מחוץ לקווים: סיפורי ספורט מהשוליים

האחרון שלא נופל: סיפורו המרגש של האצן הבריטי דרק רדמונד

הוא בכלל סיים אחרון. חשב שירו בו והרגיש שהוא שונא את כל העולם. אבל את כולם. עד שלפתע גילה יד על הכתף. המדור החדש של נמרוד עופרן עם סיפורו של דרק רדמונד שהפך לאחד המנצחים הגדולים בתולדות האולימפיאדות למרות שבכלל הפסיד

01/09/2015
אימג'בנק GettyImages

בוידאו: מורגן פרימן מקריין את הפרסומת של ויזה לבייג'ינג 2008 בכיכובו של דרק רדמונד

לפני מספר ימים הגיעה לסיומה אליפות העולם באתלטיקה, וכמו כל תחרויות האתלטיקה שנערכו לפניה ויערכו אחריה, מבטי המשתתפים בה, הצופים באצטדיון ואלה שמהצד השני של המסך, הלכו באופן כמעט פבלובי לשעונים: מי קבע איזו תוצאה, האם מדובר בשיא עולם, שיא אישי, כמה רחוק הוא מסגנו. המספרים - התוצאות, המיקומים - הם הכל, ואלא אם אחד הפייבוריטים הגדולים לזכיה התרסק או נותר מחוץ לפודיום, תשומת הלב הקולקטיבית בדרך כלל תוקדש למדליסטים.

אבל לפעמים, לעתים ממש נדירות, אדם מסוים יכול להפוך למנצח גדול - מנצח היסטורי, מנצח בלתי נשכח - למרות שלפי כל אמות המידה הסטנדרטיות בהחלט הפסיד.

והאדם הספציפי הזה שאנחנו מדברים יחגוג מחרתיים (חמישי) את יום הולדתו החמישים, אז זו תהיה הזדמנות לא רעה להיזכר במורשתו הנדירה.

האצן הבריטי דרק רדמונד (מרכז). GettyImages
דמות איקונית שהגדירה מחדש את הספורט התחרותי. דרק רדמונד(צילום: GettyImages)
עשר דקות לפני ההזנקה בסיאול 1988, האצן הבריטי הבין שלא יוכל אפילו להתחיל את הריצה, לא כל שכן לסיים אותה ולהעפיל לשלב הבא. היה זה רגע מכונן, שבוודאי יכול להתחיל להסביר את התנהלותו באולימפיאדה של 1992, זו שנגיע אליה מיד

רגע המפתח הראשון של דרק רדמונד הגיע קצת לפני יום הולדתו ה-18, ב-1983, כששבר את שיא הנערים בבריטניה לריצה ל-100 מטר. ב-1984 שבר את השיא הלאומי ב-400 מטר לנוער, ובחודשים שחלפו שבר גם את המחסום בו נופלים כל כך הרבה ספורטאים צעירים - המעבר מנער מבטיח, לגבר שמקיים. ב-1985 ניפץ את שיא בריטניה לבוגרים ב-400 מטר - 44.82 שניות - שיא שיישבר על ידי רוג'ר בלאק, ויישבר שוב על ידי רדמונד, שיחזיק בו מ-1987 ועד 1992. בקיץ של 1986 סייע לרביעיית השליחים הבריטים ב-4X400 לזכות במדליית זהב באליפות אירופה בשטוטגרט, לאחר שסיים רביעי במירוץ האישי לאותו מרחק. שנה חלפה, ורדמונד סיים חמישי בגמר אליפות העולם שנערכה ברומא בריצה ל-400, אך פיצה את עצמו עם מדליה קבוצתית נוספת, כשבריטניה הגיעה שנייה רק לארצות הברית האימתנית ב-4X400.

אלא שלצד כל ההישגים הנאים הללו, לצד שבירת השיאים והמדליות והפוטנציאל הגולמי, היה דבר טוב נוסף שדרק רדמונד ידע לעשות באותם ימים: להיפצע. לאולימפיאדה הראשונה שלו - 1988 בסיאול - הוא הגיע מלא תקווה והתרגשות, כמו גם עם פציעה בגיד האכילס. בבוקר המירוץ ל-400 מטר קיבל שתי זריקות שהיו אמורות לעזור לו להגשים את החלום, אך עשר דקות לפני ההזנקה, האצן הבריטי הבין שלא יוכל אפילו להתחיל את הריצה, לא כל שכן לסיים אותה ולהעפיל לשלב הבא. היה זה רגע מכונן, שבוודאי יכול להתחיל להסביר את התנהלותו באולימפיאדה של 1992, זו שנגיע אליה מיד. עוד קודם לכן, ב-1989, עבר לא פחות מחמישה ניתוחים, ובגיל 24, בגיל בו ספורטאים רבים עוד לא הגיעו לשיא, דרק רדמונד חשב ברצינות על תליית הנעליים - אותם נעליים שגרמו לו כל כך הרבה אושר, שגרמו לו כל כך הרבה כאב.

