הכי גדול שאפשר: ערן זהבי יהיה היחיד שייקח קבוצה לבדו לליגת האלופות?

אחת מנקודות הזכות של דייגו מראדונה בדיון ההיסטורי האינסופי על מיהו הגדול מכולם טוענת שהוא אולי היחיד מבין מתחריו ברשימה שבאמת הביא לבד גביע עולם למדינתו. זו, אגב, גם אחת הצרות שמלווה את נבחרת ארגנטינה מאז – תמיד מחפשים את אותו שחקן שיעשה משהו דומה עבור המולדת, אבל זו לא כרגע הנקודה. לא פעם לפני מונדיאל אנחנו מניחים משקולות לא הגיונות על שחקן ענק ודורשים ממנו להביא גביע לנבחרת שלו, כשבעצם בכל המקרים זו קודם כל הקבוצה האיכותית שעושה זאת ועוזרת לו. הדברים הופכים מהותיים יותר בעת המודרנית – גרמניה, ספרד, איטליה. המקרה של מראדונה הוא שונה וחריג.

לא שכדאי להשוות את מראדונה למשהו בכדורגל שלנו, אבל אפשר להבין דרך סיפור המסגרת שלו כמה חריג הוא החלק של ערן זהבי בקמפיין האלופות של מכבי תל אביב. מעולם, בכל המקרים בהם קבוצה ישראלית עלתה לצ'מפיונס, היא לא עשתה זאת בעיקר בזכות שחקן אחד. לא יעקובו, לא רוסו, לא קטן, לא ורמוט ושכטר. אף אחד מהם לא התקרב לגודל ההישג של זהבי, אם וכאשר הוא יעשה זאת הערב. כולם קיבלו הרבה יותר עזרה ממנו. לכולם היה יותר משחקן אחד שחיפה עליהם ברגע שהם לא היו אלה שכבשו את השער המכריע. זהבי הביא את מכבי תל אביב כמעט לבד צעד אחד משלב הבתים באלופות.

וזה מטורף, גם אם זהבי לא יצליח הערב להשלים את המשימה. אם הרע מכל יקרה, זה רק בגלל שאין מסביבו קבוצה מספיק טובה, ולא כי אין לו חלק ברשימת הגדולים מכולם. כמה גדול זהבי נוכל לדעת באמת רק אחרי שיפרוש, אבל בקיץ הזה הוא מוכיח גם לאחרון הספקנים שהדיונים האלה אכן ראויים. ספק רב בכמה מקרים מאותה רשימה שחקן עשה משהו ענק כל כך לבד. ובטח לא נמני, שבשנים הגדולות שלו נעזר בזוהר, קלינגר ודריקס.

מכבי ת"א - באזל (21:45, ערוץ 10): זהבי יפתח כחלוץ

מרטין ביין בראיון: "לאוהדים יש מחויבות כלפי הבעלים"

ססאר מנדיונדו - כישלון ידוע מראש או גאון לא מובן?

הדבר הכי מעליב שאמרו על סלובודאן דראפיץ' במחזור הראשון היה שהפועל תל אביב שיחקה קצת יותר מסודר מבית"ר ירושלים שלו. בית"ר אולי היתה יותר טובה, או פחות גרועה אם רוצים לדייק, אבל קבוצה שעשתה אולי את המהפכה הכי קיצונית שעברה על מועדון כדורגל בישראל נראתה מעט יותר מחוברת מהקבוצה המוצלחת יחסית שמאמן בית"ר ירש מקודמיו. קבוצה ששינתה את כל ההרכב וכל הספסל, הביאה מאמן זר שלוקח זמן לקלוט אותו, החליפה בעלים והנהלה, עדיין משחקת יותר מסודר מבית"ר של דראפיץ' – ככה לפחות אמרו כמה פרשנים בטלוויזיה. כשלוקחים בחשבון שבית"ר עוד עברה באירופה כמה משחקים גורליים שאמורים לגבש אותה, זה באמת מעליב.

נכון, מדובר במחזור ראשון, ודראפיץ' מתמודד בשקט מכובד יחסית עם כמות הצרות שאלי טביב גרם לו ולמועדון. אבל אחרי כל הרבה משחקים צריך לראות מעט יותר טביעת אצבע של מאמן. דראפיץ' הוא לא המאמן היחיד שסובל מקרקס בבית"ר ירושלים. זה כמעט דבר שבשגרה. אבל באירופה הקבוצה שלו היתה שבירה מאוד והתבוסות שספגה יכלו להימנע אם למאמן היתה יותר השפעה על העוצמה הקבוצתית.

