לאחרונה, יותר ויותר ליגיונרים מצהירים כי הם מעדיפים להמתין להצעה מאירופה מאשר לחזור לישראל. בן שהר, חלוץ הנבחרת שסיפק עונה לא רעה בליגה ההולנדית, הוא אחד כזה. שהר נמצא כבר זמן מה במשא ומתן מול הפועל באר שבע, הפועל תל אביב ומכבי חיפה, אולם בפגישות שערך עמן הוא הודיע שבשביל להביא אותו לליגת העל, הן תצטרכנה לשלם הרבה יותר מאשר קבוצות אירופאיות המעוניינות בו. השחקן אף הבהיר בשיחות סגורות שאם תגיע עליו הצעה מקבוצה טובה באירופה, הוא יהיה מוכן לוותר על כסף ולקחת אותה. באותן שיחות אמר שהר: "לחזור לישראל בשבילי זה סוג של כישלון מקצועי".
אלא שלא כולם כמוהו. בדיוק במקביל לחיפושים הקדחתניים של שהר, ערן זהבי, הסופרסטאר של מכבי תל אביב שקיבל לאחרונה חוזה חדש במועדון, נהנה מחיזורים בלתי פוסקים מקבוצות מחו"ל. השבוע עמדה בתור אחת מקבוצות מרכז הטבלה בליגה הספרדית, יש האומרים סלטה ויגו. כאשר אותה קבוצה שמעה על מיליון היורו שמלך השערים בשנתיים החולפות מרוויח בצהוב, היא ירדה במהרה מהמחשבה לצרפו.
שני הסיפורים הללו מציגים את התהליך בו הכדורגל הישראלי נמצא, תהליך אותו הכסף הגדול שמכבי תל אביב משלמת לשחקנים רק העצים. שחקנים רבים מעדיפים את הכסף על פני האתגר המקצועי. מונס דאבור, אחרי עונת השיא שלו, שוקל ברצינות הצעה ממכבי תל אביב. טל בן חיים, אולי השחקן הכי אירופי בישראל, מוותר על החלום בשביל חוזה דמוי זהבי, ההוא מהפסקה הקודמת. מהארן ראדי מוכן להיות כינור שני ולעתים שלישי ולא להוביל קבוצה, רק כי במכבי משלמים מעולה. שלא לדבר על ברק יצחקי וברק בדש, שהיו יכולים להיות פנים של קבוצה, אך נראה שהעדיפו את הכסף של גולדהאר.
האם זה בעייתי באמת? ואם כן, עד כמה.
איך הסכומים של גולדהאר השפיעו על ליגת העל? הכתבה הראשונה בסדרה
על השאלה שהוצגה קודם יענו לכם בנבחרת ישראל בצורה חד משמעית: זה בעייתי, מאוד בעייתי. גורם בכיר בנבחרת אמר השבוע: "אין לנו אף שחקן בליגות הגדולות באירופה. כשאנחנו מגיעים להתמודד עם נבחרות כמו ווילס ובוסניה, אפשר לראות את פערי האיכות. מה שמספיק פה לליגה, ממש לא מספיק לאירופה ורואים את זה בכל פרמטר. אם פה יש לשחקנים מספיק זמן לחשוב מה הם רוצים לעשות עם הכדור, בנבחרת אין את הפריבילגיה הזו. עם הכול כבוד לאיכות של מכבי, אפילו באימונים אין שם שחקנים שיכריחו את זהבי וטל בן חיים לחשוב מהר יותר ואת התוצאות אנחנו רואים כאשר אנחנו מתמודדים ברמות הגבוהות".
קמפיין מוקדמות יורו 2016 החל בקול תרועה רמה ועם שלושה ניצחונות רצופים, שנתנו לכולם כאן את התחושה שהנה, סופסוף אנחנו עולים למשהו גדול, בעיקר עכשיו כאשר הטורניר הוגדל ל-24 נבחרות. אלא שמאז הגיעו שלושה הפסדים, כולל הנוקאאוט בחודש שעבר בבוסניה, שהבהיר שהפערים היו ונותרו גדולים. אלי גוטמן ספג ביקורות רבות על ניהול המשחק שלו ועל ההתנהלות לאחר ההפסד. רוב הביקורות היו אולי מוצדקות, אך אחד המשפטים שלו, שעורר זעם יותר מכל דבר אחר, מספר בדיוק את הסיפור הנכון: "כשעומרי בן הרוש טועה בארץ, הוא יודע שהיריבות לא יתנו לו גול. כשהוא טועה באירופה, זה עולה ביוקר", אמר המאמן הלאומי ואולי שרף את מגן האלופה, אבל גם הציג את המציאות העגומה. הרמה בליגת העל לא מספיק גבוהה כדי לשפר את השחקנים שמחליטים להישאר במכבי תל אביב או להגיע אליה (הדברים נכונים גם לגבי השחקנים הבולטים שבוחרים להיות חלק מהפועל באר שבע או מכבי חיפה למשל).