ואילו, לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה בחייו, רדמונד לא הרים ידיים. הוא עקף את הכאבים בסיבוב, שם אותם מאחוריו, והביט אל עבר קווי התחלה וסיום חדשים.

לאליפות העולם של 1991 בטוקיו, נבחרת השליחים 4X400 של בריטניה הגיעה, כהרגלה, כאנדרדוגית. הבריטים לא זכו במדליית זהב במירוץ הנ"ל מאז 1936, וארצות הברית, מנגד, לא הפסידה ריצת 4X400 שבע שנים ברציפות. אבל לדרק רדמונד (44:15 שניות – תוצאה שהיתה מציבה אותו במקום הרביעי בגמר ריצת היחידים ל-400 מטר), רוג'ר בלאק, ג'ון רג'יס וכריס אקבוסי היו תכניות אחרות מאלה שהעולם כולו ציפה לראות, וכשעצרו את השעון על 2:57.53 דקות לא רק קבעו שיא בריטי חדש ואת התוצאה השנייה בטיבה בהיסטוריה, כי אם השלימו את אחת ההפתעות הגדולות בתולדות האתלטיקה.

"זה היה הרגע הטוב בקריירה שלי", אמר רדמונד ל"יאהו". "התכנית שלנו עבדה - שינינו את הסדר העולמי וניצחנו את האמריקאים. בשביל זה אתה מתאמן כל השנים והחודשים והשבועות והימים והשעות. על זה אתה חולם. בשביל זה אתה חי". באותם רגעי אושר, דרק רדמונד בוודאי חשב לעצמו שהוא חזר, חזר בגדול - שמעכשיו יש רק ריצות עילאיות ורגעי אושר ודי, נגמרו הפציעות.

ואז, אז הגיעה הריצה שהפכה את דרק רדמונד מסתם עוד ספורטאי אולימפי, לאחד הספורטאים האולימפיים הזכורים אי פעם.

הרגע הגדול קריירה. רדמונד חוגג עם חבריו לנבחרת השליחים הבריטים מדליית זהב סנסציונית(צילום: GettyImages)
. "אם היית מקפיא את הזמן, הייתי מהמר את כל מה שיש לי שאעפיל לגמר", אמר לכתב של "גרדיאן". זה היה חסר סיכוי, כמובן, אבל רדמונד התקיים באותם רגעים בייקום מקביל, בו אין דבר כזה חוסר סיכוי או חשיבה הגיונית

אף שהחזיק בתיק רפואי שכלל אז שמונה ניתוחים, דרק רדמונד הגיע לאולימפיאדת 1992 בברצלונה בכושר הטוב בחייו. זה התחיל עם קביעת הזמן הטוב ביותר מבין 69 המשתתפים במוקדמות - 45.02 שניות, הזמן הטוב ביותר שלו מזה ארבע שנים - ונמשך עם ניצחון גם במקצה רבע הגמר שלו והבטחת מקום בחצי הגמר. "כשתפסתי את מקומי בקו הזינוק, הרגשתי טוב", סיפר ל"דיילי מייל". "לשם שינוי לא היו לי פציעות, למרות שעברתי שמונה ניתוחים בארבע שנים, וניצחתי את שני הסיבובים הראשונים בלי להזיע. הייתי מלא ביטחון". ל"גרדיאן" סיפר כי "אהבתי מאוד את הסיכויים שלי. הרגשתי כל כך טוב שחשבתי שאוכל לנצח גם את ריצת המרתון אם אשתתף בה. אבא שלי אמר לי שבשני הסיבובים הראשונים נראיתי כמו אצן אחר". לאב המדובר - ג'ים רדמונד - היה חלק גדול בהצלחת בנו, וכמובן שגם במורשת. כמו לכל אליפות, גם לזו בברצלונה ג'ים רדמונד שהיגר מטרנידד וטובגו לבריטניה ב-1959 הגיע כדי ללוות את דרק. הוא התיישב ביציעים ביחד עם 65 אלף איש נוספים, לבוש בחולצה ועליה הכיתוב: "כבר חיבקת את הרגל שלך היום?"

