פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        זכות השיבה: המהגרים שעשו היסטוריה עם נבחרת פלסטין בכדורסל

        הכוכב בא מסין, החיזוק מיובא מקנדה והמאמן בכלל אמריקאי. נבחרת פלסטין הייתה בדיחה, עד שהמנהיג שלה קיבץ מהגרים מרחבי הגלובוס ויצר את הניגוד המושלם: חבורה לא פטריוטית במיוחד, שמביאה גאווה לעם שלם. וגם: הבזבזנית הגדולה ביורוליג לא מפחידה. הבלוג של יהונתן אליהו

        זכות השיבה: המהגרים שעשו היסטוריה עם נבחרת פלסטין בכדורסל

        בוידאו: נבחרת פלסטין עולה לאליפות אסיה

        סיפור השבוע: קיבוץ גלויות נוסח רמאללה

        רגע לפני הכניסה ללשכתו של אבו מאזן, סאני סכאכיני תידרך את חבריו. זה עתה השלימה נבחרת פלסטין, בראשותו של סכאכיני, הישג היסטורי, כשהעפילה לראשונה בתולדותיה לאליפות אסיה. לו הייתה זו נבחרת הכדורגל הפלסטינית, סף ההתרגשות של השחקנים היה גבוה ממילא. אבל במקרה הזה – של החבורה שמייצגת את הפלסטינאים בענף ההוא עם הכדור הכתום – היה צורך בהבהרות. מספרים כי חלק משחקני הנבחרת כלל לא ידעו מי הפיגורה שעומדת ללחוץ את ידם. אחרים ידעו, אבל בקושי. היתר, אולי שלושה או ארבעה שחקנים, הבינו את גודל המעמד. אבל הם היו מיעוט.

        סביר להניח שאף אחד מהם לא דרך מעולם בלשכה של אבו מאזן. זהו כבוד ששמור אך ורק לספורטאים בכירים ומפורסמים בגדה המערבית. ושחקני נבחרת הכדורסל של פלסטין, איך לומר, היו לאורך שנים מהזן הדחוי. אף אחד לא לקח אותם ברצינות. התקצוב היה מזערי. התמיכה, אם הייתה כזו, לא באה לידי ביטוי במובן כספי.

        לכן הביקור ההוא היה סוג של סגירת מעגל. להישג ההיסטורי הם הגיעו בזכות יוזמה פרטית ועבודה מאומצת כנגד כל הסיכויים וללא תמיכה ממשלתית. רק לפני זמן קצר הם היו בגדר קבוצה חובבנית, ועכשיו הם מתכוננים לטורניר שממנו, בתסריט חלומי, ניתן יהיה להעפיל למשחקים האולימפיים בריו 2016.

        והכל בזכות איש אחד. או אחד וחצי.

        הכדורסלן הפלסטינאי סאני סאכאכיני (צילום מסך , פייסבוק)
        מבשר המהפכה. סכאכיני (צילום מסך)

        סכאכיני, יליד רמאללה בן 27, הוא האחראי למהפך. עד לא מזמן גם הוא היה אנונימי כמו כל פלסטיני שבוחר לשחק כדורסל, אבל החל להתפרסם ולקבל הכרה כשיצא את גבולות הגדה המערבית, והחל לככב במדינות זרות. מירדן השכנה הוא עבר לסין, שם כבר הפך לשם דבר, עם התיוג המחייב והמעט מוגזם מדי של אולי-הכדורסלן-הפלסטיני-הראשון-ב-NBA.

        התוודענו אליו בכתבה שפורסמה באתר לפני קצת יותר משנה. מאז הוא עוד הספיק לעשות דבר או שניים: הוא שדרג את מעמדו בליגה הסינית ההולכת ומשתפרת, ניסה ללא הצלחה להשיג חוזה ב-NBA ואפילו קיבל כתבת צבע מיוחדת ב'גרדיאן', בה גוללו את סיפור ההצלחה הכמעט בלתי אפשרי שלו. אבל ההישג הגדול ביותר שלו מתגלם ללא ספק בתרומה לנבחרת פלסטין.

        אומרים שהיכן שאין פוליטיקה ניתן להתניע תהליכים. במקרה של סכאכיני והכדורסל הפלסטיני, זה נכון שבעתיים. נבחרת הכדורגל הפלסטינית, לשם השוואה, משחקת תפקיד משמעותי בחתירה של הפלסטינים לעצמאות. הפלסטינים, ובעיקר ג'יבריל רג'וב, הפכו אותה לכלי שרת בידי הפוליטיקאים ופחות או יותר הותירה אותה תקועה בבוץ.

        הכדורסל, ברוב זניחותו, נשאר "טהור". וכל עוד הענף המדוכא לא זכה ליחס אמיתי בגדה, כל עוד היה מנוטרל ממחלוקות פנימיות וחף מכל תיוג פוליטי, אפשר היה להניח את היסודות למהפכה. כך, הרחק מהעין הציבורית, סכאכיני קיבל החלטה שספק אם הייתה מקבלת תמיכה כלשהי לו הייתה עוברת דרך הצינורות המקובלים: מתוך הכרה שממאגר המאמנים והשחקנים המקומי הסמי-מקצועני (במקרה הטוב) לא יצמח דשא, הוא החל לגייס לנבחרת גורמים חיצוניים.

