לפחות יש לנו בעל בית: חמי אוזן מסכם את הניצחון על אנדורה

זה לא ממש חדש, אבל כיף לגלות המשכיות. המשכיות היא לא דבר שכיח בנבחרת ישראל. ומה שהכי יפה אצל ניר ביטון זה היכולת שלו להוכיח, לקחת את ההזדמנות. כמה שחקנים ראינו בנבחרת ישראל שבאים עם כרטיס ביקור מרשים מאוד מחייהם בקבוצות, רק כדי לאכזב. רק כדי לקרוס. ביטון, שכבש שער בכורה בנבחרת, הוא זן אחר. הוא משתפר מעונה לעונה. הוא משחק בנגיעה. הוא יציב, הוא מפתיע, הוא צפוי ולא צפוי, אבל הכי חשוב: הוא מופיע למעמדים החשובים בנבחרת ישראל. אם זה רק היה נגד אנדורה, אולי ניתן היה להירגע. אבל בהחלט אפשר לומר: מסתמן לנו בעל בית. לפחות זה.

נבחרת ישראל הביסה את אנדורה 0:4

אלי גוטמן: "אני מרגיש ביטחון בנבחרת שלי בגלל הגישה של השחקנים"

ביטון ודאבור 7, ריקן 6, נאתכו 5, ומה עם זהבי? ציוני נבחרת ישראל

זה לא הוגן לעקוץ את אלי גוטמן אחרי ניצחון וזו גם לא המטרה. אבל רק שאלה, אלי, ברשותך: למה רק עכשיו מצאת זמן לשלב את מונס דאבור בהרכב? למה יכולת הכיבוש הנהדרת שלו לא הרשימה אותך בעבר? דאבור, אלי, נראה כמו אחד מאותם שחקנים שאין בהם פחד. יש אולי מוכשרים ממנו. יש אולי שמות נוצצים ממנו. אבל דאבור הוא שחקן שבא ולוקח. אחד שמתמקד במטרה העיקרית – לכבוש. כל השאר פחות מעסיק אותו. גם מול אנדורה הקטנה, ובעיקר במחצית הראשונה, ראינו משהו מאותה גישה. דאבור היה נייד, דינמי, נמרץ, סחט פנדל וגם כבש שער נהדר. במקרה שלו, לא בטוח שצריך רוטציה מול ויילס.

בדרך כלל, זה יפה לראות קבוצה חלשה ולא מוצלחת נלחמת עד הרגע האחרון. לא מוותרת, לא נרגעת, לא משחקת רגוע יותר או פחות קשוח. אבל יש גבול. הגישה האלימה מדי של שחקני אנדורה היא חסרת חן ולא מעוררת שום כבוד. אין בה אסטרטגיה, זו סתם ברוטליות. השופט היה צריך לתרגם זאת להרבה, הרבה יותר פנדלים ממה שקיבלנו. אבל הוא לפחות לא היה אלים.