לאותו משחק בז'ניצה הגיעו הבוסנים, שבשנה שעברה היו במונדיאל לראשונה בתולדותיהם הצעירות, עם סגל בו רק השוער השלישי משחק בליגה המקומית, בעוד שאר השחקנים מפוזרים ברחבי אירופה והכוכבים הם חלק מהקבוצות הגדולות ביבשת, כמו מנצ'סטר סיטי, שאלקה, לאציו ורומא. בסגל הישראלי לאותו משחק אפשר היה למצוא שמונה ליגיונרים, אולם למעשה, שלושה לא שיחקו כלל (חמד, כיאל, ריקן), אחד נכנס במחצית אחרי חצי עונה נוראית (דמארי), אחד כבר חזר לישראל בקיץ הנוכחי, למכבי תל אביב (טל בן חיים הבלם) והארבעה האחרים הם שחקנים טובים, אך בוודאי שלא כוכבי הנבחרת (ניר ביטון, רמי גרשון, בן שהר ונאתכו). כל השאר היו שחקני ליגת העל ובחלקים רבים מדי מהמשחק, נראה היה שהם לא עומדים בקצב.
בנבחרת טוענים כי הכסף הגדול של מכבי פוגע, כי הוא משאיר בארץ כוכבים שאולי היו היום במקומות אחרים וברמה גבוהה יותר. בנוסף, מצרים בנבחרת על העובדה שבכסף שלה, מכבי לא הצליחה להביא זרים שישדרגו את רמת הליגה ורמת האימונים.
אלא שאותם גורמים נמצאים בדעת מיעוט. מאמן מכבי תל אביב לשעבר, אוסקר גרסיה, חושב ההיפך: "יש המון גורמים לזה ששחקנים נשארים בישראל. רוב השחקנים, אם הם מקבלים את אותם תנאים במדינה שלהם או בחו"ל, יעדיפו להישאר בבית. עוד גורם הוא הגיל של השחקנים, למשל טל בן חיים, שהוכיח את עצמו באירופה לאורך הרבה שנים ועכשיו החליט לסיים את הקריירה במועדון הטוב בישראל. אחרים לא השיגו את המטרות שלהם באירופה, אז הם החליטו לחזור ולשחק באופן קבוע יותר. הכי חשוב עבור שחקן זה להרגיש טוב ולשחק בכל שבוע כדי להשתפר וברוב המקרים, יותר קל לעשות זאת כשאתה במדינה שלך".
אוסקר, האם זה פוגע בנבחרת?
"ממש לא. כמו שאמרתי, שחקנים צריכים לשחק באופן קבוע כדי להיות בכושר כשהם מגיעים לנבחרת. כמובן שעדיף לשחק בליגות הבכירות, אבל אם הם לא מקבלים את ההזדמנות, עדיף שישחקו בישראל".
לאן נכנס הכסף הגדול של מיטש גולדהאר בסיפור הזה? עד לפני כמה שנים, אירופה הייתה מוצפת בישראלים, גם הטובים וגם הבינוניים. רמת הנבחרת אולי לא עלתה באופן ישיר, אבל הייתה תחושה של תהליך בסיומו השיפור עשוי להגיע. אלא שהיום משהו בתהליך השתבש והוא הפך ללא הגיוני. בעוד כוכבים כמו זהבי, בן חיים ואפילו דור מיכה מעדיפים את קו החוף בתל אביב מאשר את הניסיונות לצאת לליגות טובות יותר, שחקנים בדרג השני ומטה, אלה שמרוויחים באזור ה-100 אלף דולר, כמו אבי ריקן לדוגמה, יעשו הכול כדי לשדרג את עצמם בחו"ל. הכוכבים הגדולים מרוויחים בישראל סכומי עתק, שהרבה ליגות באירופה לא יכולות לעמוד בהם. רק השבוע ניסו קפילטו חזר לבית"ר ושדרג את שכרו בצורה משמעותית לעומת הקדנציה הקודמת בקבוצה.
