כל בר דעת מבין תוך זמן קצר את כלל הברזל הכי חשוב להיטמעות באיטליה: לעולם, אבל לעולם אל תדבר סרה במטבח המקומי. אף פעם אל תשמיץ את הקולינריה מארץ המגף, אולי מקור הגאווה הגדול ביותר של האיטלקים. אבל אדריאן יוטר הפר את החוק הלא כתוב הזה כבר ביומו הראשון, במסיבת העיתונאים בה הוצג כשחקנה החדש של קאנטו. "הספקתי להסתובב בעיר קצת לפני מסיבת העיתונאים, נכנסתי לאחת המסעדות, ומה אני אגיד לכם בינתיים לא קל לי. אני מתחבר יותר לאוכל הג'מייקני. גם מהאוכל הישראלי התלהבתי יותר בהתחלה", התלוצץ בניסיון להפיג את המתח.
יוטר אולי התבדח, הנוכחים בחדר אולי הגניבו חיוך, אבל עם או בלי קשר את זה תחליטו בעצמכם - מאותו רגע הכול הפך קשה יותר. הוא נדחק לספסל ונשאר שם במשך כל העונה, גם כשהציג יכולת טובה וסיפק מספרים מצוינים פר דקה. כשהעונה הסתיימה במפח נפש, עם הדחה בסוויפ ברבע גמר הפלייאוף, הוא היה הראשון לשלם את המחיר.
קאנטו אמורה הייתה להיות התחנה הלפני אחרונה של יוטר בדרך לרמות הגבוהות של אירופה. הקבוצה בעל העבר המפואר צברה בשנים האחרונות מוניטין של קרש קפיצה אדיר: אלכס טיוס עבר ממנה למכבי תל אביב; ולדימיר מיצוב השתדרג משם לצסק"א מוסקבה; ג'ו רגלאנד זכה בחוזה גדול ממילאנו; והמאמן אנדראה טרינקיירי קיבל את משרת חייו בנבחרת יוון.
יוטר לא זכה להיכלל ברשימה הזאת, אבל זה מה שאולי מסמל את הקריירה שלו: אין קיצורי דרך. אין קפיצות מטאוריות. יש התקדמות איטית ומדודה. עקב בצד אגודל, עם עצירה בכל שלב. מי שלא הצליח להרשים במבט ראשון את קרית טבעון, מי שעבר מדרגה אחר מדרגה בדרך לטופ של הכדורסל הישראלי, אולי עוד יעשה את הדרך לטופ האירופי. אבל אם כן, זה יקרה בקצב שלו. כי ככה זה אצל אדריאן יוטר.
לעזאזל, אפילו לאוכל איטלקי היו לו קשיי הסתגלות.
בתרחיש אופטימלי, יוטר לא אמור היה לחזור לישראל, אלא לקבוצות בסדר הגודל של מכבי תל אביב או הפועל ירושלים. האדומים חיזרו אחריו מספר פעמים מאז עזב את ישראל בקיץ 2013. פעם אחת היא ניסתה, אך הוקדמה על ידי קאנטו. בפעם השנייה, במהלך העונה החולפת, היא גיששה אך לא יותר מזה. במשך כל הזמן הזה יוטר פינטז על חזרה לארץ הקודש. הוא הרי חובב ציון ידוע. לפני שהצטרף להפועל אילת שיחק חמש עונות בישראל, ועלה בסולם הדרגות צעד אחר צעד. זה התחיל בהפועל לב השרון, אותה הצעיד באופן מפתיע לקרבות הפלייאוף בליגה הלאומית; נמשך במ.כ הבקעה, עמה העפיל לליגה העל (למרות הויתור על התענוג, בסופו של דבר); עבר בהפועל תל אביב; ונחתם בשנתיים מעולות במכבי ראשון לציון;
ועכשיו, שנתיים אחרי, הרומן חודש. אחרי האפיזודה הקצרה והמוצלחת חלקית באיטליה, יוטר עוד הספיק לנסות את מזלו ברואן הצרפתית העונה, אך שוחרר כעבור זמן קצר. הפועל אילת השברירית וחסרת היציבות עטה על המציאה. יוטר קפץ על ההזדמנות לחזור לליגת העל, שכל כך תאמה את מידותיו וכל כך היטיבה עמו בשנים עברו.
האפקט של יוטר היה מיידי. אילת יצאה לרצף ניצחונות, סימנה וי ראשון במשחק חוץ עם ניצחון דרמטי בארנה על ירושלים, ונראתה כמו כקבוצה שעברה רה-ארגון. יוטר, כהרגלו, לא נצץ באמצעות מהלכים ששומטים את הלסת, אלא ביעילות ונחישות. ומעל הכול חיבר את הפאזל בחדר ההלבשה.
אפי בירנבוים, שהתאהב ביוטר והעלה אותו לראשונה לליגת העל עם חוזה במכבי ראשון לציון, ממש לא מופתע. הוא לא הרים גבה גם כשיוטר עשה בית ספר לאלכס טיוס וסופוקליס שחורציאניטיס, וחגג מולם עם שלושה דאבל דאבל רצופים. "כשראיתי אותו משחק בפעם הראשונה וביקשתי חוות דעת על הדמות, אנשים אמרו לי שיש לו אופי של קיבוצניק. ובאמת התברר שהוא כמו הקיבוצניקים של פעם חרוץ, משקיען, אחד שעושה הכול בלי יותר מדי טרראם. אני קורא לשחקנים מהסוג שלו אנשי צווארון כחול. יש לו מנטליות של מעמד הפועלים. הוא רחוק מאוד מהרבה זרים שמגיעים לישראל במובן הזה שהוא מתחבר לשחקנים המקומיים ולא מחפש תהילה. הוא מחפש אך ורק לעשות את העבודה שלו, רק איך לעזור לקבוצה לנצח. זה נשמע קלישאה, אבל זה נכון לגמרי במקרה שלו".
