תאודוסיץ', תכיר: דירוג הלוזרים הכי גדולים של הפיינל פור

בוידאו: האיבוד המחריד של חריאפה מול מכבי תל אביב

אם תביטו בו היטב, רק אם תתמקדו ממש מקרוב, תוכלו לראות את מילוש תאודוסיץ' מסתובב ביום שישי הקרוב עם קוף על הגב. המונח העמום הזה נתבע בספורט האמריקאי, אבל נדמה שכל כולו עוצב לכבודו של הרכז הסרבי. וככל שחולפות השנים, כך המטען ההיסטורי הולך ונעשה כבד יותר. חמישה פיינל פורים, וכל אחד מהם הוא אות קין על מצחו. חמישה פיינל פורים, וכל אחד מהם מלווה בהשתנקות דומה, אך שונה. חמישה פיינל פורים, ואף לא תואר אחד. וזה מבלי שהכללנו את האכזבות האחרות במעמדים מכריעים: ההפסד לספרד בגמר יורובאסקט 2009; סל הניצחון של קרם טונצ'רי הטורקי, שהדיח אותו ואת סרביה בחצי גמר אליפות העולם ב-2010 על הבאזר; או ההפסד הצפוי-אך-כואב-בכל-זאת לארצות הברית בגמר אליפות העולם 2014.

לדפוס החוזר הזה לא היו שום סימנים מקדימים. אם כבר, ההפך הוא הנכון: בגיל צעיר היה תאודוסיץ' חלק מדור זהב סרבי שעשה היסטוריה, כשגרף את כל התארים האפשריים באליפות אירופה, מקדטים ועד עתודה. אחרי שסחף את נבחרתו לניצחון הירואי על ספרד בגמר אליפות אירופה לעתודה ונבחר ל-MVP הטורניר, כולם מסביבו היו בטוחים שהוא קורץ מהחומר של הווינרים הכי גדולים ביבשת.

איך הפך בריאנט דנסטון משחקן בני הרצליה לאחד משחקני ההגנה הטובים ביבשת?

כמעט שמונה שנים עברו והרושם השתנה לחלוטין. בפיינל פור הקרוב שוב כל העיניים יהיו נשואות אליו. כדי להשיב את הכבוד האבוד יהיה עליו להתגבר על כל השדים מהעבר: בחצי הגמר הוא יפגוש את אולימפיאקוס, הקבוצה בה פרץ וזו שמולה רשם שניים ממשחקי הנפל הזכורים ביותר שלו, בגמר 2012 ובחצי גמר 2013. ובגמר, אם כבר יגיע לשם, מחכה לו או ז'ליקו אוברדוביץ', האיש שגזל ממנו אינספור תארים ביוון כמאמן פנאתינייקוס; או רודי פרננדס, פליפה רייס וסרחיו יוי מריאל מדריד, שחגגו על חשבונו עם נבחרת ספרד בגמר יורובאסקט 2009. תאודוסיץ' יכול לסגור מעגל מרגש או שוב, בפעם המי-יודע-כמה, להיות הגיבור הטרגי.

אם רק היה מצליח קצת יותר במשחקים על כל הקופה, היה תאודוסיץ' מקעקע את מעמדו כרכז האירופי הגדול של דורו. אבל כמוהו, מסתבר, יש לא מעט בכדורסל האירופי. כוכבים גדולים שתדמית הלוזר דבקה בהם לנצח ולא ירדה גם שנים רבות אחרי פרישתם. סופרסטארים שהגיעו מרחק נגיעה מהבאר, אך כמעט שלא שתו ממנה, אם בכלל. תציצו ברשימה, ותיווכחו.

נתחיל עם אזכורי "כבוד", ונמשיך לחמשת הגדולים. הייתם מדרגים אחרת? טקבקו את זה.

