"המטרה העיקרית שלנו נותרה להצליח בליגה" (ג'ורדי קרויף, מאי 2015)
"הליגה הישראלית חשובה מליגת האלופות" (ערן זהבי, יולי 2015)
יכול להיות שבמכבי תל אביב האמינו למה שסיפרו לעצמם ולנו עד לפני חודש. ייתכן שאחרי טרבל היסטורי ובעקבות הפסד משפיל במלטה, באמת חשבו שם בצורה רציונלית. לא מתוך מגננה, אפשר שבשיחות בין טורונטו לקרית שלום עלתה המסקנה שאליפות ולפעמים גביע היא יכולת הגג של המועדון.
ואולי זו כן הייתה מגננה, גדולה יותר אפילו מהבונקר האכזרי של הצהובים במחצית השנייה אתמול בבלומפילד. במכבי תל אביב הלכו לכל אורך השנים של מיטש גולדהאר במועדון על קו של הנמכת ציפיות באירופה, והגדילו לעשות אחרי כישלון אשתקד וסטירת הלחי מול היברניאנס. מי חשב אז, רק בסוף יולי, שהקבוצה הזו מסוגלת לעבור את ויקטוריה פלזן, כל שכן את באזל? אם כך, עדיף להציב מטרות ריאליות. גם אם הן בנאליות ומשעממות, גם אם אוהדים לא אוהבים אותן. בקבוצת הכדורסל תמיד קראו לליגה "הלחם והחמאה". לחם וחמאה הם מוצר צריכה שמאפשר לשרוד, הוא הרבה פחות טעים מסטייק עסיסי. אתמול מכבי תל אביב יצאה מעידן הצנע וצלתה לעצמה, סופסוף, נתח כבד של פורטרהאוס.
שלוש פעמים בשנתיים האחרונות פגשה מכבי תל אביב את באזל בבלומפילד, בשלושתן סיימה עמה בתיקו. בפעם הראשונה היא עשתה קאמבק הרואי שנכנס לפרוטוקול. בשנייה היא ניסתה להעביר את ההכרעה לשוויץ, לא יזמה ונכשלה במשימה. בשלישית היא מצאה נוסחה קצת מבלבלת: עשתה קאמבק הרואי, לא יזמה אבל הפעם זכתה בפרס הגדול. זו מכבי תל אביב של סלאבישה יוקאנוביץ' היא יותר טובה ממכבי תל אביב של אוסקר גרסיה, של פאולו סוזה ושל פאקו אייסטרן. ואין זאת כדי לרמוז שיוקאנוביץ' מאמן טוב מהשלושה, רק להסביר שהם עזרו לה לפתח בהדרגה DNA של בטון והוא כבר לא מאפשר לאף אחד לשבור אותה. גם לא לבאזל, ש-15 דקות בתוך המשחק נראתה כמי שכבר עומדת להניף את הגרזן.
אלוהים אוהב להימצא בפרטים הקטנים. אז הנה כמה פרטים קטנים: יוקאנוביץ' העלה למשחק הפתיחה של העונה חצי מההרכב הצפוי לגומלין, ונתן לקבוצה שלו להיראות כמו הדבר הכי עייף ובינוני שיש לליגה שלנו להציע. הקרוסלה הרחבה הזו השתלמה והראתה שרוטציה היא משהו שהמאמן הזה די מתמחה בו. אלוהים ממשיך לנבור ומגלה איזה ערך מוסף מביא אבי ריקן בצד שמאל, תמורה התקפית והגנתית שכל כך הייתה חסרה שם בשנים עברו. חיטוט נוסף מוצא את הפעולה האחרונה של טל בן חיים (החלוץ, כן?) לפני החילוף גליץ' אדיר ליד ה-16 שלו, ולא בפעם הראשונה במשחק. מתי ראיתם אותו עושה הגנה כזאת? עוד נבירה מגלה את דור פרץ, אולי שחקן ההגנה הכי מוכשר שיצא ממחלקת הנוער של המועדון מאז גדי ברומר. ומיטרוביץ', וקצות האצבעות של חואן "אני התקף לב מהלך אבל יש לי חתיכת ניסיון" פאבלו, ואלברמן וההקרבה של טל בן חיים הבלם ואפילו השידור המצוין של נדב יעקובי ושגיא כהן. כי כשצריך לפרגן מפרגנים ערוץ הספורט הרים הפקה נפלאה עם חבילת פריגיים ופוסט גיים ופרשנות מדויקת שתאמו את המעמד.
