הקטטה הגדולה של מראדונה: חזרה ליריבות המדממת בין ברצלונה לבילבאו

"הייתי מעדיף שריאל מדריד תזכה באליפות", אמר דייגו מראדונה, כוכב ברצלונה. המשפט הזה נשמע כיום הזוי ואבסורדי, אבל אז, בסוף אפריל 1984, הוא התקבל בטבעיות ובאהדה מצד אוהדי בלאוגרנה. היריבות ההיסטורית של בארסה עם ריאל התגמדה אל תול השנאה התהומית כלפי אתלטיק בילבאו. למעשה, אפילו השפל ביחסים בין שתי הגדולות של ספרד בעידן ז'וזה מוריניו על הספסל בסנטיאגו ברנבאו, לא התקרב לעוצמת הלהבות בין ברצלונה לבילבאו בתחילת שנות ה-80'. זו היתה מלחמה של ממש, והיא הסתיימה בקטטה האלימה ביותר שידע הכדורגל הספרדי מימיו.

אדריכל המאבק היה חאבייר קלמנטה. שם משפחתו ניתן לתרגום כסלחן או רחמן, אך אישיותו הייתה הפוכה ב-180 מעלות בדיוק. הקריירה של קלמנטה כשחקן נקטעה באופן אכזרי בגלל שבר כפול ברגלו בגיל 19. במשך חמש שנים ניסה ההקשר הבאסקי הלוחמני להשתקם, אך לשווא, והוא נאלץ לתלות את נעליו ולעבור לאימון. ההתקדמות הייתה מהירה, ואחרי ההצלחה בקבוצת המילואים של בילבאו הוא מונה ב-1981, בהיותו בן 31 בלבד, למאמן אתלטיק עצמה. על אף שחש על בשרו את הטרגדיה של תיקול חסר אחריות, הוא הנחה את שחקניו לכסח את היריבים בכל הזדמנות.

בילבאו לא הייתה כמובן רק קבוצה של עבריינים סדרתיים. קלמנטה קידם שחקנים צעירים מוכשרים, שנהנו לפתח משחק התקפי מהיר. המגן השמאלי איניגו ליסראנסו הצטיין בתמיכה בהתקפות ובכיבוש שערים, הקשר האחורי מיגל דה אנדרס כונה בקנבאואר הבאסקי, אסטניסלאו ארגוטה שיגע את ההגנות עם כדרור מסחרר באגף, המגן הימני סנטיאגו אוקריאגה נודע דווקא בהגינות, וגם השוער האגדי אנדוני סוביסארטה נזרק למים העמוקים בקבוצה הראשונה על ידי קלמנטה.

ובכל זאת, המוטו הראשי של האריות מבילבאו היה לחימה חסרת פשרות. המטרה הצדיקה כל אמצעי להשגתה, ואיש לא סימל זאת טוב יותר מהבלם הקשוח אנדוני גויקוצ'אה. כבר בתחילת עונת הבכורה של קלמנטה, הרס גויקוצ'אה את ברכו של ברנד שוסטר, האליל הגרמני של בארסה, והשבית אותו לתשעה חודשים. האובדן גרם לקטלונים לאבד את האליפות לריאל סוסיאדד על חודן של שתי נקודות, והתסכול היה עצום. באותם ימים הייתה בארסה לוזרית עם ניהול בעייתי. היא לא ראתה אליפות מאז 1975, והלחץ בתוך המערכת היה עצום. רכישתו של מראדונה בקיץ 1982 היה אמור, לפי התוכניות, לפתור את הבעיות.