ארתוראס קרנישובאס – הפורוורד הליטאי היה אחד השחקנים הכי אלגנטיים וכישרוניים שנראו אי פעם בכדורסל האירופי, אך מעולם לא הצליח להותיר רושם של ממש. כיום הוא נותר בגדר זיכרון רחוק ועמום. גם בגלל שפרש במפתיע כבר בגיל 31, אך בעיקר בגלל הקריירה המפוספסת בתווך. בפיינל פור הראשון שלו ב-1996 כשחקן ברצלונה הגיע לשיאו ורשם צמד משחקים אדירים, אך נפל קורבן לאחת הפסיקות הכי שנויות במחלוקת בתולדות הכדורסל האירופי, במהלכה לא נפסלה חסימה בלתי חוקית של סטויקו וראנקוביץ' והגביע הוענק לפנאתינייקוס במתנה על חשבון הקטלאנים. מאז הוא הספיק להגיע לגמר נוסף עם ברצלונה ולהפסיד, וגם הודח בחצי הגמר כעבור כמה שנים כשחקן טימסיסטם בולוניה. כישרון עצום, החמצה גדולה לא פחות.

מרכוס בראון – הגארד האמריקאי, שלעת זקנה עבר גם במכבי תל אביב, לעולם ייזכר כאחראי ישיר למה שנחשב עד היום לפיאסקו הגדול בתולדות הפיינל פורים. אז, בעונת 2004/05, צסק"א הפגינה דומיננטיות חסרת תקדים עם 21 ניצחונות רצופים כל הדרך לשלב ארבע הגדולות שהתקיים אצלה בבית, אך עשתה במכנסיים ברגע האמת וחטפה מטאו ויטוריה בחצי גמר סנסציוני. רוב חצי הביקורת הופנו לבראון, הכוכב הגדול. מה שהעצים עוד יותר את תדמית הלוזר היו שתי ההופעות הנוספות בפיינל פור, שגם הם הסתיימו במפח נפש עם הדחה בחצי הגמר. בראון סיים קריירה מפוארת ומדורג במקום השלישי ברשימת הקלעים הכי גדולים בתולדות היורוליג, אבל הכישלונות במעמדים המכריעים מנעו ממנו להפוך למיתולוגיה.

קווין מגי - לו רק היה מצליח לגנוב משחק אחד מבין שלושת הגמרים בהם נטל חלק, היה מוזכר האיש הגדול בנשימה אחת עם אנתוני פארקר וניקולה וויצ'יץ' בויכוח על מיהו הזר הגדול בתולדות מכבי תל אביב. מותו הטרגי בתאונת דרכים שנים לאחר הפרישה צרב אותו מחדש בתודעה, אך לא שינה באופן מהותי את ההתייחסות לקריירה שלו, שהיה בה הכול חוץ מהדובדבן שבקצפת. היו לו, כאמור, שלושה ניסיונות רצופים, אך כשל פעם אחר פעם. הוא, יחד עם צביקה שרף ודורון ג'מצ'י אליו נגיע בהמשך, הפך למפסידן שחסר לו הגרוש ללירה. אקורד הסיום שלו בתולדות הגמרים, במינכן 1989, היה צורם במיוחד עם היכנעות לדינו ראדג'ה ויתר החבורה התוססת של יוגופלסטיקה ספליט, שלימים עשתה היסטוריה. החמצה.

ניק גאליס – הוא הגיע לפיינל פור עם אריס שלוש פעמים, הודח בכולן בחצי הגמר ולא מצא את המנוחה והנחלה גם כשעבר לפנאתינייקוס בניסיון נואש לגרוף את התואר האירופי הגדול מכולם. על פניו, סיבה מספקת כדי להיכלל בחמשת הגדולים. אז איך זה שגאליס הגדול הושמט מהטופ פייב? משום שבניגוד לאחרים, גם הכתם הזה לא הצליח לפגום משמעותית במוניטין שלו. גם ללא זכייה בגביע אירופה גאליס נחשב מאז ומעולם לאחד מגדולי היבשת בכל הזמנים ולמי שהביא את הבשורה לכדורסל היווני. העובדה שהוא קלע בצרורות גם ברגעי האמת ומחזיק עד היום בשיא הנקודות לשחקן בפיינל פור (69 נקודות בפיינל פור 1988) סייעה להסירו מהחמישייה הפותחת. שחקן כזה, עם מספרים כאלה בפיינל פור, לא יכול להיחשב לוזר.

