ה-95, ולהחזיק ב-34 שיאי עולם בקטגוריות גיל שונות, על אף גידול סרטני שנמצא בגופה. באליפות האחת לפני אחרונה שלה, במרץ, קבעה תשעה שיאי עולם ולקחה הביתה (או חילקה בדרך) עשר מדליות זהב.
אחרי כל ההישגים הללו, לקוטלקו נשארה עוד משימה אחת: להתחיל להתחרות גם בקפיצה במוט, אבל זה לא קרה. כלי דם מרכזי במוחה נקרע והותיר אותה מחוסרת הכרה ליומיים וחצי, עד שהלכה לעולמה ב-24 ביוני, 2014. "הרופאים אמרו שהיא איבדה הכרה באופן מיידי, כך שלא סבלה כלל", אמר גריירסון לתקשורת האמריקאית. "זה היה, על אף שמוקדם וקורע לב, הדרך המושלמת ללכת. היא לא הותירה אחריה שום דבר פתוח. אף אחד לא היה איתה ברגע המדויק בו מתה, באחת בלילה, אפילו לא אחות. אני חושב שהיא תכננה את זה ככה. היא היתה דמות ציבורית, אבל בסופו של דבר אדם מאוד פרטי. זה היה רגע בינה ובין האל שלה".
מספר ימים לפני כן, הקליטה אולגה קוטלקו מספר קטעי אודיו להרצאה שאמור היה גריירסון להעביר. "היא התקשרה אלי ואמרה שאולי צריך להקליט מחדש", סיפר הביוגרף שלה ל"טיימס אוף סן דייגו", "היא אמרה שהם היו טובים, אבל לא מצוינים. היא חשבה שהיא יכולה להשתפר. טיפוסי".
לבלוג של נמרוד עופרן
