יולי 1992 היה חודש סוער מאוד בצרפת. טובי העיתונאים שניסו לעקוב אחרי ההתפתחויות המרתקות בשוק ההעברות נפלו בפח ואיש לא הצליח לחזות את אשר התרחש בסופו של דבר. אוהדי מונאקו ותיקים רבים עדיין לא סלחו לפריס סן ז'רמן על כך ששדדה לכאורה את קבוצתם והעבירה את ג'ורג' וואה מהנסיכות לעיר האורות, אך האמת הייתה שונה בתכלית. חזרה אחד הימים הדרמטיים ביותר שידע הכדורגל הצרפתי אי פעם.
באותם ימים, שלטה מארסיי של ברנאר טאפי ביד רמה בליגה הצרפתית, אך שני מועדונים לפחות חלמו להעיף אותה מהפסגה אחרי ארבע אליפויות רצופות. מונאקו, שנבנתה ביסודיות על ידי המאמן הצעיר ארסן ונגר, סיימה את עונת 1991/92 בפיגור שש נקודות אחרי הקבוצה המושחתת של טאפי, אשר על מעלליה הרבים אפשר לקרוא כאן. פ.ס.ז' עשתה את הקפיצה הגדולה והתברגה במקום השלישי, אחרי שהייתה רק תשיעית ב-1991. היא לטשה עיניים לטובי השחקנים בשוק כדי להפוך לאימפריה.
התקומה של הפריזאים התאפשרה בזכות השתלטות ערוץ הטלוויזיה "קנאל פלוס". המועדון נקלע לקשיים כלכליים עצומים ב-1991 ואפילו היה על סף פשיטת רגל, עד לכניסת המשקיעים החדשים. כוחם אולי לא היה עצום כמו של הבעלים הקטארים בעידן הנוכחי, אך הם היוו שחקן משמעותי ביותר בשוק ההעברות והאמינו בכוחם להחתים כל כוכב שיחפצו ב-1992. השוער המבטיח ברנאר לאמה הגיע מלאנס, בלם הנבחרת אלן רוש הוחתם מאוקזר, הקשר הפעלתן וינסאן גראן נרכש ממונפלייה והיה חסר רק חלוץ שמסוגל להבקיע עשרות שערים בעונה.
היעד הראשון שסומן היה חריסטו סטויצ'קוב, שזכה זה עתה עם ברצלונה בגביע האלופות. הבולגרי עצמו לא פסל את המהלך, אך הקטלאנים סירבו בתוקף לדון במכירתו ופ.ס.ז' נאלצה לחפש חלוץ אחר. תשומת הלב של הנשיא מישל דניסו הופנתה ליורגן קלינסמן מאינטר. במשך שבועות ארוכים ביולי התנהל משא ומתן מפרך בין הצדדים ונדמה היה כי הוא צפוי להגיע לסיכום המיוחל. השחורים-כחולים מסן סירו חוו בקיץ המדובר סוף תקופה. השלישייה הגרמנית המפורסמת, שזכתה באליפות ב-1989, התפרקה. לותר מתיאוס חזר לבאיירן מינכן אחרי שהרגיש מיצוי באיטליה, אנדי ברמה נדד לסראגוסה וגם קלינסמן הרגיש מוכן לאתגר חדש.
הסקורר הגרמני, שחזר מאוכזב מאליפות אירופה בה הפסידה גרמניה לדנמרק בגמר, ניהל מגעים עם ריאל מדריד והיה קרוב לסיכום, אבל אז פיטרו הספרדים את המאמן ההולנדי ליאו בינהאקר והעסקה התפוצצה. אחד החלוצים הגדולים בעולם חיפש קבוצה ופ.ס.ז' החליטה ללכת עליו בכל הכוח. אינטר הייתה מוכנה למכור את השחקן תמורת 25 מיליון פרנקים צרפתים והמחיר היה מקובל על ראשי פ.ס.ז', אלא שאז, כאשר התקשורת כבר התכוננה לחגוג את העסקה הגדולה בתולדות המועדון, חלה התפנית המדהימה.
