לאחר שניצחה סדרה בה שתי הקבוצות היו אמורות לנצח, לוס אנג'לס קליפרס הפסידה סדרה בה שתי הקבוצות היו אמורות להפסיד.
במצב של 1:3 לקליפרס, עם אפשרות לסגור את הסיפור ב"סוויפ ג'נטלמנים", וטעם לוואי נוראי בדרך לחופשה ארוכה מהמצופה, יוסטון רוקטס התעלתה על האין-ציפיות והשוותה את הסדרה, בדרך למשחק השביעי בבית. בעולם התקשורתי של היום, אין למספידים את הפריווילגיה לחכות להלוויה עצמה הרוקטס נקברו תחת הרי ביקורות מוצדקות על איך שהם נראו במהלך ארבעת המשחקים הראשונים, וגרמו לצופים בהם לתהות מאיפה הם הצליחו לדוג 56 ניצחונות במהלך העונה. אך התברר שזו הייתה רק עבודת דישון יסודית. הקרקע הייתה מוכנה לקאמבק ההיסטורי, ואת המשחק החמישי יוסטון ניצחה בצורה משכנעת בביתה. במשחק השישי בלוס אנג'לס יוסטון חזרה מפיגור 19 במחצית השנייה וניצחה 107:119, כאשר רבע אחרון של 15:40 בזמן שהארדן על הספסל השאיר את הקליפרס ואת המספידים בטרם עת פעורי פה.
ואז הגיע המשחק המכריע. יוסטון עשתה היסטוריה והקליפרס עשו קליפרס.
הארדן ויוסטון בעננים: "מעטות הקבוצות שיכולות לעשות דבר כזה"
הבעיה של אטלנטה לקראת המפגש עם קליבלנד ולברון
המחצית הראשונה של משחק שבע הייתה עוד מאותו דבר הטילים נורו מלוע של תותח בדרך ליתרון 15 ברבע הראשון וסיימו את החצית ביתרון דו ספרתי, 46:56, מול יריבה אנמית. הרבע השלישי לא היה שונה בהרבה, כשפבלו פריג'יוני עושה את כל הדברים שהביאו אותו לליגה בגיל 35. הרכז המחליף, שחגג אתמול 37, קינח בשתי חטיפות מהוצאות חוץ בחצי של הקליפרס מידיו של גריפין, שמצדו נראה כמו לימון שכבר סחטו ממנו את כל מה שיש לו לתת. 70:90 ליוסטון, דקה לתוך הרבע האחרון בסדרה, והדקות נמתחות לזמן-זבל מייגע, ונדמה שרק כריס פול נמצא על המגרש כדי להתחרות ממש בקבוצה שממול. 2:24 לסיום הקבוצות ירדו לפסק זמן כשיוסטון הובילה ב-11 נקודות, אך הן חזרו לפרקט כשיוסטון מובילה בעשר בלבד, לאחר שהשופטים גילו שברואר דרך על הקו בסל האחרון שלו. הקליפרס הורידו לשמונה שתי דקות לסיום המועד החוקי, וכמעט הריחו עוד טוויסט בעלילה.
דווייט הווארד חזר למשחק, מוגן מפני עבירות מכוונות בדקות הסיום, או כך הוא חשב לפחות. פול טיפס על הווארד כמו ילד שמטפס על נדנדה שגבוהה לו מדי ב"מאבק" על הריבאונד, ושלח את הסנטר המבולבל לקו. שתי ההחטאות פינצ'רו את מומנטום רעוע ממילא של יוסטון. אבל זה היה מעט כמו שזה היה מאוחר עבור הקליפרס הנאיביים, וטרבור אריזה התכבד בנעיצת המסמר האחרון עם שלשה מהפינה, לאחר שהאנרגיות הנהדרות שלו הנהיגו את הטילים לאורך כל הרבע. 100:113 בסיום, יוסטון לא שמטה את היתרון שלה לאורך כל המשחק, והפכה לקבוצה התשיעית בהיסטוריה שניצלת מהדחה בשלושה משחקים רצופים כדי לנצח סדרה ממצב של 1:3 כנגדה.