היסטוריה בפיינל פור: שלוש הופעות, שני הפסדים בחצי הגמר, הפסד בגמר

ממוצע נקודות: 18.3

הרקע: עד כמה פספאלי היה מוכשר? מספיק כדי לפתוח בחמישייה לפני טוני קוקוץ' הגדול בנבחרת יוגוסלביה הגדולה ביורובאסקט 1989. הפורוורד הסרבי נע לאורך כל הקריירה על הגבול הדק שבין כישרון גולמי שלא מוצה לבין היותו סופרסטאר של ממש. הרזומה שלו בפיינל פור לא היה עשיר במיוחד וכלל שלוש הופעות, אבל הן נצרבו חזק בתודעה, במיוחד אחת מהן. ההופעה הראשונה הייתה בגיל צעיר עם פרטיזן בלגרד התוססת ב-1988, והסתיימה בהפסד בחצי הגמר למכבי תל אביב של שרף-ג'מצ'י-מגי, שקיבלה כווית רצינית בגמר. זו הייתה הופעה הירואית של פספאלי הצעיר וכפי שממוצע הנקודות שלו ממחיש, היא לא הייתה ההצגה היחידה שלו במעמד זה. אבל גם הקריירה של פספאלי נפגעה קשות בעקבות חוסר היכולת לתרגם את הכישרון שלו לכדי זכייה בתואר הנכסף מכולם. הוא לקח את פרטיזן הבוסרית על כתפיו לפיינל פור, אך לא זכה ליהנות מהפירות עם הזכייה שלה ב-1992; הוא סחב את אולימפיאקוס לגמר, אך הפסיד לבדאלונה בשניות הסיום ונותר שבור לב; וגם כשערק ליריבה השנואה פנאתינייקוס והצטרף לקבוצת הכוכבים שנבנתה בצד השני של הכביש, הוא נותר כשחצי תאוותו בידו עם הפסד לאותה אולימפיאקוס, שכבר הספיק להחליף את האהבה אליו בשנאה, בחצי הגמר ב-1995.

רגע מכונן: פספאלי כאן בגלל רגע אחד ספציפי שהגדיר קריירה שלמה. זה קרה כשחקן אולימפיאקוס, שניות לסיום הגמר מול בדאלונה. פספאלי, קלע טוב ואמין בדרך כלל, הלך לקו העונשין והחטיא אחת כשנותרו ארבע שניות לסיום במצב של שוויון. זו הייתה הזריקה העשירית שלו מהקו באותו ערב. הוא דייק רק בשלוש מהן. זה נגמר, איך לא, בסל ניצחון של קורני תומפסון ובשברון לב לפספאלי, שהודה לימים כי מעולם לא התאושש מאותו גמר. מאז אותו משחק הוא שינה לחלוטין את צורת משחקו: מסמול פורוורד נייד עם יד טובה הוא הפך לפאוור פורוורד/סנטר עם חוסר ביטחון בולט בקליעה, זכר לאותו רצף החטאות קריטי. עד שתלה את הנעליים בשלהי 1998 פספאלי ניסה להיגאל ולהניף סוף סוף את גביע אירופה, אך כלל לא הגיע לפיינל פור. ההחטאה ההיא סימלה, בדיעבד, את סוף הקריירה המוחמצת שלו.

היסטוריה בפיינל פור: שמונה הופעות, חמישה הפסדים בחצי הגמר, שני הפסדים בגמר וזכייה