או בקיצור: הטובים נשארים בליגה ולא משתפרים. הבינוניים יוצאים והופכים, במקרה שהם משחקים, למעט יותר טובים. ספרו להם שאיל ברקוביץ' היה מוכן לצאת לסאות'המפטון בשביל משכורת נמוכה מאוד, כשאיש לא מחכה לאסוף אותו בשדה. אותו דבר לגבי חיים רביבו ויוסי בניון, שהדרייב להצליח היה חשוב יותר משם הקבוצה בה הם התחילו.
האם מישהו משלושתם היה ממהר לכסף של גולדהאר היום? זו שאלה חשובה, שחייבת לקחת בחשבון. עוד נקודה: אף אחד בארץ לא ניסה לפתות אותם עם חוזים מטורפים לוותר על החלום.
סוכנו של ערן זהבי, רונן קצב, מנסה להסביר: "ערן לא נשאר פה רק מסיבה כלכלית. עובדה שהוא החזיק בהצעה מסין, פי שלושה גבוהה מזו של מכבי והחליט לוותר. האתגר שלו הוא להצליח עם מכבי באירופה וכל עוד יש לך אתגרים בקבוצה שלך, נכון להישאר בה. גם אני וגם הוא לא חושבים שנכון יהיה לקפוץ על כל הצעה באירופה, בטח שהיום, כשהרבה קבוצות ביבשת לא יכולות לשלם כמו מכבי. ברגע שתהיה הצעה עם אתגר מקצועי, כזו שהוא יוכל להשתדרג ממנה, אני מניח שהמחשבות יהיו רציניות יותר. אין אחד בארץ שהיה עוזב כל כך בקלות מקום שטוב לך ככה ומשלמים לך בצורה כזו".
אבי נמני, אגדת כדורגל, הוא דוגמה טובה לכך: נמני הוא אליל אוהדי מכבי תל אביב, אבל בשביל לא מעט אוהדים אובייקטיבים, הוא לא באותה שורה כמו רביבו וברקוביץ', בגלל שלא התמיד באירופה. "אף פעם לא הרגשתי פספוס על כך שלא ניסיתי שוב להצליח באירופה", אומר סוכן השחקנים, שמרבה לעשות עיסקאות עם מכבי תל אביב. "בעיני, הכסף של גולדהאר ושל בעלים נוספים כמו אלונה, שחר ואיזי, משאיר את הכדורגל הישראלי בחיים ועושה טוב לליגה. מכבי תל אביב היא כמו כל מועדון טוב מהדרג הבינוני של אירופה ואם הייתי צריך, הייתי ממליץ לערן זהבי לעזוב רק אם הוא מקבל הצעה טובה מאחד המועדונים הבינוניים פלוס בליגות הבכירות. מלבד המועדונים האלה, שום מעבר לא יהיה התקדמות מקצועית מבחינתו".
העובדה שזהבי, טב"ח, ברדה, בוזגלו, עטר, בניון וחבריהם משחקים בליגת העל בהחלט תורמת לעליית העניין סביב הליגה, אולם היריבות, רובן המכריע לפחות, כל כך חלשות שהן גורמות לרמה של אותם שחקנים לצנוח בהתאם. יו"ר הפועל תל אביב, בארי בן זאב, לא אוהב את המצב: "יש שתי קבוצות במכבי. אחת על הספסל וביציע והשנייה משחקת. עם שתיהן, היא יכולה לקחת אליפות ואלה דברים שאפילו יעקב שחר ואלונה ברקת לא יכולים להתחרות בהם. לשמחתי, העונה שחקנים הבינו שלשבת על הספסל במכבי יכול להרוג להם את החיים כספורטאים ולכן חלקם העדיפו להגיע להפועל, אבל זה לא פיתרון לטווח הארוך". יו"ר בני סכנין, מוחמד אבו יונס, מוסיף בנושא: "יש כיום יותר מדי שחקנים שמעדיפים לשבת על הספסל במכבי ולקבל משכורת גבוהה יותר מאשר לבוא ולשחק בקבוצה קטנה ולהרוויח פחות. בעיני, זה פוגע בהם ובכדורגל בכלל".
