המשחק הראשון של סדרת גמר המזרח היה משחק פלייאוף ראוי. ההגנות דיברו, הכוכבים כיכבו, וג'יי אר סמית' עשה ג'יי אר סמית'. הדרמה הבטיחה לא מעט להמשך הסדרה, עם התאמות ושינויים מפתיעים, כמו גם קווי עלילה אפשריים למשחקים הבאים.
בתשע הדקות הראשונות לברון אסף שני פאולים זולים במיוחד, 25 מטר מהסל של קבוצתו, והכניס משתנה חדש ותלוש למשוואה. ההתקפה של קליבלנד חרקה גם כשהיה על המגרש, ואילולא טריסטן תומפסון הייתה מוצאת את עצמה בבור גדול בהרבה ממינוס שש נקודות בתום הרבע הפותח. כמו לאורך כל העונה, תומפסון המשיך לזלול את ההחטאות של חבריו לקבוצה, ואת המשחק הזה הוא סיים עם חמישה ריבאונדים בהתקפה, ו-10 בסך הכול. מה שקורה תחת הסלים של אטלנטה אחרי החטאות של קליבלנד הולך להיות מפתח מרכזי בקביעת זהות הפיינליסטית מהמזרח. המשחק הראשון לא היה מעודד עבור הנצים מהבחינה הזו עם 30 ריבאונדים מתוך 42 אפשריים, אבל הם גם לא קרסו לחלוטין במובן הזה מול תומפסון ומוזגוב, מה שבהחלט היה (ועדיין) אפשרי.
דיוויד בלאט וצוותו הותירו את חותמם על המחצית הראשונה, כאשר ברבע השני המאמן מצא לג'יימס דקות על מייק מסקאלה שעלה מהספסל לעמדת הסנטר, במהלך שהחביא את המלך וגם אפשר לקאבס לשחק סמול-בול שפתח להם את המגרש בהתקפה. נדמה שבלאט ינסה לצוד עוד הזדמנויות שכאלה. מדובר במהלך אקטיבי בתוך שחמט המאמנים שלו מול קואץ' בודנהולצר, שזכה בתואר מאמן העונה. עם זאת, בלאט לא היה מוכן לשנות את רוטינת החילופים שלו בשביל זה, ולא השתמש שוב בזה כשלא הכניס את ג'יימס במיוחד כשמאסקלה שותף במחצית השנייה. יש גבול, מסתבר. בלאט לא רוצה לשרוף את הקלפים שהוא שולף מהשרוול.
בלאט זוכה להערכה: "התקשורת מעולם לא תיעבה ככה מאמן, והוא עדיין מנצח את כולם"
ספאחיה בראיון לוואלה ספורט: "ההצלחה של בלאט משמעותית עבור כל המאמנים האירופאים"
הרכב שני הרכזים של בודנהולצר קיבל הזדמנות מוקדם במשחק, ואת מה שהוא נתן למקומיים בהתקפה הוא לקח בהגנה, ועדיין המושכות נותרו בידיהם בתחילת המשחק. ג'יימס, עם כמה סלים של סקורר ותיק בדרך ל-16 נקודות, השאיר את הקאבס קרובים. שועל קרבות זקן כמו ג'יימס יודע איך להסתמך על הכוח והמסה שלו כשהאתלטיות כבר קצת פחות ממה שהייתה, והוא חופר את דרכו לנקודות במה שנראה כמו הילוך שני, לפחות מבחינת הקצב.
ברבע השלישי ההתקפה של ההוקס התחילה לזמזם, אך דווקא אז השופטים שרקו לחסימה לא חוקית של מילסאפ לקלעי שלו (יש חסימות לא חוקיות בכל פוזשן כמעט, ומדובר באחת מאותן שריקות סלקטיביות). זה היה אמור להספיק, אלא שאז מילסאפ שאל את השופט אם הוא רציני, וקיבל את התשובה שלו עם עבירה טכנית מתסכלת. האנשים באפור הדביקו למילסאפ עוד עבירת תוקף על חסימה בהמשך, ואטלנטה לא הצליחה לייצר מומנטום לבריחה ונתקעה במשך שש וחצי דקות ללא סל שדה, בעוד ג'יי אר סוויש נתן לקליבלנד סיכוי אמתי לגנוב את הביתיות. סמית' בער, הוא לא ידע באיזה רבע אנחנו או באיזו ארנה הוא משחק, אבל הוא קבע שיא פלייאוף אישי עם שבע שלשות עם קצת פחות מ-11 דקות לסיום, סיים עם שמונה והיה פקטור אחד חשוב בניצחון של הקאבס.