קלות הדעת הזו ניכרת בסגנון המשחק של בית"ר גם אחרי ההתבזויות שניתן היה למנוע באירופה. דראפיץ' עדיין לא מתאים את השיטה לסגנון השחקנים, שהם בעיקר טכניים. הוא עדיין לא מוצא את החלוקה הנכונה שתוציא הרבה יותר משני הקשרים המעולים שיש לו – פריירה ודה לוקאס, שהם גם אולי היתרון הכי גדול והיחיד של בית"ר. יש לו בעיות בהגנה. באגפים. בקישור. ובטח בהתקפה. שזה יותר מדי, יחסית לזמן שהוא עובד במועדון. שחקנים לא מקבלים את התפקוד הנכון כדי לבוא מספיק לידי ביטוי, והיכולת הטקטית של בית"ר נמצאת בנסיגה מתמדת. יכול להיות שדראפיץ' הוא מאמן מאוד יסודי שרוצה למצוא את השיטה הנכונה בקצב שבו עושים זאת באירופה. אבל הוא חייב להבין שהוא לא באירופה. הוא מאמן בבית"ר של טביב.

הטעות הכי גדולה של מכבי חיפה היתה בזמן שיוסי בניון הלך לדבר עם יעקב שחר על הבעיות עם רוני לוי. זו היתה אולי נקודת המפתח של העונה, רגע המבחן האם באמת יש שינוי, ובו בעלי המועדון היה צריך לומר לבניון תודה ושלום. שנמאס לו מהצרות. שיש לו מאמן שהוא הסמכות היחידה, גם אם הוא לא תמיד האיש הכי לא נחמד בעולם. שיש הגיון מקצועי במועדון מסודר, והגיע הזמן להתיישר לפיו.

יכול להיות שאם המסר היה עובר באותו יום מכבי חיפה לא היתה מפסידה לגמרי את השחקן הכי טוב שלה – אלירן עטר. אולי הצרות עם עטר התחילו לפני אותה פרשת בניון, אבל בפרשת בניון הן יכלו להסתיים. המסר החד שהמועדון הזה היה צריך להעביר היה מגיע אז. אולי עטר גם היה מבין אותו. כי מה שהוא קלט בעצם מאותו מקרה הוא שמכבי חיפה הוא מועדון מהסס ולא מגובש; מועדון שמנסה כל פעם מחדש לקבור מתחת לשטיח את הלכלוך שיש בו, כמה דקות אחרי שאותו לכלוך הוצא לתקשורת בעזרת כל הגורמים הבכירים במועדון.

וזה מה שבדיוק קרה. מכבי חיפה החזירה את עטר לאימונים, כמה ימים אחרי שהכינה לו מתקן תלייה לעיני כולם בכיכר העיר. בטוח שרוני לוי יכול היה להתנהל אחרת מול הכוכב היחיד שיכול לעזור למכבי חיפה לתת עונה טובה, אבל מרגע שהוחלט להקריב גם את זה למען הפסקת הגנון והבראת המועדון לא היתה דרך חזרה. אי אפשר לנסות להתחיל מהפכה ואז להחליט להמתין עם הגייסות לטיימינג אחר. הם נחשפים. האפקט משתבש.

יכול להיות שכל החזרה של עטר לאימונים וכינוס ועדת המשמעת הם משחק משפטי שנועד בסופו של דבר לשחרר את השחקן מהחוזה מבלי לשלם, אבל את כל זה מכבי חיפה היתה צריכה לדעת לפני כן. לפני כל ההשעיות הדרמטיות והשלכת הטינופת המכוערת. כרגע מכבי חיפה הפסידה גם את עטר וגם את הקבוצה כולה.

מוקדם עדיין להעריך את העבודה של ברק בכר בהפועל באר שבע, אבל דבר אחד מתחיל לבלוט לטובה: הדם של מאמן הפועל באר שבע מספיק קר כדי לעמוד בלחצים שהיו עליו עד כה, ואולי גם באלה שיבואו. והכי חשוב – מי שטוב לדעתו, הוא גם זה שמשחק. אין דרך אחרת למאמן צעיר במעמדו הנבנה להתמודד עם סגל כל כך עמוס בכוכבים, מבלי להיות ישרים בצורה מוחלטת בעניין המקצועי. אין שמות. אין שחקנים שהם שלו ואחרים שהם לא. כוכבי הרכש לא חייבים לשחק מיד. מאכזבי העונה שעברה לא צריכים להיזרק ישר לספסל. יש באמת צ'אנס הוגן לכולם.

מול קרית שמונה הפועל באר שבע הראתה סגל עמוק ואיכותי כמו זה שיש במכבי תל אביב. הפערים ברמת הסגל צומצמו למינימום האפשרי. כל שחקן יכול לכבוש ויכול לבשל. כל אחד יכול לקום מהספסל ולהביא שינוי. אבל כדי שזה יעבוד לאורך זמן צריכה להיות תורת גמול הכי ישרה שאפשר בקבוצה. שכל שחקן באמת יבין שהשיקולים לגביו מקצועיים נטו. ברק בכר בינתיים נצמד לדוקטרינה הפשוטה הזו, גם אם היא עולה לו בפרצופים של מספר כוכבים בספסל. דין גורדנה, כדין מליקסון, כדין ברדה. גם ברדה, כן.