ב-23 ביולי פורסמו בעיתון "ל'אקיפ" ציטוטיו של ג'ורג' וואה על כך שהוא מתכוון להישאר במונאקו. גם ונגר הבטיח שהסקורר האהוב, שהבקיע 18 שערים בעונה הקודמת, לא יימכר. ראשי פ.ס.ז' שהתראיינו בנושא הודיעו חד משמעית: "אנחנו הולכים על קלינסמן. וואה כלל לא רלוונטי". אלא ששעות ספורות מאוחר יותר יצאה הידיעה הגדולה: וואה עובר לפריס ומונאקו היא זו שתחתים במקומו את קלינסמן. באופן מעט ביזארי, האוהדים בשני המחנות לא היו מרוצים. במונאקו לא רצו להיפרד מהחלוץ הליברי שטופח במועדון ובבירה כבר המתינו בזרועות פתוחות לגרמני. מה גרם לשינוי החד בתכניות? האמת המלאה לא ידועה עד היום.
נשיא פ.ס.ז' דניסו הסביר ימים ספורים אחרי הסנסציה: "היינו בדרך לסגור עם קלינסמן, אבל אז נודע לנו שמונאקו רוצה למכור את וואה וקפצנו על ההזדמנות". השיקול המרכזי היה מקצועי. המאמן הפורטוגלי החדש של הפריזאים, ארתור ז'ורז'ה, הבהיר לדניסו שהוא מעדיף את וואה על פני קלינסמן בשל התאמת סגנון טובה יותר. היה גם שיקול כלכלי, אך כאן אנו עדים לדיווחים סותרים. מצד אחד, פורסם כי הגרמני לא היה מוכן להתפשר על השכר הגבוה שקיבל באינטר ופ.ס.ז' הבינה שתוכל להעסיק את הליברי במחיר נמוך יותר. מנגד, בדרום צרפת נכתב שנשיא מונאקו, ז'אן-לואי קאמפורה, החליט להעזיב את וואה דווקא בגלל דרישותיו הכספיות המוגזמות. מבחינתו, קלינסמן היה זול יותר לכאורה והוא שמר על משכורת דומה לזו שהרוויח באינטר בגלל היעדר המיסוי בנסיכות.
סוכנו של וואה, שנשאל בזמנו על העסקה, סיפר כי הלקוח שלו היה חתום בפריס עוד לפני שקלינסמן הסכים לעבור למונאקו. מאידך, קלינסמן עצמו זוכר את ההתפתחויות באופן שונה בתכלית. בראיון מרתק שהעניק ב-2011 אמר חלוץ העבר: "הכול תוכנן על ידי ונגר. כאשר הסכמתי לעבור למונאקו, הייתי משוכנע שאשחק לצד וואה ואז, כאשר חתמתי, התברר לי שהוא עובר לפריס. הם סיכמו הכול מראש, אבל אני לא ידעתי על כך. זה נכון שהייתה לי הצעה מפריס, אבל ויתרתי עליה ואני לא מצער. היו לי שתי עונות נהדרות במונאקו. אלה היו שנתיים מאושרות".
מי הרוויח מהתפנית? גם כאן הדעות חלוקות. קאמפורה, שספג ביקורת על מכירת וואה, אמר בקיץ 1992 בביטחון מלא: "אם תרצו לדעת מי בחר טוב יותר, תסתכלו על הטבלה בסיום העונה", אך הטבלה לא ממש עזרה לבחור. פ.ס.ז' ומונאקו סיימו בשוויון 51 נקודות ופיגרו בארבע נקודות אחרי האלופה מארסיי, שזכתה במקביל גם בליגת האלופות. הפרש השערים של הפריזאים היה טוב יותר ולכן הם דורגו במקום השני, אבל קלינסמן היה פורה יותר בהשוואה ליריבו: 19 שערי ליגה, לעומת 14 בלבד של וואה.