הבא נביט בשתי דוגמאות מבחוץ: טורקיה ורוסיה. למשחק האחרון שלה בחודש יוני נבחרת טורקיה התייצבה עם שלושה שחקנים בלבד שמשחקים מחוץ למדינה: הקפטן ארדה טוראן, הקאן צ'אלניולו ומבלוט ארדינץ'. כל השאר הם חלק מהליגה המקומית, אליה נכנס כסף גדול בתחילת המילניום. תחילה, הכסף ייצר הצלחה. בעת המודרנית, טורקיה הופיעה בארבעה טורנירים גדולים. ליורו 1996 היא התייצבה עם סגל שכולו הורכב משחקני הליגה המקומית וחטפה שלושה הפסדים. ארבע שנים חלפו וגלאטסראיי עשתה הישג ענק עם זכייה בגביע אופ"א. בקבוצה ההיא, שכבר נהנתה מנסיקה כלכלית, הופיעו שמות ענקיים כמו טפארל, גאורגי חאג'י וגאורגי פופסקו. מכבי תל אביב, לה מותר לשתף רק חמישה זרים, אולי לא יכולה להביא שמות כאלה, אך אם תחליט לשים את הכסף שלה על שחקנים מבחוץ היא בהחלט יכולה להשתדרג בתחום. בינתיים, ג'ורדי קרויף בוחר לתת דגש לישראלים, שמרכיבים את רוב הסגל. באותו קיץ, בשנת 2000, טורקיה העפילה לרבע גמר היורו, כאשר היא עדיין בנויה כמעט כולה על שחקנים מקומיים.
אותה שנה גם היוותה את המהפך הגדול ולמונדיאל 2002 הגיעו הטורקים עם שלל ליגיונרים, כולל שחקנים מאינטר, מילאן ועוד. זה נגמר עם הישג מדהים בדמות מדליית ארד. טורקיה הייתה בעיצומה של עלייה מטאורית, אלא שאז, השחקנים החלו לחזור הביתה והנבחרת דעכה. מאז 2002 ועד היום, טורקיה הגיעה רק לטורניר גדול אחד, יורו 2008, בו האופי והמון מזל סידרו לה חצי הגמר. גם ברמת הקבוצות, למרות שהכוכבים משחקים בליגה המקומית והכסף הביא שמות כמו דידייה דרוגבה, ווסלי סניידר ועוד, אין הצלחות מסחררות כמו פעם, אלא רק הבלחות.
ברוסיה, כל שחקני הסגל משחקים בליגה המקומית העשירה. כולם. פעמים רבות, בגלל קשיי מנטליות שמאפיינים לא אחת גם כדורגלנים ישראלים, הרוסים ממש מסרבים לצאת לאירופה. אנדריי ארשבין התקשה באנגליה ואלן דזגוייב, שסומן ככוכב עולה, מתבזבז בצסק"א מוסקבה הבינונית. מאז התפרקות ברית המועצות, רוסיה הגיעה לשבעה טורנירים בלבד ורק פעם אחת, ביורו 2008, היא עברה את שלב הבתים. זה נתון מדהים עבור המדינה הגדולה בעולם.
איך זה קורה? נוציא מהמשוואה את מונדיאל 1994 ויורו 1996, שהגיעו זמן קצר לאחר התפרקות הגוש ובתקופה בה כל השחקנים ברחו לאירופה (כולל לישראל). החל ממונדיאל 2002 המגמה ברורה. בסגל ההוא, 14 שחקנים מתוך ה-23 היו חלק מהליגה הרוסית. ביורו 2004, המספר עלה ל-20. ביורו 2008, רק אחד שיחק בחוץ. ביורו 2012 היו שלושה. במונדיאל האחרון, כל הסגל הגיע מהליגה הרוסית. נכון להיום, רוסיה במצב לא טוב גם במוקדמות יורו 2016 והיא רק במקום השלישי בבית. כמו בישראל, הליגה המקומית מתקשה לעזור בהעלאת הרמה של הנבחרת. קצב אומר: "קשה היום להביא הצעות מהליגות הגדולות לישראלים, כי באירופה לא מחזיקים מקצועית מהליגה פה וגם העובדה שהנבחרת לא מצליחה לא עוזרת. זה מוריד עוד יותר מערך השחקן הישראלי". אלא שלמעשה, נוצרת כאן בעיית הביצה והתרנגולת, כי הנבחרת לא מצליחה בגלל שהישראלים לא יוצאים והישראלים לא יוצאים בגלל שהנבחרת לא מצליחה.