הפתיחה היתה מצוינת: דרק רדמונד מצא עצמו בין הראשונים בסיום 200 המטרים הראשונים, וראה בעיני רוחו כיצד הוא מעפיל לגמר האולימפי הראשון שלו.

ואז משהו קרה. האצן הבריטי חשב שירו בו. עד כדי חד היה הכאב שגרמה המתיחה בשריר הירך האחורי. "זה היה כאילו מישהו דוחף סכין חמה לגוף שלך, ואז מסובב אותה", אמר ל"דיילי מייל". "תפסתי את הרגל שלי, קיללתי ונפלתי. לא האמנתי שזה קורה לי אחרי כל האימונים. הסתכלתי לראות איפה שאר הרצים, ונותרו להם רק עוד 100 מטר". בשלב הזה קרה משהו מוזר: אף שלא ממש יכול היה לזוז וראה את יתר הרצים מתקדמים במהירות לקו הסיום, דרק רדמונד האמין שהוא מסוגל לעקוף ארבעה ממתחריו, ולהעפיל לגמר. "אם היית מקפיא את הזמן, הייתי מהמר את כל מה שיש לי שאעפיל לגמר", אמר לכתב של "גרדיאן". זה היה חסר סיכוי, כמובן, אבל רדמונד התקיים באותם רגעים בייקום מקביל, בו אין דבר כזה חוסר סיכוי או חשיבה הגיונית.

הוא נפנף את הצוות הרפואי שתכנן לשים אותו על אלונקה, קם והחל לדדות קדימה, קופץ על רגל אחת, משתמש בכאב העצום כדלק הגרוע בעולם. אחרי בערך חמישים מטרים הבין שכל יריביו חצו את קו הסיום (קווינסי וואט האמריקאי, שהפסיד לרדמונד במירוץ השליחים שנה קודם לכן, ניצח עם שיא אולימפי של 43.50 שניות), ונגמר הסיפור, אבל דרק רדמונד לא היה מוכן להפסיק: לא אחרי שמונת הניתוחים שעבר, לא אחרי מה שקרה בסיאול ב-1988. חדור מוטיבציה ולא הרבה יותר, הוא המשיך לדדות קדימה, לאט לאט, בוכה ורץ, רץ ובוכה. אימו, ג'ני, צפתה בטלוויזיה בנורת'המפטון ואמרה לתקשורת הבריטית שהפעם האחרונה שבנה בכה כך היה בגיל שש, כשלא קיבל את האופניים שביקש. קרן, אחותו בת ה-28 של דרק, צפתה גם היא בנעשה, כשהיא בחודש התשיעי להריונה. מרוב לחץ, החלה לחוות צירים.

מהרגעים הזכורים בתולדות האולימפיאדות. דרק וג'ים רדמונד(צילום: AP)
"אני האב הגאה בעולם, אני יותר גאה משהייתי אם דרק היה זוכה במדליית הזהב", אמר ג'ים רדמונד לעיתונאים עם תום המירוץ, ול"גרדיאן" הוסיף: "המשחקים האולימפיים קצת איבדו כיוון. כל מה שחשוב זה לנצח, לנצח, לנצח. אנחנו שינינו את זה, הבאנו משהו אחר בכלל בלי לתכנן"

ג'ים רדמונד ישב ביציע ולא ידע מה לעשות. בעצם, הוא ידע בדיוק מה לעשות: כשם שבנו פעל מכוח האינרציה או כוח בלתי כתוב אחר, כך גם הוא קודם עשה ורק אחר כך חשב. רדמונד סיניור החל לפלס את דרכו מטה בין עשרות אלפי הצופים. "אף אחד לא יכול היה לעצור אותי", אמר. בדיעבד, יספר שלא הקשיב למאבטחים כי לא הבין ספרדית, אבל ניתן רק להניח שגם אם היה דובר את השפה, בכל זאת היה עושה כל שביכולתו כדי לרדת למסלול האתלטיקה בברצלונה, ולמהר אל בנו הפצוע והמייבב. "זה היה משהו ספונטני, כאילו ראיתי שדרסה אותו מכונית", אמר "לגרדיאן". "לא תכננתי לעזור לו לסיים את המירוץ, אם כבר, רציתי לעצור אותו. יכולתי לקבל את העובדה שהבן שלי פצוע, אבל לא שהוא הולך להמשיך לגרום לעצמו כאב ונזק גדול יותר".

