1. לאחר משחק מספר 3 בסדרת רבע הגמר בין אילת לחיפה, שוחחתי עם יו"ר הקבוצה מוטי אמסלם. על הפרק עמדו שני דברים. הראשון היה טענתו לגבי השימוש החוזר במילה "שלולית" בטקסטים שלי. האיש שטח בפני משנתו, לפיה מתואר בתואר מגמד ובלתי מכבד. השני נגע למקום נורמלי אליו אפשר ללכת באילת כדי לשתות משהו בסוף המשחק. לאחר שהדברים שקעו, אפשר לומר בבטחון שאמסלם פישל. פעמיים. קודם כל בבחירת המקום אליו המליץ לנו להגיע באותו הלילה, ולאחר מכן ביכולת שלו להוכיח שסצינת הכדורסל המקומית איננה שלולית. כי הפועל אילת שלו, זו שזכתה למחמאות לאחר שהשלימה שלוש עונות רצופות בין ארבע הגדולות של הליגה, היא מייצגת מובהקת של השלולית.
אילת הוכיחה במשחק מספר 2 מול מכבי תל אביב שמדובר בקבוצה כבויה, רופסת וחסרת כבוד עצמי. מאמנה, אריק שיבק, אמנם הסביר לאחר תום המשחק שהבעיה של המקומיים איננה נובעת מאלמנטים מנטליים אלא פיזיים (או אולי אמר את ההיפך וכיוון לבעיות פיזיות ולא מנטליות? לא ברור), אבל זה לא ממש משנה. ההופעה של אילת בשני המשחקים הראשונים בסדרה היא מבישה. קבוצה עם רמת כישרון כזו בסגל לא יכולה להרשות לעצמה להיראות ככה. היא לא יכולה לאפשר למכבי תל אביב, עם כל הכבוד וגו', לעשות באולמה הביתי ככל העולה על רוחה. לתת לפארגו ולאוחיון להגיע לצבע בכל פעם שיחליטו. לאפשר מהלכי אלי-הופים קלים וללא התנגדות עם אלכס טיוס.
להיות חלק מהשלולית, בין היתר, זה להרשות לעצמך להיתפס לתרוצים של הבדלי כוחות ותקציבים. לעשות לעצמך הנחות ולא לכבד את המוצר או המותג אותו אתה מחויב לייצג.
ואתם יודעים מה? אפשר גם אחרת. ליגה מרובת זרים עם בעיית זהות מקומית איננה חייבת להיות נטולת תשוקה. גם אם מרבית השחקנים הזרים בה הם שחקני ליגת על ממוצעים. לא מאמינים? תשאלו את אוהדי הליגה האיטלקית. קשה מאוד לתפוס בפריים המצלמה פרצופים איטלקיים שמשוטטים על המגרש נוכח ההצפה בשחקנים אמריקאים, כאשר כמות משמעותית מאותם הזרים שוטטו בארצנו הקטנטונת במידת הצלחה שונה. וגם הצביון האיטלקי המסורתי, בכל הנוגע לאופי וסגנון המשחק, מזמן כבר איננו. ועדיין, משחקי הפלייאוף בליגה האיטלקית הם חגיגה. משחקים אינטנסיביים בהם שתי הקבוצות משאירות הכל על המגרש. בדיוק ההיפך מאילת.
במחשבה שניה, יכול להיות שמוטי אמסלם מתוחכם מספיק כדי להביא לכך שהקבוצה שלו תתחפש לשטיח, רק כדי להוכיח שהסדרות אצלנו מיותרות ושיש הצדקה לשוב לשיטת הפיינל פור?
וכל זה לא בא להפחית כהוא זה מהמשחק המצוין של מכבי תל אביב באילת שלשום. לאחר 3 דקות לא מרוכזות בתחילת המשחק, שלח גודס את לינהארט לספסל ועבר להרכב עם בריאן רנדל בעמדה 3. שם, פחות או יותר, הסתיים המשחק והסתיימה הסדרה. הרבה קרדיט קיבלו בסיום המשחק ג'רמי פארגו ואלכס טיוס, ובצדק, אבל רנדל היה חשוב לא פחות מהם מול השיבקים. עם 6 אסיסטים ו-10 ריבאונדים.
2. במהלך העונה ספרנו כאן את מספר הניצחונות של מכבי תל אביב במשחקים צמודים. במקביל, מנינו את מספר ההפסדים של הפועל ירושלים בצמודים. בשלב מסוים, רק בליגה, הפסידה האלטרנטיבה בחמשת משחקיה הצמודים הרצופים (אילת, נהריה, חיפה, אשדוד והרצליה. ארבעת הראשונים, אגב, במשחקי בית). והנה, הקבוצה של פרנקו מוצאת את הדרך לשרוד, איכשהו, לנצח במשחקיה הצמודים האחרונים (אפילו כשהקפטן שלה מצליח שוב להחטיא זריקה חשובה במאני טיים) ובכך ליישר קו עם התחושה שקורה משהו עם הקבוצה הזאת בחלק האחרון של השנה. לא שאנחנו מתעלמים מאלמנט המזל. הרי אם אחד משני הכדורים האחרונים של ראשון לציון הולך לשון דאוסן ולא לאייזיה סוואן, הסדרה עכשיו 1:1. ועדיין, יש שם משהו.
מאמנים גדולים טוענים משך שנים שעוצמה של קבוצה באה לידי ביטוי ביכולת שלה לייצר כוח אש ממוקד במסגרת התקפה מתפרצת. האזורית של פרנקו ברבע השני של המשחק גרם לראשון לאבד פוקוס ולהטיל זריקות לכיוון הכללי של הסל. ומיד להעניש אותם במתפרצות מתואמות ומהירות. כידוע, אנחנו עומדים על סף סדרה בת 2 משחקי גמר. שבה היכולת לייצר בריחות קטלניות עם נקודות קלות במגרש הפתוח יכולה להכריע מי כאן תהיה האלופה. ואם לא היכולת הזו, אז כנראה שהיכולת לנצח במשחקים צמודים. שם, עדיין, יש עדיפות לצהובים.
3. לאחר שפתחנו והרעפנו מחמאות על ראשה של אילת, צריך לומר ביושר שמכבי ראשון לציון ראויה להתייחסות אחרת. כשהיא ככל הנראה מרחק משחק אחד מהפגרה, אפשר לקבוע שבתוך עונה חשוכה בשלולית, הקבוצה של דרוקר הייתה (לפרקים, סוג של) נחמה. לא ראינו כדורסל גדול מהכתומים, אבל הם נשארו באזור לאורך כל הדרך. ניסו. התאמצו. לעיתים גם שרטו (ואפילו נגחו). ובעיקר הבליטו את שון דאוסן, שהוא כבר לא הדבר הבא בכדורסל הישראלי. הוא כרגע הפרנצ'ייז פלייר של השלולית. מעבר למחמאות ברמה המקצועית, צריך לתת קרדיט כאן למקבלי ההחלטות בהנהלה על 2 החלטות איכותיות לקראת העונה הבאה. הראשונה, כמובן, היא ההחתמה של דאוסן על חוזה ארוך טווח. כשרק אלוהים יכול להבין איך ירושלים ומכבי תל אביב לא עשו ה-כל כדי לשים יד על התכשיט (בטח ובטח כשמוסיפים למיקס שיקולי חוקי צעירים שמגבילים את היכולת לבנות כאן סגל). השניה, חרף הרשרושים בשלולית לאורך העונה, להחתים את דרוקר לשנה נוספת. מגיע לו.