הפקטור השני היה הפציעה של דמארה קארול חמש דקות לסיום, והאוויר נשאב החוצה מהאולם. הפלייאוף האכזרי ממשיך לקטוף לנו שחקנים. המהלך נראה רע בשביל הברך השמאלית של קארול, אולי השחקן הכי טוב של ההוקס בפוסט-סיזן, והלוואי שהוא יוכל להתאושש ומהר. בלעדיו מילסאפ הוא אולי היחיד שיכול לשמור על לברון, אבל כשיש עוד לפחות שלושה משחקים לפנינו, ייתכן שזה יעייף אותו ויפגע בתרומתו ההתקפית, כך שההוקס יצטרכו יותר נקודות מאחרים.
עד לסיום אטלנטה שיחקה גם נגד השעון. קליבלנד לא הצליחה לייצר נקודות, בייזמור התעלה על עצמו בהיעדרו של קארול עם סל ועבירה בצד אחד וחסימה על שלשה של סמית' במהלך הבא. קליבלנד נתקעה על 91, ובהגנה אימאן שאמפרט לא התאפק ונגע בטבעת, ולפתע היה שביב של תקווה באטלנטה, כשעל השעון 1:57 להשלים את הקאמבק במינוס שש בלבד. השופטים הלכו למוניטור כדי לוודא, ובמשך דקות ארוכות שתו בקשית את מה שנשאר מהמומנטום של המשחק. ג'יימס תקף את הסל מהחצי והגיע לדאנק נטול-התנגדות שצינן את ההתלהבות, ויתרון הביתיות עבר לבלאט והפרשים.
ג'יימס היה דומיננטי כהרגלו עם 31 נקודות, עם שמונה כדורים חוזרים ושישה אסיסטים. המעקב אחרי הקליעה והיעילות שלו יהיה משמעותי בהמשך הסדרה. 12 מתוך 26 מהשדה זה לא רע, אבל נדמה שהוא עדיין לא מוצא את עצמו מבחוץ. הוא החטיא את השלשה היחידה שלקח, והיה אגרסיבי בהליכה אל הטבעת לאורך כל הערב. אך מעבר לכך, ההתקפה הצטמצמה לבידודים ברוב הזמן שהוא היה על המגרש. ג'יימס ציטט את הפציעה המגבילה של אירווינג וגם טען שהוא לא אוהב לשחק בצורה הזו, כמו שטען רבות גם בעבר, אבל משהו בהתנהגות שלו עם הכדור ושפת הגוף שלו טוענים אחרת.
ג'יימס משחק לאט מאוד, הוא משתהה שניות ארוכות לפני שהוא מתחיל כל מהלך שלו. לפעמים זה הדבר הנכון לעשות, ג'יימס קורא את המשחק ברמה הגבוהה ביותר, והמיס-מץ' הקבוע שלו מכריח את ההגנה להגיב באופנים שהוא יכול לנצל גם בעמידה, אבל יש ממד חונק לעובדה שהוא צריך ארבע שניות כדי להתחיל לזוז. השחקנים סביבו נעצרים זה אחרי זה, וממתינים להוד רוממותו. שוב, בידודים לג'יימס הם לא דבר רע, כמובן, אבל הוא בפירוש אומר דבר אחד ועושה אחר.
בכל הקשור לעמדה שלו על הפרקט, נדמה שלברון מעדיף את עמדה ארבע בהתקפה ועמדה שלוש בהגנה, על אף שהוא כנראה יעיל יותר כפאוור פורוורד גם בצד הזה של המגרש. קשה לדעת מה הדינמיקה מאחורי הקלעים של בלאט וצוות האימון מול ג'יימס, על אף שהתקשורת תתעסק במערכות היחסים האלה עד שייגמר האינטרנט. על לברון לקבל את העול שבעבודה מתחת הסלים כשההזדמנות קוראת לכך, ועל בלאט לגרום לו להבין את החשיבות של זה.
בלאט שיתף רק שמונה שחקנים במשחק, וג'יי אר סמית' קלע את כל 28 הנקודות של קליבלנד מהספסל, כולל שיא מועדון בפלייאוף של שמונה שלשות. וואו. סמית' הוא השפן מהכובע, משחקים שבהם הוא חם ככה, מאפשרים לקאבס לדחות את הגעגועים לקווין לאב (לפחות קצת). הוא משמש על תקן ריי אלן ללברון כשהוא לידו, ובתור הסקורר מהספסל כשג'יימס נח. לאחרונה הוא מוריד את הכדור לרצפה יותר, בחידוש מרענן, כי יש לו את היכולת לייצר גם בתוך הקשת באחד-על-אחד או מפיק-אנד-רול. בלאט היה מעדיף שהעונה שלו לא תקום ותיפול על מצב הרוח של סמית', אבל לשם אנחנו מתקדמים כרגע, במיוחד בהתחשב בכך שהרכז שלו לא נמצא ב-100 אחוז יכולת.