חלומות לחוד ומציאות לחוד. מראדונה הפר את המשמעת על בסיס שבועי, טעם לראשונה בחייו קוקאין, הקבוצה סבלה מחוסר יציבות, והמאמן הגרמני אודו לאטק פוטר בפברואר, תוך שהוא מואשם באובדן שליטה על הכוכבים. ססאר לואיס מנוטי הארגנטיני הוחתם על מנת למצוא שפה משותפת עם דייגיטו, והתוצאה הראשונה הייתה הזכייה בגביע. ואולם, בליגה המצב כבר היה אבוד. בילבאו הייתה זו שדהרה לתואר, עם 71 שערי זכות, תוך שהיא עוקפת בסיומת דרמטית במיוחד את ריאל מדריד במחזור האחרון.

ההתרגשות בחבל הבאסקים לא ידעה גבול. הייתה זו האליפות הראשונה של אתלטיק מזה 27 שנה, והגאווה הלאומית הרקיעה שחקים. קלמנטה הפך ליקיר האומה, ושלטים בנוסח "חאבייר, תודה על מה שעשית עבור עמך" נצפו במהלך החגיגות. המאמן הצעיר זכה לכבוד מלכים והבין שדרכו משתלמת עד מאוד. גישתו הלכה והקצינה, והוא הרשה לעצמו התבטאויות ציניות ומתנשאות. הוא שיחק בתקשורת כפי שמוריניו לא העז לחלום.

מבחינת מנוטי, בילבאו הייתה התגלמות הרוע. הוא ניהל קרב פילוסופי עצום מול יורשו בנבחרת, קרלוס בילארדו – תוכלו לקרוא על מאבק האיתנים הזה כאן. קלמנטה היה יותר בילארדיסטה מבילארדו, ואפילו צבע החולצות של אתלטיק, פסי אדום-לבן, היה זהה בצירוף מקרים משעשע לזה של אסטודיאנטס האלימה, שנואת נפשו של מנוטי. "אני דוגל בסגנון חופשי ויצירתי, ואילו בילבאו סוגרת והורסת משחקים. קלמנטה הוא רודן, ושחקניו יודעים רק לשבור רגליים", אמר המאסטרו הרזה בתחילת עונת 1983/84. על כך השיב קלמנטה: "אין לי כוונה לשמוע דרשות של היפי ארגנטיני מזדקן. היה עדיף שילמד כדורגל מאשר לרדוף שמלות".

עם המטען הנפיץ הזה ברקע, התייצבו השתיים למשחק בקאמפ נואו ב-24 בספטמבר. היה זה המשחק הטוב ביותר של בארסה בעידן מנוטי והיא פירקה את הבאסקים 0:4, אבל הוא בכל זאת היה טרגי עבורה. בתחילת המחצית השנייה נכנס שוסטר, נחוש לנקום על הפציעה הקשה מלפני שנתיים, ברגליו של גויקוצ'אה. כל האצטדיון הריע וקרא בשמו של הגרמני. "אני הולך להרוג", מלמל הבלם הבאסקי. מראדונה ניסה להרגיע אותו, אבל דווקא הוא נפל קורבן מיד לאחר מכן – כניסה ברוטלית של גויקוצ'אה ריסקה את קרסולו.

היום גויקוצ'אה היה מורחק מיד, אבל אז החוקים היו אחרים לגמרי, והשופט הסתפק בכרטיס צהוב בלבד. קלמנטה ממש לא חשב להתנצל. "אני גאה בשחקניי. הם גילו רוח לחימה", הצהיר המאמן במסיבת העיתונאים. מנוטי הגיב בזעם עצום. "מישהו צריך למות לפני שמשהו ישתנה כאן", קבע הארגנטיני. מראדונה נותח, שלושה ברגים הוחדרו לרגלו, והצפי להחלמתו הוערך בשלושה חודשים. ברצלונה פצחה בקמפיין להשעייתו של הבלם, שכונה על ידי עיתונאי אנגלי שנכח באצטדיון "הקצב מבילבאו". היא דרשה השעיה מ-25 משחקים, וההתאחדות נענתה חלקית עם עונש חסר תקדים – 18 משחקים בחוץ. בהמשך, בלחץ הבאסקים, קוצרה ההשעיה ל-10 משחקים בלבד. כאשר שמע על המחילה, הגיב מראדונה: "זה בלתי נתפס, אין להם כבוד לבריאות האנשים".