כשבוחנים את ההשפעה של יוטר על אילת, מתקבל הרושם שהיא באה לידי ביטוי בשני אלמנטים בולטים, מלבד המספרים (14 נקודות, 7.5 ריבאונדים, 1.8 חטיפות, 2.3 אסיסטים בממוצע בעונה הסדירה; 13.5 נקודות, 8.6 ריבאונדים, 1.6 חטיפות ו-1.5 אסיסטים בממוצע בפלייאוף): יציבות ועבודה שחורה. יציבות משום שיוטר הוא אחד השחקנים הכי עקביים שדרכו כאן בשנים האחרונות.
מדי ערב הוא בא לעבוד, שומר בקשיחות, משחק בחכמה, ונותן תפוקה יציבה וקבועה להפליא, כמעט מבלי חריגה מהנורמה. בהפועל אילת הכישרוניות וכאוטית גם יחד לפני הגעתו, זה היה מצרך צריכה בסיסי. לפניו אילת הייתה סוג של תיבת פנדורה: ביום נתון היא הייתה מסוגלת להתפוצץ ולהביס גם את מכבי תל אביב והפועל ירושלים, וביום אחר הייתה מסוגלת לנפק תצוגות אימים ולהתפרק לחתיכות מבחינה הגנתית. איתו הספינה פחות או יותר התייצבה.
"בסדרה מולנו הוא לא היה יוצא דופן מבחינת מספרים, אבל בלי ספק הוא היה השחקן הכי חשוב של אילת. למה? כי הוא פשוט שמר על יציבות", מנתח רמי הדר, שפגש את יוטר שמונה פעמים במהלך העונה כמאמן מכבי חיפה, כולל חמש פעמים בסדרת רבע הגמר. "כשאתה מסתכל על יוטר אתה רואה שחקן שלם. הכוונה היא לא שיש לו את הכול בארסנל, אלא שהוא נותן תפוקה בהגנה ובהתקפה רק בדברים שהוא יודע לעשות. הוא משחק עם מינימום טעויות בשני צדי המגרש. רמת הביצוע שלו אף פעם לא מושפעת או נתונה לתזוזות בגלל יום רע. אין אצלו ימים שרמת הביצוע יורדת". מבנה האישיות שלו מאפשר לו לתפקד ולשחק בחכמה גם כשלא הכול הולך. לקבוצה כמו אילת יש לזה חשיבות מכרעת".
האלמנט השני נוגע בעיקר לצד ההגנתי. בעוד שמרבית השחקנים של אילת ידועים ככישרונייםבצד ההתקפי ומפחדים ללכלך את הידיים בהגנה, יוטר מציג את השילוב האולטימטיבי. הוא עושה את העבודה השחורה בהגנה, ומבצע פעולות קטנות שעוזרות לאילת להיות קבוצה מנצחת סגירה נכונה בהגנה, תנועה טובה ללא כדור בהתקפה, ריבאונד, מסירה או חסימה.
"יש באילת הרבה שחקנים פלאשיים שקולטים את העין. מסוג השחקנים עם הרבה כישרון ומעט קשיחות. בא יוטר - ושינה את ה-DNA של הקבוצה הזאת מקצה לקצה", מסביר אפי בירנבוים. "הוא הדביק את החברים שלו בקשיחות הזאת. ובזמן שיתר החברים שלו שוכחים איך לשמור, הוא עושה בשבילם את כל הדברים הקטנים".
אם תרצו, בליגת העל שלנו אדריאן יוטר הוא מעין דריימונד גרין גבוה-נמוך שמסוגל לשמור על שחקנים כמעט בכל העמדות, שתורם בכל האספקטים מהחכמה שלו, ומצליח למלא את הטבלאות הסטטיסטיות גם מבלי שיהיה לו כלי נשק התקפי מהוקצע. אם מחפשים פרטנר לסמול בול בארץ הקודש, הרי הוא לפניכם.
בין אם יקח בדרכו השקטה את אילת על גבו כל הדרך לתואר היסטורי ובין אם לא, יוטר החיה בחצי העונה שלו בדרום את הדיון סביב השתייכותו לליגה של הגדולים באמת. האם האכזבות באיטליה וצרפת מעידות על כך שהג'מייקני החביב הגיע לתקרת היכולת שלו בגיל 31? האם מכבי תל אביב והפועל ירושלים מסוגלות לפזול לכיוונו שוב?
"אם מחפשים שחקן משלים, אחד שיעשה את כל הדברים הקטנים ויעזור לקבוצה לבנות אופי מנצח, אדריאן יוטר הוא האיש הכי טוב למשימה. כולל בקבוצות כמו מכבי תל אביב וירושלים", קובע נחרצות אפי בירנבוים. המבחן מתחיל כבר הערב.