אז גם התפוצצה פרשת קניית המשחק של מארסיי מול ולנסיין ושינתה הכול. התואר נשלל מטאפי המושחת וההתאחדות הציעה להעניק אותו לפ.ס.ז', אשר סירבה משיקולים מסחריים. "קנאל פלוס" חששה מתגובה חריפה מצד לקוחותיה בדרום צרפת, שאיימו לבטל את המנויים ולכן העדיפה לא לנצל את הנסיבות ולא "לגנוב אליפות". הפריזאים הגדילו לעשות ואפילו ויתרו על המקום שהתפנה בליגת האלופות כתוצאה מהשעיית מארסיי וכך הכרטיס הלך למונאקו, שסיימה שלישית.
קלינסמן זכה להזדמנות לככב בליגת האלופות, כבש ארבעה שערים ומונאקו העפילה עד חצי הגמר, שם הפסידה למילאן. הגרמני חזר לסן סירו, כדי לפגוש את היריבה המושבעת לשעבר והובס 3:0 למרות ההרחקה של אלסנדרו קוסטקורטה כבר במחצית הראשונה. בעוד מונאקו התאמצה בזירה האירופית, היא התרסקה בליגה, בילתה במרכז הטבלה והמתח בקבוצה גבר. קלינסמן בחר לעזוב לטוטנהאם בקיץ 1994 וגם ונגר לא נשאר זמן רב לאחר מכן. הוא פוטר במפתיע בספטמבר.
בינתיים, פ.ס.ז' ניצלה את הצרות של מארסיי ואת ההיחלשות של מונאקו כדי לזכות באליפות המיוחלת בכוחות עצמה ב-1994. וואה הגשים את חלומו לזכות במדליית הזהב, אשר נמנעה ממנו בתקופתו במונאקו ובעונת 1994/95, היה זה תורו לשחק בליגת האלופות. מבחינה אישית, החוויה שלו הייתה טובה יותר מזו של קלינסמן. הליברי כבש שמונה פעמים ב-11 משחקים והגיע לשיאו עם שער גדול בקאמפ נואו מול ברצלונה ברבע הגמר. כמו מונאקו, גם פריס סן ז'רמן עלתה לחצי הגמר ונעצרה שם על ידי מילאן עם 3:0 בסיכום שני המשחקים.
וואה לא מצא את הרשת מול הרוסונרי, אבל זה לא הפריע לפאביו קאפלו לדרוש להחתים אותו בקיץ 1995. מבחינת הליברי, הייתה זו התקופה הטובה בחייו ובסוף השנה הוא זכה בכדור הזהב במשאל מטעם "פראנס פוטבול". כאשר עלה על הבמה, הוא ביקש, במחווה מרגשת וחריגה, להקדיש את הפרס לארסן ונגר. הוא זכר היטב שהוא חייב את כל הקריירה שלו למאמן הצרפתי, שקיבל ב-1988 דיווחים על החלוץ המוכשר מהליגה הקמרונית, הימר עליו, עזר לו להתגבר על הקשיים והפך אותו לאחד החלוצים הטובים של שנות ה-90'. וואה הפתיע את המנטור כאשר ביקש ממנו לעלות לבמה במהלך הטקס והתבדח לאחר מכן: "פחדתי שיהיה לו התקף לב".
לוואה היה מזל גדול. 1995 הייתה השנה הראשונה בה הוחלט לפתוח את ההצבעה ולכלול בה את כל השחקנים מהקבוצות אירופיות ולא רק את האירופאים, כפי שהיה נהוג קודם לכן. כך הפך הליברי, כמובן, לאפריקאי הראשון שזכה בכדור הזהב והוא גם האחרון שעשה זאת עד כה. האירוניה הגדולה? קלינסמן הגיע למקום השני באותו משאל. לו היו משאירים את התקנון ללא שינוי, הגרמני, שאז כבר שיחק בבאיירן מינכן, היה מניף את כדור הזהב. אולי, אם היה חותם בסן ז'רמן ב-1992 כפי שתוכנן, ההיסטוריה הייתה שונה, אבל את זה אף אחד לא יידע לעולם.