        רק עם בוא ההצלחה בגדה המערבית הבינו שיש כאן ייצור כלאיים: נבחרת שמייצגת את פלסטין, מעוררת עניין הולך וגובר ומסבה גאווה עצומה לתושבים – אך עם מעט מדי סממנים מקומיים.

        פלסטיני במגרש כדורסל באבו דיס (AP)
        הכדורסל נשאר טהור. משחק כדורסל באבו דיס (צילום: AP)

        הדמות הכי מרתקת בנבחרת, פרט לסכאכיני, היא המאמן. תכירו את ג'רי סטיל, יליד צפון קרוליינה, שהגיע לכאן לגמרי במקרה. הוא בן 72, ואימן אי שם בשנת ה-70 וה-80 שלל קולג'ים קטנים בארצות הברית. עד לא מזמן כלל לא ידע על קיומו של העם הפלסטיני. הוא הגיע למזרח התיכון כדי להעביר אימוני כדורסל בהתנדבות עבור הכנסייה שלו, וקיבל פנייה מפתיעה מסכאכיני להקים יחד איתו את נבחרת פלסטין כמעט מאפס.

        רק אחרי שנה של חיזורים הוא נענה לאתגר, ומאז הוא שם. סטיל מגדיר את עצמו כ"אדם א-פוליטי", ומשמש במקביל גם כמאמן בקבוצות פוטבול ישראליות בצד השני של הסכסוך. אחרי ההעפלה ההיסטורית לאליפות אסיה, היו כאלה שנחרדו מהמחשבה שאמריקאי הולך לייצג את נבחרת פלסטין באירוע כה חשוב. קראו לפטר אותו, אך לפחות לעת עתה הרעשים נוטרלו והוא ימשיך בתפקידו לפחות עד סיום האליפות.

        איתו, נוצר לנבחרת פלסטין גוון בינלאומי. לא רק בגלל מוצאו של המאמן או העובדה שהוא מעביר את האימונים באנגלית, אלא גם בזכות הגיוס של סכאכיני, שייבא לסגל גם שחקנים מקצוענים עם שורשים פלסטינים. לעתים קרובות השורשים הללו היו קלושים למדי.


        ג'מאל אבו-שאמאלה, בן לירדנים שהיגרו לארצות הברית, הוא דוגמא כזאת. הוא מגדיר את עצמו כאמריקאי, אחר כך כירדני ורק בסוף פלסטיני, ולא מתבייש לומר זאת. הוא בן 28, שיחק במכללת מינסוטה וגם הוא, כמו סכאכיני, ניסה להתקבל ל-NBA ללא הצלחה, והסתפק בעונה בדי-ליג. החל משנת 2009 אבו-שאמאלה ייצג את נבחרת ירדן, אך יכולות השכנוע והכריזמה של סכאכיני גרמו לו "לערוק" לאחות הקטנה והדחויה.

        "אני לא משחק בנבחרת פלסטין בגלל שאני מחובר אליה בנימי נפשי. עצם החוויה והאתגר של להיות חלק מנבחרת שבונה את עצמה מחדש מעניין אותי, אבל לא הרבה מעבר לזה", אמר כמעט בהתנצלות בראיון בארצות הברית.

        לצד אבו-שאמאלה, גויסו לנבחרת עוד שלושה קנדים ממוצא פלסטיני. אחד מהם הוא אחמד הארון, שגם היה מגיבורי הקיץ שעבר. שני הוריו גדלו בגדה, אך הוא לא דובר ערבית שוטפת. כשהמריא לראשונה למחנה האימונים של הנבחרת בירדן, הוא עוכב בגבול במשך שעות משום שהמאבטחים היו משוכנעים שהוא מתחזה לפלסטיני בגלל מבטא קנדי שהסגיר אותו. בסופו של דבר הוא, אחרי דרך פתלתלה, הוא הגיע למחנה האימונים והפך עד מהרה לאחד הכוכבים בנבחרת. "רק אחרי שניצחנו את עיראק והעפלנו לאליפות אסיה הבנתי כמה גדול מה שעשינו. היו ביציעים פלסטינים בני 60 ו-70 שירדו להם דמעות של אושר. זאת הייתה התרגשות מטורפת", אמר.

        ג'מאל אבו שאמאלה, כדורסלן פלסטיני, במדי מכללת מינסוטה (AP)
        פלסטיני בהסוואה. אבו-שאמאלה (צילום: AP)

        לקראת האליפות, שתיפתח בבסין עוד קצת פחות מחודש בסין, תקבל הנבחרת חיזוק "זר" נוסף - עומאר קריאם, גארד תזזיתי בן 28, שגדל לאם פלסטינית ואב אמריקאי בקליפורניה. בעברו כיכב במקסיקו, הונגריה, פינלנד ואפילו סיים כמלך הסלים בליגה השבדית, לפני שעבר בעונה שעברה לפיליפינים, שם מיצב את עצמו כאחד הזרים האהובים והמוערכים בליגה.