ממוצע נקודות: 6.6

הרקע: במקרה של חריאפה, הזכייה ביורוליג ב-2008 אינה אלא עלה תאנה שלא מצליח לטשטש את העובדות. חריאפה היה פצוע במרבית שלבי העונה ההיא, וגם בפיינל פור שהסתיים בהנפת גביע לא היווה פקטור עם 10 דקות ובמצטבר בשני המשחקים ו-0 בטור הנקודות. פרט לפיינל פור ההוא, חריאפה מצדיק את הרזומה שלו כאחד הלוזרים הגדולים שידע הכדורסל האירופי בעידן הנוכחי. עונה אחרי עונה הוא היה חלק ממפלות מהדהדות, בעיקר בשנים האחרונות – הוא היה שותף בכיר בהפסד הסנסציוני לאולימפיאקוס בגמר 2012, לא התאושש מהטראומה גם בחצי הגמר מול אותה יריבה כעבור שנה והפך לבדיחה של ממש בעונה שעברה בהפסד נוסף בחצי הגמר, הפעם למכבי תל אביב. מיהלום בלתי מלוטש הפך חריאפה במרוצת השנים לשחקן כמעט שלם במונחים אירופיים, עם חכמת משחק עצומה ויכולת הגנתית נהדרת, אך בו זמנית הוא גם הראה שוב ושוב למה אף פעם, פשוט אף פעם, אסור לסמוך עליו ברגע האמת.

רגע מכונן: כולם כולל כולם במכבי תל אביב צריכים להודות לחריאפה האדיב, שסידר לצהובים במו ידיו העפלה סנסציונית לגמר בשנייה האחרונה, ובדיעבד גם סייע לדיוויד בלאט, טייריס רייס וריקי היקמן להשיג את החוזה הגדול הבא שלהם הרחק מישראל. כרגיל בפיינל פורים הידיים של חריאפה שוב רעדו. לא ברור מה חשב לעצמו אטורה מסינה שסידר תרגיל במסגרתו הפורוורד עם העבר הבעייתי ברגעים כאלו אמור לקבל את הכדור, אבל הוא היה הכתובת להוצאת החוץ, והשאר היסטוריה. אצבעות החמאה של חריאפה העבירו לדייויד בלו את הכדור, ומשם טייריס רייס/דווין סמית' נעץ את המסמר בארון של צסק"א הלוזרית על הבאזר. כמה צפוי, כמה סמלי.

היסטוריה בפיינל פור: ארבע הופעות, הפסד בחצי הגמר, שלושה הפסדים בגמר

ממוצע נקודות: 16.7

הרקע: כולנו מכירים את ההתפתחויות הטרגיות בקריירה של דורון ג'מצ'י. מי שהתעתד להיות גדול כדורסלני ישראל בכל הזמנים ולהתעלות על מיקי ברקוביץ' האגדי נעצר אך ורק בגלל שרשרת ההפסדים במעמדי הגמר, שרדפה אותו גם בעונת הקאמבק בגיל 39. אם שלושת הגמרים הרצופים בהם הפסיד בין 1988 ל-1990 לא הספיקו, אלוהים החליט להתעמר בו ולתת לו תזכורת נוספת לחוסר המזל סביבו עם הפסד נוסף בגמר בשנת 2000, בו ג'מצ'י כבר שיחק רק תפקיד משני. למרות שהיו רשומים על שמו כמה מסלי הניצחון הגדולים והזכורים ביותר באירופה, כמו שלשת הניצחון משלושת רבעי מגרש מול ציבונה זאגרב, ג'מצ'י תמיד מעלה תחושת החמצה. זה החל עוד בשנת 1987, עוד לפני עידן הפיינל פור, עם הפסד דרמטי לטרסר מילאנו שיהווה מיקרוקוסמוס לשנים המיוסרות הבאות של מכבי תל אביב. ג'מצ'י לא הפסיק לספק תצוגות בפיינל פורים בהם נטל חלק. בגמר 1988 הוא נצץ עם 24 נקודות, בגמר 1989 התפוצץ עם 25, אבל לרוע מזלו, זה מעולם לא הספיק.