גויקוצ'אה עצמו טען לחפותו. "לא הייתה לי כל כוונה לפצוע את מראדונה. תיקולים כאלה מתרחשים בכל משחק. מצפוני נקי", הוא אמר. כאשר נשאל על הפציעה הקודמת של שוסטר, הגיב הבאסקי בביטול: "הברך שלו הייתה פצועה עוד לפני שנכנסתי בו". הוא התקבל כקדוש מעונה בקרב אוהדי בילבאו, שנשאו אותו על כתפיהם אחרי המשחק מול לך פוזנאן בגביע האלופות.

מראדונה וגויקוצ'אה החמיצו את צמד המשחקים בין היריבות בסופרקופה, שנערכו באוקטובר ונובמבר – בארסה ניצחה 1:3 בבילבאו, הפסידה 1:0 בבית והניפה את התואר. גם הם היו אלימים למדי, אך לא התקרבו למלחמה במשחק השני בליגה בינואר 1984. דייגו חזר לשחק מוקדם מהצפוי על אף שסבל מכאבים בגלל שגיאות הרופאים בניתוח. גויקוצ'אה סיים את ההשעיה ושב לכסח את כולם. המשחק היה קריטי עבור הקטלונים כי בילבאו הובילה את הטבלה, בעוד החבורה של מנוטי הייתה רק במקום הרביעי, במרחק שש נקודות מהפסגה.

לאור הנסיבות, יש להסיר את הכובע בפני מראדונה. הוא נרדף על פני כל המגרש, האוהדים הביתיים הקניטו אותו, אבל הגאון הארגנטיני לא היסס לכדרר אל מול התיקולים, כבש בדקה ה-12 והשלים צמד בדקה ה-77, תוך שהוא מביא ניצחון במשחק בו נשרקו לא פחות מ-50 עבירות ומחזיר את הקטלונים למאבק על הכתר. הייתה זו הצגה אדירה של איש אחד. למרבה הצער, האוהדים לא העריכו זאת עד הסוף. כאשר בארסה הודחה מגביע המחזיקות בידי מנצ'סטר יונייטד, ספג מראדונה שריקות בוז בקאמפ נואו ותהה: "למה אני מקריב את עצמי אם זה היחס שאני מקבל?". יחסיו עם הנשיא ג'וזפ נונייס התדרדרו לשפל, ושני הצדדים היו מוכנים לפרידה, אבל אקורד הסיום היה עוד לפניהם.

שלושה מחזורים לסיום, המצב בצמרת היה פנומנלי – בילבאו וריאל הובילו בשוויון נקודות, כאשר לבאסקים יתרון במפגשים הישירים, וברצלונה פיגרה אחריהן בנקודה. כל השלוש ניצחו במחזור ה-32, עשו זאת שוב במחזור ה-33, ולקראת מחזור הנעילה קיוותה בארסה למעידה של שתי היריבות כדי לחגוג אליפות. זה לא קרה – כל השלוש שוב ניצחו, ובילבאו שמרה על התואר.

זה היה הרגע בו הצהיר מראדונה: "הייתי מעדיף לראות את ריאל זוכה באליפות, ולא את בילבאו, כי אני אוהב כדורגל אמיתי". קלמנטה הגיב: "דייגו אמנם שחקן גדול, אבל הוא אידיוט". התשובה של מראדונה לא איחרה לבוא: "לקלמנטה אין אומץ לקרוא לי אידיוט בפניי. הוא פחדן, ואני לא מתכוון לברך אותו על הזכייה באליפות". "אני מתורבת יותר ממך, ולא אוכל לדבר איתך פנים מול פנים כי אתה מוקף תמיד ב-200 שומרי ראש", ענה קלמנטה.