"כל מה שעבדתי עבורו נגמר", אמר דרק רדמונד על הרגע ההוא. "שנאתי את כולם. שנאתי את העולם. שנאתי את שרירי הירך האחורי. שנאתי הכל. הייתי כל כך מריר. ואז, כשנותרו 100 מטר לסיום, הרגשתי יד על הכתף". היום יהיה כמעט בלתי אפשרי לאדם נטול אקרדיטציה לרדת מהיציע ואל משטח אולימפי, אבל ב-1992 כנראה שהזמנים היו אחרים, והזמנים הללו אפשרו לג'ים רדמונד לצלוח מעין מסלול מכשולים משלו, להדוף מעליו את כל אנשי הצוות והמאבטחים ולהגיע אל דרק בערך 100 מטר לפני קו הסיום. "דרק, זה אני, אתה לא צריך לעשות את זה", אמר אב לבן. "אבא, אני רוצה לסיים את חצי הגמר הזה", אמר בן לאב. "אם ככה, התחלנו את זה ביחד ואנחנו הולכים לסיים את זה ביחד", אמר אב לבן, הניח את ידו על המותן של האצן השבור, שבתגובה כרך את ידו על צוואר אביו. ואז, רק אז, דרק רדמונד הבין שהעניין כאן הוא לא לרוץ - ממילא אין ביכולתו לרוץ; העניין הוא לסיים, ותהא הדרך אשר תהא. שלב הדילוגים תם, וכעת השניים פשוט הלכו לאט לאט, חולקים את השריר המתוח והכאב האיום ונורא עד אשר חצו את קו הסיום, לקול תשואות עזות של 65 אלף איש נרגשים ביציעים, שהגיבו בסדטינג אוביישן מהדהד.

"אני האב הגאה בעולם, אני יותר גאה משהייתי אם דרק היה זוכה במדליית הזהב", אמר ג'ים רדמונד לעיתונאים עם תום המירוץ, ול"גרדיאן" הוסיף: "המשחקים האולימפיים קצת איבדו כיוון. כל מה שחשוב זה לנצח, לנצח, לנצח. אנחנו שינינו את זה, הבאנו משהו אחר בכלל בלי לתכנן". דרק עצמו אמר: "לא עשיתי את זה בשביל הקהל, עשיתי את זה בשבילי. בין אם אנשים חשבו שאני אידיוט או גיבור, רציתי לסיים את המירוץ. אני זה שהייתי צריך לחיות איתו". אף שהזמן שלו לא נרשם וספרי ההיסטוריה מציבים ליד שמו את שלוש האותיות DNF (Did Not Finish), דרק רדמונד הפך לגיבור עוד באותו הרגע. בדרכו החוצה מהאצטדיון פגש בלינפורד כריסטי, האצן האגדי שביקר אותו ואת חבריו לנבחרת השליחים ב-1991 על שאכזבו בגדול כיחידים, והצליחו כנבחרת. כעת, דומה היה שהדמעות של רדמונד היו בגדר המים שעברו מתחת לגשר. כריסטי חיבק את המדורג אחרון בחצי הגמר, ושניהם החלו לבכות. "כנראה שזה מאוד ריגש אותו, כי הוא בא וחיבק אותי", אמר רדמונד ל"גרדיאן". "שנינו התפרקנו. זה הראה שספורט זה לא רק עניין של להרוויח כסף".

כשהגיע בחזרה למגורי הכפר האולימפי חיכתה לבריטי הודעה מאתלט קנדי שמעולם לא פגש: "הרבה אחרי שזוכי המדליות יישכחו, אתה תיזכר כמי שסיים, כמי שניסה כל כך חזק, כמי שהיה לו אבא שגילה אהבה כל כך חזקה לבנו. אני מודה לך, תמיד אזכור את המירוץ שלך ואותך - הדוגמא הכי טהורה והכי אמיצה לקשיחות ונחישות שראיתי מאודי".