רגע מכונן: הרגע הקשה בקריירה של דורון ג'מצ'י הגיע בגמר האירופי הראשון שלו ב-1987, עוד לפני עידן הפיינל פור. גם כאן אין צורך מיוחד בתזכורת. שש שניות לסיום, בפיגור שתי נקודות, ג'מצ'י מקבל את הכדור על הקו השלוש. למרות ששני שחקנים מפריעים לו, הוא קולע לשלשת קשה. איירבול. יהורם ארבל מזקק היטב את הרגע עם "לא טוב, לא טוב" קצוב, ומכבי תל אביב מפסידה. מכאן זה רק הלך והידרדר עבור ג'מצ'י. בין הפסד אחד בגמר למשנהו הגיעה גם תבוסה צורבת מידי ברצלונה בחצי גמר 1991, בו ג'מצ'י היה חלש כמו יתר חבריו. ואז, בשנת 2000, מישהו החליט לתת לו את הגונג האחרון.

היסטוריה בפיינל פור: ארבע הופעות, שני הפסדים בחצי הגמר, שני הפסדים בגמר

ממוצע נקודות: 17.4

הרקע: לפעמים נאמנות לא משתלמת. במקרה של סן אפיפניו, לרגעים היא אפילו הייתה הרסנית. במשך 18 שנה כיכב "אפי" במדי ברצלונה. הוא העביר במדיה קריירה שלמה וזכה באינספור תארים בספרד, אבל לרוע מזלו היה שם בדיוק בזמן הלא נכון כדי לבנות לעצמו רפיוטיישן כשיצא את גבולות מולדתו. אפי הפך ברבות השנים לפנים של האכזבות הרבות בברצלונה בגביע אירופה וגרוע מכך – לנציגו של הלוזר הנצחי של הכדורסל האירופי אאיטו גרסיה רנסס, האיש שהיה כובש בקלות את ראש המצעד שלנו אילו היינו מכלילים בתוכו גם מאמנים. אפי הפסיד בשלושה גמרים, כולם תחת המאמן הכי חסר מזל ביבשת. תדמית המפסידן דבקה גם בו, על אף שהצטיין במאני טיים באופן קבוע. שיטת הפיינל פור הוחלה כשאפיפניו כבר בשיאו בואכה סוף הקריירה. הוא הספיק להשתתף בארבעה פיינל פורים, וכולם הסתיימו במפלות. הוא הניף פעמיים את תואר גביע ספורטה ופעם אחת את גביע קוראץ', אך התוארים המשניים הללו לא שינו את השורה התחתונה: אפי, סמול פורוורד מהמשובחים שידעה היבשת, לוזר.

רגע מכונן: אפי וברצלונה סוף סוף הגיעו לגמר גביע אירופה כפייבוריטים ב-1991. הם דרסו את מכבי תל אביב ב-34 הפרש בחצי הגמר, בעוד יריבתם בגמר, ספליט, אמנם חלמה על ת'ריפיט, אך בעונה ההיא חסרה את דינו ראדג'ה ודושקו איבנוביץ', מכוכבי שתי הזכיות הקודמות ואת המאמן בוז'ה מאליקוביץ', שבאופן אירוני אימן את ברצלונה. הקטלאנים הגיעו לגמר בפאריס חדורי ביטחון, ואפי ידע שבגיל 32, זה אולי הצ'אנס היחיד שלו להוביל את ברצלונה לזכייה בתואר כשכוחו עוד במותניו. זה נגמר עם 8 נקודות בלבד והפסד צורב. בפעם הבאה שאפי הגיע לפיינל פור מלאו לו 35, הרבה אחרי השיא. את האפשרות האחרונה כמעט לשנות את מר גורלו הוא פספס.

היסטוריה בפיינל פור: חמש הופעות, שלושה הפסדים בחצי הגמר, שני הפסדים בגמר

ממוצע נקודות: 9

השתנקויות סדרתיות, סיומות מחרידות, קבלת החלטות זוועתית, איבוד עשתונות, הפרשים גדולים שחמקו מבין האצבעות. מילוש תאודוסיץ'רק בן 28, וכבר סיפק לנו בפיינל פורים בהם השתתף מנת ירידות שתספיק לשנים ארוכות. מי שלא ראה בעיניים כיצד איבד כמעט במו ידיו תארים לאולימפיאקוס ובעיקר לצסק"א, לא ראה לוזר מימיו. תאודוסיץ' הוא לוזר חסר תקדים, עד שיוכח אחרת. מחר יכולה להיות התחלה טובה.