אבל הפרט הכי חשוב שאלוהים מצא אתמול בבלומפילד הוא ערן זהבי. זה לא הכישרון של הספקטקל הזה, זו גם לא היכולת שלו להוציא יש מאין (בעיטה אחת למסגרת במשחק על כל הקופה. אין יותר יש מאין מזה). זו ההסתגלות שלו לעמדת החלוץ. פאקו המציא את המוטציה הזו וזהבי התקשה להסתגל. לעתים הילך אבוד במגרש, פה ושם סינן רטינה. הדעה הרווחת הייתה שהוא צריך לבוא מאחורי החלוץ, כמו שאומרים בז'רגון. השער השני בפלזן, השני בבאזל והראשון והיחיד אתמול היו גולים של סקורר טהור, של חלוץ 9 קלאסי. זהבי כבר לא מתמרמר כשהוא רואה בחדר ההלבשה שהוא השחקן הכי קדמי בלוח ההרכב של המאמן. הוא מגלה יכולות גבוהות של הפנמה. אתמול, בסביבות הדקה ה-60, הנשמה כמעט יצאה לו. כל טיפת אנרגיה מגופו שקעה לתוך הדשא, הוא היה מותש לחלוטין, עייף כפי שמעולם לא ראינו אותו. כן, הוא נתן חתיכת ריצה הלוך ושוב בלחות של בלומפילד. מעמדת החלוץ.
"אני רוצה את הבית הכי קשה שאפשר", אמר הקפטן בסיום. כל מי שמכיר את הפה הגדול שלו יודע שהפיו פיו לא יורה באוויר. הוא באמת מתכוון לזה, הוא רוצה לסבול, מכבי תל אביב רוצה לסבול כדי להוכיח לעצמה ולכדורגל הישראלי שאפשר למתוח גם את מה שנראה עד היום כמו קצה גבול היכולת.
זו הפעם החמישית שקבוצה ישראלית מעפילה לליגת האלופות. איפה זה עומד ביחס להצלחות האחרות? אי שם באמצע, סמוך למכבי חיפה 2009/10 והפועל תל אביב 2010/11. זה פחות היסטורי ונוצץ מהקמפיין האדיר של מכבי חיפה ב-2002/3 והרבה פחות מקרי מסטיית התקן של מכבי תל אביב 2004/5.
זו, אם תרצו, הבשורה האמתית שאלופת ישראל הפיצה אתמול: בניגוד לעלייה ההיא מלפני עשור, הפעם הזו מסמנת את לבו של תהליך שלא היה כמותו בכדורגל הישראלי אליפות, אליפות + נוק אאוט בליגה האירופית, טרבל מקומי, ליגת אלופות. יש פה גרף ברור שכל כולו נראה מתוכנן. והוא אכן מתוכנן. מכבי תל אביב תנסה השנה להפוך לשושלת הגדולה אי פעם בכדורגל הישראלי. קמפיין סביר בצ'מפיונס ועוד אליפות בישראל יקדמו אותה אל המטרה הזו.
פתחנו עם הליגה, נסיים עם הליגה, שהרי איך אמרו רבים וטובים במועדון? היא "המטרה הכי חשובה שלנו". ביום שני מכבי תל אביב יוצאת למשחק חוץ עם הפועל באר שבע. אם שופטים על בסיס העונות האחרונות, היא תחטוף שם שלישייה. תסריט לא מופרך, במיוחד על רקע הדורסנות והיכולת הנפלאה של באר שבע בקרית שמונה והמאמץ העילאי שהפגינו הצהובים אתמול. תהא התוצאה אשר תהא, מכבי תל אביב תגיע למשחק כקבוצת צ'מפיונס, על כל המשמעויות הנלוות: תשישות, אופוריה, פוזה, מידה מסוימת של שאננות, אבל גם הרבה, הרבה מאוד ביטחון, פאסון וכסף.
עכשיו, כשמכבי תל אביב בליגת האלופות ובאר שבע נראית, לפחות על פי ההתרשמות הראשונית, כמו המפלצת שתמיד רצו לבנות שם, גם ליגת העל עשויה להפסיק להיות הלחם והחמאה ולהפוך לסטייק עסיסי. לא רק עבור מכבי תל אביב - עבור כולנו.