הגדיל לעשות נשיא בילבאו פדרו אאורטנצ'ה שהצהיר קבל עם ועדה: "אם מראדונה לא יסתום את הפה, אנחנו לא אחראים למה שיקרה על הדשא". הוא התכוון לגמר הגביע שנערך ב-4 במאי בסנטיאגו ברנבאו, שבוע אחרי סיום הליגה, והיה זה יותר מרמז – הלוחמים של בילבאו הולכים לצוד את דייגיטו. "אני אראה להם על המגרש ולא דואג לשלומי. יש שופט שיגן עלי", אמר מראדונה. מבחינתו, ומבחינת מנוטי שכבר החליט לעזוב את בארסה בגלל שמאס באלימות, בקרבות עם קלמנטה ובביקורת מצד התקשורת, זה היה גמר בעל חשיבות עליונה. הם היו חייבים לנצח את הבאסקים שוב, למנוע מהם דאבל ולהניף את הגביע. הפסד פשוט לא התקבל על הדעת.

ואולם, זה נגמר בהפסד. חניכיו של קלמנטה עלו ליתרון בדקה ה-14 משער של אנדיקה, סוס העבודה נטול היכולת הטכנית שרץ ללא הפסקה והיה חביבו של המאמן. העבירות הקשות לא הפסיקו מצד שתי היריבות, ובסך הכול היו הבאסקים טובים יותר, ראויים לניצחון 0:1. ככל שהמשחק התקרב לסיום, הם לעגו עוד ועוד למראדונה והוציאו אותו לחלוטין משיווי משקל.

בהישמע השריקה האחרונה, היה זה יותר מדי עבור הארגנטיני. הוא תקף בפרעות, באגרופים ובבעיטות, את שחקני בילבאו, שלא היססו להשיב אש וכיסחו לדייגו את הצורה. שחקני ברצלונה, ובראשם החלוץ המחליף פאקו קלוס והבלם האגדי מיגלי, שכונה טרזן הרבה לפני קרלס פויול, לא נותרו חייבים ופרצו לזירה בבעיטות קונג-פו מדהימות. מלך ספרד וכל הפמליה ביציע המכובדים חזו נדהמים בקטטה אלימה באופן יוצא דופן.

התקרית גרמה לקרע סופי בין מראדונה לחברי ההנהלה של ברצלונה שלא יכלו לסבול את הפגיעה בתדמית המועדון. הארגנטיני נמכר לנאפולי בדרכו להפוך לכוכב גדול יותר, וגם מנוטי עזב כצפוי. טרי ונבלס האנגלי שהגיע במקומו קטע את הבצורת הארוכה וזכה באליפות המיוחלת ב-1985. קלמנטה, שאיבד את הכתר, הסתכסך בפעם המי-יודע-כמה עם אחד הכוכבים הבולטים של בילבאו, מנואל סראביה, ונטש. מאז נרגעו הרוחות בין שני המועדונים, וכעת היחסים בין בארסה לבילבאו תקינים ואף חיוביים – הם רואים בריאל מדריד אויב משותף.

יש סיבה נוספת להיעדר המאבק בין השתיים – בילבאו פשוט לא מהווה יותר יריב ספורטיבי משמעותי מבחינת בלאוגרנה. מאז הגמר השערורייתי לפני 31 שנה לא זכו הבאסקים באף תואר, והדאבל של 1984 נותר ההישג האחרון שלהם. מיותר לציין כי הסיכוי של אתלטיק לזכות באליפות בשנים הקרובות שווה לאפס. אבל סופר-קופה, עניין של שני משחקים לפני פתיחת העונה, זה בכל זאת סיפור קצת אחר. יש פה תקווה קלושה כלשהי, ואתלטיק תוכל אולי לתת בשבת פייט לקטלונים, במיוחד אם תשחזר במקצת את רוח הלחימה הנדירה של ימי קלמנטה.