        כבר במשחק הפתיחה של האליפות הוא ייתקל בפרצופים מוכרים, כשפלסטין תפגוש את הנבחרת החזקה של הפיליפינים. טאב בולדווין, מאמנו בפיליפינים, העריך השבוע כי "יחד איתו לפלסטין יש צ'אנס להפתיע בגדול. סכאכיני גבוה שכל נבחרת, כולל הנבחרות הכי חזקות, תתקשה לעצור. קריאם הוא גארד ברמה גבוהה מאוד. הם מאוזנים כי יש להם שני כוכבים שמשחקים בפנים ובחוץ. הם בקלות יכולים להיות הסוס השחור של האליפות".

        אם זה אכן יקרה, אל תתפלאו אם הפוליטיקה תשתלט ותהרוס את כל שסאני סכאכיני בנה בשתי ידיים.

        עומאר קריאם, כדורסל פלסטיני (AP)
        עוד חיזוק מבחוץ. עומאר קריאם (צילום: AP)

        החתמת השבוע: הבזבזנית הגדולה של היורוליג לא מפחידה

        כשז'ליקו אוברדוביץ' הגיע לפנרבחצ'ה אולקר בקיץ 2013, הוא קיבל החלטה עקרונית ללכת עם השלד הקיים. לטורקים היו אז לא מעט שחקנים שנראו על סף פריצה, ונדמה היה שאוברדוביץ', המכווין האולטימטיבי, הוא התשובה. קנאן סיפאהי הצעיר יועד להיות הגארד האירופי הגדול הבא. אועוז סבאש היה בגדר כישרון מפוספס. אבל מעל כולם ניצב אמיר פרלדז'יץ', הבוסני/סלובני/טורקי, שהראה ניצוצות של כוכב, ואמור היה לפרוח תחת השועל הסרבי. באחד הראיונות שהעניק בטורקיה עם בואו, אוברדוביץ' אפילו העז להשוות בין פרדלז'יץ' לדיאן בודירוגה הגדול, שהפך תחתיו למפלצת. על פניו, לפרלדז'יץ' היו את הנתונים – כמו בודירוגה, גם הוא היה פורוורד ארוך עם חכמת משחק, שליטה בכדור ויכולת מסירה פנומנלית.

        והנה, עברו שנתיים, פנרבחצ'ה באה כבר בלי האולקר, ואוברדוביץ' ויתר. ויתר גם על סבאש וגם על פרלדז'יץ', שחתמו בכוח העולה בכדורסל הטורקי, דרושפאקה. והוא ויתר הקיץ גם על אנדרו גאודלוק, שמתישהו באמצע העונה היה נראה כמו הדבר האמיתי. בשורה התחתונה רק נמניה בייליצה, שעזב ל-NBA, עשה תחתיו קפיצת מדרגה של ממש.
        ביותר ממובן אחד, הקיץ הזה מגלם את הכישלון של אוברדוביץ' בפנר אולקר. אולי אפילו את ההודאה בכישלון.

        אחרי שנתיים בטורקיה, החבר'ה הללו היו אמורים להיות מהטובים באירופה בעמדתם. כמעט כולם נפלו מתישהו בדרך, ועכשיו ז'ליקו עסוק בלקנות מכל הבא ליד ולנסות להתחיל מחדש. עם בובי דיקסון, אקפה יודו ועוד שחקנים שלחלוטין לא מתאימים לו, זה עלול להיות בלתי הפיך.

        ז'ליקו אוברדוביץ' מאמן פנרבחצ'ה אולקר (רויטרס)
        הודאה בכישלון. אוברדוביץ' (צילום: AP)

        ואם כבר דרושפאקה וההחתמות המרשימות (לכאורה). נראה שגם המיליונרים החדשים של הכדורסל הטורקי לא לגמרי יודעים מה לעזאזל עושים עם כל כך הרבה כסף. כמו הרבה מאוד קבוצות טורקיות מתחילת המילניום, נדמה שגם דרושפאקה לוקה באותה תסמונת של בניה משונה והחתמות חסרות מעוף.

        רג'י רדינג, לוק הרנגודי, מילקו בייליצה, אנדר ארסלן, סבאש ופרלדז'יץ' - כולם שחקנים נחמדים מאוד. הבעיה היא שדרושפאקה מתעקשת להביא עוד ועוד מאותו דבר. לסגל שממילא מאויש על ידי שחקנים משלימים קלאסיים כמו ג'אמון גורדון ורנלדאס סייבוטיס, אין צורך להוסיף עוד ועוד שחקנים שזקוקים לאלפא דוג. לחבר'ה שרגילים להיות כינור שני.

        דרושפאקה השתמשה בכל התחמושת שלה כדי להחתים תומכי לחימה. עכשיו לך תתמודד עם צסק"א, שהוגרלה לאותו בית ביורוליג. או אפילו עם מכבי תל אביב.

        אמיר פרלדז'יץ' שחקן פנרבחצ'ה אולקר חוגג (GettyImages)
        עוד מאותו דבר. פרלדז'יץ' (צילום: גטיאימג'ס)