יוסטון תפגוש את גולדן סטייט ווריורס בגמר מערב לוהט מהרגיל, והיא תצטרך שג'יימס הארדן יקלע יותר מאשר את זריקות העונשין שלו. הארדן נותן פלייאוף היסטורי מהקו, עם 10.4 זריקות בממוצע למשחק, ו-93.6 אחוזי הצלחה ב-12 משחקים. אבל ממוצע הזריקות שלו מהשדה ירד מהעונה הרגילה יחד עם אחוזי השדה - 27.4 נקודות ב-44 אחוז בעונה הרגילה לעומת 24.5 ב-40.8 אחוז בסדרה מול הקליפרס. מול הלוחמים הזקן יצטרך לחזור ולהיות הנשק ההתקפי העיקרי של יוסטון מול הקו האחורי המהולל של גולדן סטייט. הסדרה הזו שכנעה שאולי יוסטון לא צריכה את הארדן כמנהיג במובן הקלאסי כדי להצליח, וזה טוב, כי לא בטוח שהיא אי פעם תקבל את זה ממנו אבל היא לא תוכל להוות יריב ראוי לקבוצה הטובה בליגה אם הזקן לא ישוב להפגיז ממש כמו שעשה כל העונה.
המורי-בול של יוסטון בהתקפה הוכיח שהוא יעיל ביותר מעמדה של פיגור גדול. האפשרות לעצור את השעון בסחיטת עבירות וההימור על הקליעה מבחוץ נתן לרוקטס את הסיכוי לחזור לסדרה, ובסופו של דבר לנצח אותה. ג'וש סמית' עומד על 37 אחוזים משלוש בפלייאוף, ואם קיים המשך מתבקש למשפט הזה קשה לדעת מהו. יוסטון היא לא קבוצה עמוסה בקלעים, רק באנשי צוות אנליטיקס, שהורידו את הדריל-מוריזציה לפרקטיקה, ותהיו בטוחים שקבוצות רבות ברחבי הליגה רשמו לפניהם את לקחי הסדרה.
ועם בטקטיקה עסקינן, הסיוטים של כולנו התגשמו, עם דקות ארוכות עד אין קץ של האק-א-חוטב עצים, משני הצדדים. לשתי הקבוצות היה משחק אחד שבו הן זרקו יותר מ-60 זריקות עונשין. יותר מפעם אחת ראינו את הקליפרס מנסים לשחק ארבעה מול חמישה, כאשר דיאנדרה ג'ורדן, על כל 213 הס"מ שלו, מנסה להתחבא מהעבירה הבלתי נמנעת במן מחווה מעיקה לתיאטרון אבסורד. אך הדיון בסוגיה הוא הרבה מעבר להתפלפלות אידאולוגית.
שני המאמנים לא הוכיחו שליטה מספקת בניו-אנסים של נשק יום הדין, כמו גם בחסרונות הבולטים שלו. הטקטיקה הרבה יותר אפקטיבית במשחקי חוץ, כאשר יש לקבוצה אינטרס להוציא את הקהל מהמשחק, ולא ראינו התייחסות אמתית לכך מצד צוותי האימון. הביטול של התקפות מעבר בגלל ההאק-א-מישהו כמובן פגע בשתי הקבוצות, אך נדמה שהפגיעה בהתקפה הייתה אפילו גדולה יותר לפרקים כדורסל הוא משחק רתמי, בעל זרימה משלו, והשחקנים על הפרקט לא מצאו את הקצב שלהם עם כל העצירות המייגעות. הקבוצה המבצעת את הניסוי שולחת לקו העונשין כל שחקן על כל עבירה מוקדם ברבע, ולא רק את מי שהם מפלחים בכוונה תחילה, נושא בעייתי במיוחד בהתחשב ברוטציות המצומקות של שתי הקבוצות, כמו גם בכך שג'יימס הארדן וכריס פול כמעט ולא מחטיאים מהקו בפוסט-סיזן.
כך או אחרת, הקומישינר אדם סילבר נשמע נחוש להסיר את החצ'קון הענקי הזה ממשחקי NBA, ולנו נותר רק לברך על כך.