כאמור, יש גם צד שני למטבע, כזה של שחקנים ישראלים שמסרבים לוותר על החלום האירופי. לפני הקמפיין הנוכחי, האיש הכי אלמוני אולי בסגל של ישראל היה רמי גרשון ולו יש תובנות אחרות לגמרי: "אם הייתי נשאר בארץ, הקריירה שלי לא הייתה איפה שהיא היום. בארץ יש את המשפחה והחברים ואחרי כל אימון אתה הולך לשתות קפה ולאכול ואחר כך מבלה. בבלגיה אתה מרוכז בכדורגל, כמו בכל עבודה אחרת. כשהגעתי, נדהמתי מרמת האימונים ומהעובדה שכולם מגדילים ראש. השחקנים בנבחרת הם סופר מקצוענים, אבל אם היו עוד כאלה שהיו עושים הכול כדי לצאת לאירופה, זה בטח היה עוזר. בארץ לא מבינים, אבל גם כשאתה משחק בליגות הקטנות פה, יש לך הרבה יותר חשיפה. כל כוכב בבלגיה נחטף תוך רגע לליגה הרבה יותר טובה".
למקרה של גרשון אפשר לצרף את אלמוג כהן, שיצא ממכבי נתניה לבונדסליגה, ידע עליות, ירידות ופציעות, אך בעיקר התחרט על חצי העונה בה חזר כמושאל להפועל תל אביב ב-2013. כהן טען אז שהוא חייב לעזוב שוב את ישראל כי הוא מרגיש שהקריירה שלו נסוגה בליגת העל ורמת הביצועים יורדת. גם עומר דמארי וטוטו תמוז מחוזרים בארץ ומעדיפים, לפחות כרגע, להישאר בחו"ל ואל הרשימה אפשר לצרף את רועי קהת, שלמרות הצעות ממכבי תל אביב ומכבי חיפה, בחר לצאת לאוסטריה הקיץ. יש כאלה שהכסף, המעמד וההצלחות בליגת העל פחות מדברים אליהם.
שוער העבר דודו אוואט, שהעביר שנים ארוכות בספרד, מציג את עמדתו: "אין קשר משמעותי בין הכסף בישראל לבין הרצון ללכת לאירופה. זה מאוד אינדיבידואלי. יש כאלה שיש להם רצון פנימי עמוק להצליח באירופה וזה מה שמנחה אותם. כשאני הגעתי לסנטאנדר, הייתה לי הצעה גבוה יותר מישראל, אבל העדפתי לנסות את חו"ל כי זה בער בי. שחקנים שהם כוכבים בארץ יודעים שגם אם הם יהיו פחות טובים, המעמד שלהם מובטח. באירופה אתה לבד וכל יום יש לך תחרות על המקום וזה לא מתאים לכל אחד. מהבחינה המקצועית השתפרנו ואני רואה בארץ הרבה שחקנים שיותר טובים מהרבה שחקנים מספרד, אבל המנטליות שונה. באירופה כל אחד נותן הכול כדי להצליח".
חשוב לציין כי מכבי תל אביב עושה הרבה שימוש לטובה בכסף של גולדהאר. מחלקת הנוער שלה משתבחת עם השנים והפערים בגילאים הקטנים מתגמדים מול אירופה. ההשקעה במחלקת הנוער עשויה להניב בעתיד פירות גדולים לצהובים ואז גם ניתן יהיה לשפוט טוב יותר אם הכסף הגדול אכן תרם משמעותית להעלאת הרמה. בינתיים, חוסר הצלחה של הקבוצה באירופה, כישלונות הנבחרת ואי הגעת זרים איכותיים, עוד לא מצדיקים את הסכומים שהוצאו.
בזכות הכסף הגדול והסיטואציה אליה הוא הוביל, לכדורגלנים הישראלים יש היום אפשרות לבחור בין יציאה לאירופה, עם כל המשתמע ממנה ולבין הישארות בתנאים טובים בליגת העל. מי שלא פעם עוזר להכריע את הכף לטובת אופציה ב' הוא האיש שעד אליו, הכסף של גולדהאר לא הניב תוצאות, האיש הכי חשוב בכדורגל הישראלי בשלוש השנים האחרונות ואולי מאז ומתמיד, האיש שחולל פה מהפכה ניהולית אמיתית, בדרכיו ובשיטותיו. קוראים לו ג'ורדי קרויף כמובן והפרק הבא בסדרה יעסוק בו.