הפציעות של קיירי אירווינג ניכרות במשחק שלו, הרכז המחונן סיים את המשחק עם עשר נקודות ב-27 דקות משחק בלבד. הוא כמעט ולא מייצר מכדרור לאחרים או לעצמו, ומתמקד בלקלוע את הזריקות הפנויות שהוא מקבל מתוך ההתקפה או לתקוף את הטבעת רק כשיש לו הזדמנות פז. הבריאות של אירווינג היא כמובן קריטית לתוצאת הסדרה, אולי יותר מכל דבר אחר, לכן יש משהו נכון בצעד אחורה שהוא לוקח, ולא מעמיס עצמו מתי שלא צריך. מבחינת הקאבס, משחק כזה בו אירווינג לא נדרש למאמץ מיוחד והניצחון נופל בצד הנכון, הוא רווח נקי.
בצד המפסיד ג'ף טיג היה אגרסיבי נוכח הבחירות ההגנתיות של קליבלנד מולו, הוא קלע 27 נקודות שהתפרסו על פני 24 זריקות מהשדה ב-38 דקות. נראה שההתאמה האמיצה ביותר שהקאבס ביצעו בצד ההגנתי הייתה ההחלטה לעבור מתחת לחסימות שטיג מקבל. הרכז הכספיתי אמנם ניצל את המרחב שקיבל כדי להיכנס לצבע, אך הוא יצטרך להוכיח מאפס שהקליעה שלו טובה מדי בשביל לקבל טיפול שכזה, אחרת המכונה של ההוקס תיתקע מוקדם מהצפוי. ממש כמו שקרה במשחק הראשון. טיג הוכיח את המוניטין שלו כעושה משחק אחראי ולא התפתה לשבור את הסטים של קבוצתו כדי לצוד שלשות חופשיות מכדרור, אבל יהיה על המאמן שלו לפתור את הבעיות שהבחירה של בלאט מייצרת בשביל ההוקס.
טיג סיים עם ארבעה אסיסטים, ולאטלנטה כולה היו רק 19 כאלה, מספר זעום במונחים שלהם. ההתקפה של ההוקס מתבססת על הנעת כדור, היא תלויה במסירות ותנועה ללא כדור כדי להשיג נקודות. יש לה ארבעה אולסטארים, אבל היא הייתה מחליפה את כולם בשביל לברון ג'יימס אחד. הקרדיט מגיע גם להגנה של הפרשים.
כמו לאורך רוב הפלייאוף, ההגנה של קליבלנד הייתה חדה ואגרסיבית, ואחרי מחצית ראשונה של 51 נקודות היא ספגה רק 38 במחצית השנייה. הקרדיט מגיע לצוות האימון וגם לשחקנים שמצליחים להימנע מהנפילות המנטליות שאפיינו אותם בחלק מהעונה הרגילה. כדי שהסדרה תהיה באזור-חיוג של תחרותית ההוקס לא יוכלו לחיות בשלום עם ארבע שלשות בלבד לקורבר, ומאזן קבוצתי של 4 מתוך 23.
זה היה ניצחון עם הרבה אופי לקאבלירס. הם לא נתנו להוקס אפשרות לפתוח פער, חיכו בסבלנות לרגע שדברים יתחברו עבורם, והריצה בתחילת הרבע הרביעי סידרה להם את הביתיות. המשחק השני הוא בחזקת הכול-או-כלום עבור אטלנטה, וקליבלנד יכולה לסגור את העסק באופן מעשי, אחרי שכבר הבטיחה את ה"ספליט" בשני משחקי החוץ. יהיה מעניין לראות עם אילו סוג של אנרגיות הקאבס יגיעו בהגנה, ואם נקודת השבירה שלהם תגיע מהר יותר לנוכח הניצחון במשחק הראשון. קשה להאמין שבלאט ינצל את הניצחון במשחק 1 כדי לתת מנוחה לאירווינג, המאמן יודע איזו הזדמנות אדירה יש לו ביד, הוא בא מכדורסל שבו כל משחק הוא הכול-או-כלום.
לטוויטר של אורן לוי