בצד המפסיד, הקליפרס נפרדים מהפלייאוף מוקדם בהרבה משציפו, אך יש להם הרבה מה ללמוד על עצמם מ-14 משחקים ששיחקו מול שתי יריבות מרשימות, וחייבים להתחיל בכריס פול.
יכול להיות שפול עשה את הבלתי ייאמן, ושינה את הנרטיב של הקריירה שלו מבלי שבאמת הצליח למחוק את הכתם שמרחף מעליה. פול נכשל, שוב, באתגר לעבור את הסיבוב השני, ואולי מעולם לא היה לו סיכוי טוב מזה של השנה. אך מבט אחד ארוך על הדרך שבה הוא שיחק, או על המספרים שהוא מעמיד, אמור להספיק כדי לשכנע בשטחיות שבטענות כלפיו. פול סיים את הפלייאוף עם אחוזי קליעה מיתיים של 50-41-94, 22.4 נקודות ו-8.8 אסיסטים למשחק. אם לא די בכך, הוא השיג את היעילות המפחידה שלו על אף שיש רק שני שחקנים שהחזיקו בכדור יותר ממנו בממוצע למשחק.
הרכז הכי מוערך בדורנו אינו שחקן כדורסל או מנהיג מושלם, אבל האופי שלו הוא בפירוש לא הסיבה שהקליפרס יצאו לחופשה אתמול בלילה. גם לאולסטאר השני שלצדו יש זכות לזקוף את ראשו לנוכח המשחק שלו בפלייאוף.
את פלייאוף 2015 בלייק גריפין סיים עם ממוצעים אדירים של 25.5 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 6.1 אסיסטים ב-39.8 דקות מתישות למשחק. מעבר לשלושת הטריפל-דאבלים שלו, אולי הנתון הכי מדהים מהפוסט-סיזן של גריפין, זה שנותן הצצה להסתמכות עליו בהתקפה, הוא כמות הנגיעות בכדור שהוא מקבל 101.2 למשחק, שני רק לג'ון וול. הנתון הזה הוא כמעט בלתי נתפס לשחקן פנים, אך לגריפין יש את הכלים להתמודד עם העומס.
ביל סימונס טען באחד מהפודקאסטים הרבים שלו שבלייק גריפין מזכיר לו את לברון של פעם יותר מאשר לברון עצמו, בכושרו הנוכחי. סימונס אומר הרבה דברים, לא כולם ראויים לציטוט, אבל אפשר להבין מאיפה הוא בא בשתי הסדרות גריפין שיחק כמעט בכל עמדה, הריץ פיק-אנ-רולים כמוביל כדור וכחוסם, הוא סיים מתפרצות והוביל אותן, ולא אחת גם שילב בין שתי הפעולות. משחק ההתקפה המשובח של הקליפרס לא איבד מקסמו גם שפול לא שיחק בשל פציעה, והרבה מהקרדיט מגיע לסופרסטאר מאוקלהומה, שמזכיר למי שהספיק לשכוח כמה כישרון והבנת משחק הוא מביא בחבילה אחת עם אתלטיות גולמית נדירה כל-כך. במשחק השביעי גריפין רשם מספרים מרשימים, כהרגלו, אך היו לו שלושה איבודים יותר מזריקות עונשין (חמישה מול שתיים), מאזן פלוס-מינוס של 12-, ונדמה היה שהטנק שלו ריק לחלוטין.
היו שלום קליפרס יקרים, אתם כבר לא הבדיחה של הליגה, ככה זה מרגיש כשיש ציפיות להצלחה אמתית.
בלילה שבין שלישי לרביעי מתחיל גמר המערב העסיסי. הרוקטס אכלו קש מול הקבוצה שהם יפגשו בסיבוב הבא, עם מאזן 4:0 במהלך העונה, והפסדים בהפרש ממוצע של 15.2 נקודות למשחק. המאבק בין קרי להארדן, ה-MVP של הליגה מול הבא ברשימה, יהיה מה שימכור כרטיסים ופרסומות בפסקי הזמן, אך יוסטון תצטרך להוכיח שהיא מסוגלת לפצח את הבעיות שגולדן סטייט מציגה לה כקבוצה כדי למתוח את הסדרה הזו מעבר לארבעה או חמישה משחקים.
לטוויטר של אורן לוי