וכך זה נראה:

האתלט הקנדי הנ"ל עלה עוד באותו רגע על נקודה מעניינת שרדמונד יבין רק מאוחר יותר: שבכל אולימפיאדה יש המון מדליסטים, אבל סיפורים כמו שלו נדירים יותר משיאי עולם. על כן, הפך מפורסם ונערץ בין רגע, עד כדי כך שחצי שנה אחרי הריצה ההיא אמר: "אנשים עדיין עוצרים אותי ברחוב בגלל מה שקרה. עד כמה שזה נחמד לדעת שאכפת להם, הייתי רוצה לשים את זה מאחורי ולא להיזכר רק בעבור זה". המשימה הזו היתה די קשה בהתחשב במצבו הרפואי העגום. שנתיים אחרי האולימפיאדה בברצלונה, רגע אחרי הניתוח ה-11 שעבר בחייו (הפעם בגיד האכילס), הלך רדמונד לרופא שבישר לו שלא יוכל יותר לייצג את מדינתו - לא בריצה, ולא בשום ענף ספורט אחר. אז דרק רדמונד עשה את מה דרק רדמונד עושה כשאומרים לו שהוא לא יכול לעשות משהו: הוא עשה אותו. זמן מה לאחר הפגישה עם אצן העבר, קיבל הרופא המדובר תמונה חתומה של רדמונד במדי נבחרת הכדורסל של בריטניה. גם לנבחרת הרוגבי לא היה רחוק מלהתקבל, ולאחר מכן, החל מסוף העשור הקודם, החלה לה גם קריירת מירוצי אופנועים לא רעה בכלל.

באיזשהו שלב רדמונד החל לקחת דברים בפרופורציות. "היה שלב בו חשבתי שהעולם חייב לי משהו, שצריך לעצור הכל עד שאחזור לכושר ואז יהיה אפשר להמשיך", סיפר ל"דיילי מייל", "אבל אז הגעתי למסקנה שכל מה שקרה זה שמתחתי שריר במירוץ. יש אנשים בעולם שסובלים מבעיות אמיתיות, אז החלטתי להמשיך הלאה עם החיים שלי ולא לבכות על משהו שאין לי מה לעשות לגביו". הגישה הזו הפכה אותו לנואם מבוקש בבריטניה, וכיום, רדמונד עושה את מה שעשה בקיץ ההוא של 1992: מעניק השראה לאנשים, הפעם דרך מילים ולא דרך מעשים. "לא תכננתי להפוך לנואם, זה קרה בטעות", אמר ל"יאהו". "אני מתמקד בלהתגבר על מכשולים, חשיבותה של עבודת צוות, הצבת מטרות ולבטוח בעצמך אם הדברים משתבשים, וכיצד הדברים הללו שבדרך כלל מאפיינים ספורטאים יכולים להיות נכונים גם אצל אנשי עסקים". אדם אחד שקיבל השראה ממנו היה ברק אובמה, שהזכיר את שמו וסיפורו של רדמונד באחד הנאומים שלו ב-2009.

לפני אולימפיאדת 2012 בלונדון, דרק וג'ים רדמונד זכו להשלים מעגל כשהוועדה המתכננת ביקשה מאביו של ספורטאי העבר להיות אחד מנושאי הלפיד במסעו הארוך אל עבר האצטדיון האולימפי. "התבדחנו לגבי זה", סיפר רדמונד סיניור. "דרק אמר לי - 'הם צריכים להזמין אותי, הפעם אני אעזור לך'. אבל אני לא הולך להתמוטט, כי אני מתכנן להיות האדם האיטי ביותר. דרק לא זכה במירוץ שלו וקיבל המון תשומת לב אחר כך, אז גם לי אין כוונה לסיים מהר. אני רוצה להיות אחרון, כי כך אקבל יותר תשומת לב".

ביום הפתיחה של לונדון 2012, כתב דרק רדמונד טור ל"דיילי מייל", בו נשמע מפויס מתמיד. "אם לא הייתי מותח את שריר הירך האחורי ביום ההוא הייתי יכול להיות מדליסט אולימפי, אבל אני מת על החיים שיש לי היום. אולי לא הייתי הופך לנואם, או מייצג את המדינה שלי בכדורסל, ולא היו מבקשים מאבא שלי לשאת את הלפיד האולימפי, מה שהיה כבוד ענק עבורו".

ואלה - אלה לא מילים של אדם פצוע, כי אם של אדם שלם יותר מרובנו.

לטוויטר של נמרוד עופרן

לבלוג של נמרוד עופרן

ממשיך להעניק השראה לאנשים. דרק רדמונד(צילום: GettyImages)
  • דרק רדמונד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully