איש עם חולצה אפורה מחזיק כדור כתום. משני צדדיו עומדים אנשים גבוהים מאוד, אחד עם חולצה צהובה ואחד עם אדומה. סביבם מפוזרים עוד שמונה אנשים גבוהים שיחד עם שני המרכזיים יוצרים שתי קבוצות של חמישה. האיש עם החולצה האפורה זורק את הכדור למעלה. מתחיל משחק. כדורסל. אתם יודעים, הדבר הזה שקורה מדי פעם לכמה שעות בהפסקה שבין הדיבורים, הציוצים והפוסטים. הצעירים שבין הקוראים יתקשו להאמין, אבל היו ימים בהם המשחק היה יותר חשוב מהדיבורים עליו.
בזמן שאנחנו דיברנו על אתמול, השחקנים והמאמנים התכוננו למחר, למשחק מספר 5 הקריטי. מבחינת השחקנים בסדרה הזאת, זה אומר בעיקר לטפל בגוף שלהם. לברון ג'יימס, למשל, קיבל טיפולים תוך כדי שינה. שחקנים שגוררים פציעה במהלך פלייאוף זו תופעה מעצבנת, אבל גם מרתקת, בעיקר כשהם משחקים באופן קבוע. כשקיירי אירווינג מתעורר בבוקר של משחק, אין לו מושג לתוך איזה גוף הוא התעורר. לפני יומיים הוא בקושי זז, הלילה עוד לפני המשחק הוא דיווח שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. פאו גאסול, לעומת זאת, גילה שהגוף עדיין לא מתפקד ברמה שתאפשר לו להיות אפקטיבי. דרק רוז, לצערנו, גילה מחדש שיש לו גוף אחרי משחק וחצי בהם ריחף כאילו מעולם לא כאבה לו הרגל.
ואם לשחקנים אין מושג, איך המאמנים אמורים ליצור תכנית משחק שמבוססת על ציפיות מסוימות גם מהשחקנים שלהם וגם מהיריבים? סדרה שכוללת שלושה-ארבעה שחקני מפתח שגוררים פציעות, ואי אפשר לדעת עד הרגע האחרון אם ישחקו ואיך ישחקו, הופכת לסדרה שמבוססת הרבה יותר על אלתורים והחלטות בתוך משחק מאשר על ההכנה המוקדמת.
דיוויד בלאט לא צבר מספיק קילומטרז' ב-NBA כדי לטעון את הטענה הזאת באופן חד משמעי, אך הרושם הוא שסדרת אלתורים מתאימה לו וחושפת יתרון שיש לו על טום תיבודו. גם כי תיבודו, על אף היותו אחד המאמנים הבכירים בליגה, לא נחשב למנהל משחק מבריק, וגם בזכות הניסיון שבלאט צבר בסיטואציות של משחק בודד מכריע, בו המאמן צריך להיות מוכן לכל שינוי כמו בעיית עבירות של שחקן מפתח או יום קליעה רע של הכוכב שלו.
לברון ג'יימס קלע 38 נקודות, קליבלנד גברה 101:106 על שיקגו ועלתה ל-2:3 בסדרה
בלאט רוצה סוף סוף ליהנות, לברון מחקה את קיירי, טאג' גיבסון רותח
יוסטון הביסה 103:124 את הקליפרס וצימקה ל-3:2, טריפל דאבל להארדן
ג'יימס הארדן החולה נזקק לעירוי, וסיפק טריפל דאבל: "חזרנו להיות חדים"
ב-NBA הנטייה היא להגיע למשחק עם תוכנית מסודרת ולבצע אותה, ורוב העבודה מתבצעת בין המשחקים ביצירת התוכנית. דוגמה נהדרת לכך הייתה כיתת האמן של סטיב קר והצוות שלו במשחק 4 של גולדן סטייט מול ממפיס, הוא הגיע עם תוכנית משחק הגנתית לא שגרתית ששינתה את פני הסדרה. בתוך משחק, גם למאמנים וגם לשחקנים הרבה פחות נוח לשנות.
בלאט דיבר בין המשחקים על כמות ההחלטות שמאמן מקבל במהלך משחק, בניסיון להדגיש שיש לו תפקיד מעט מורכב יותר מלשרטט את המהלך האחרון ולספור פסקי זמן. ההשוואה לטייסי קרב הייתה מיותרת, לא חסרים עוד מקצועות בהם אנשים מקבלים הרבה החלטות במעט זמן, אבל הטיעון נכון וחשוב. גם הלילה בלאט קיבל הרבה מאוד החלטות, חלקן התבררו כטובות וחלקן כלא טובות, וגם הלילה ליכולת שלו לקבל יותר החלטות טובות מלא טובות יש חלק חשוב בניצחון של קליבלנד.
דוגמה להחלטה לא טובה היא ההחלטה לפתוח עם קיירי על דרק רוז. בלאט הניח שתיבודו ימשיך לתקוף את קיירי בהגנה כפי שעשה במשחק הקודם, ויכול להיות שהוא חשב שיהיה לקיירי קשה יותר לרדוף אחרי מייק דאנליבי רחוק מהכדור. אבל עושה רושם שמה שהכי קשה כרגע לפוינט גארד הנהדר זה לבצע שינויי כיוון מהירים, ובדקות הראשונות הוא נראה אבוד בנסיון לשמור על הפיק נ' רול של רוז. קיירי לא היה שחקן הגנה גדול גם לפני הפציעה, אבל שיפר מאוד במהלך העונה את התגובות שלו ובעיקר את היכולת להישאר עם שחקן בפיק נ' רול. הלילה הגוף לא אפשר לו לעמוד בקצב בתחום הזה, ובשלב מוקדם בלאט נאלץ להעביר את אימן שאמפרט אל רוז.
שתי החלטות טובות חשובות במיוחד בלאט קיבל במחצית השנייה. הראשונה הייתה לוותר תוך שתיים וחצי דקות מתחילת המחצית על ההרכב הגבוה. טימופיי מוזגוב לא היה בעניינים במשחק הזה והפעם השילוב שלו עם טריסטן תומפסון לא עבד. אחרי המחצית הראשונה הנפלאה של לברון, שיקגו הגיעה למחצית השנייה עם החלטה להכריח אותו למסור לגבוהים שמפריעים אחד לשני בצבע (בעיקר כשמוזגוב לא קולע את הזריקות מחצי מרחק שבעונה הרגילה הוא קלע). התוצאה הייתה שלושה איבודים ושתי החטאות של צמד הגבוהים בשתיים וחצי דקות, אחריהם בלאט לקח טיים-אאוט וחזר עם הרכב נמוך. הוא לא חזר להרכב גבוה במשחק הזה, בין היתר בגלל שההגנה התזזיתית של שחקני החוץ, בעיקר לברון ושאמפרט, הייתה אפקטיבית מספיק כדי להסתדר עם הרכב נמוך, ובזכות העובדה שכולם עזרו בריבאונד.
ההחלטה החשובה השנייה הייתה להוציא את ג'יי אר סמית' ארבע וחצי דקות לסיום ולהכניס במקומו את מתיו דלבדובה שיצא חצי דקה לפני כן. סמית' קלע כמה זריקות גדולות במאני טיים במשחקים קודמים ולא נראה כמו שחקן שמוציאים במצב כזה, אבל ברבע האחרון הלילה היה מאוד לא מרוכז בהגנה והטעויות שלו עלו לקליבלנד בתשע נקודות שעזרו לשיקגו העקשנית להוריד את ההפרש מ-17 ל-4 תוך פחות מארבע דקות. הכניסה של דלבדובה במקומו ייצבה את ההגנה ועזרה לעצור את הקאמבק של הבולס.
אם כבר הזכרתי את דלבדובה: לגארד המחליף האוסטרלי יש סדרה טובה עד כה ואני שמח שהעולם קצת מגלה אותו. הלילה הוא הוסיף לרזומה פרובוקציה שהסתיימה בהרחקה של טאג' גיבסון, שחקן חשוב מאוד עבור שיקגו כשפאו גאסול פצוע, וקטטה זריזה. נעילת הרגל של גיבסון הייתה מהלך מלוכלך, אבל שיקגו היא האחרונה שיכולה להתלונן על שחקנים עם פרצוף תמים שיוצרים פרובוקציות בזכות מהלכים מלוכלכים קטנים (כן, מייק דאנליבי, אני מתכוון אליך).
ומה יש להגיד על לברון ג'יימס? מה עוד נשאר להגיד? אולי הדרך הכי מרשימה לתאר את המשחק המדהים הזה שלו היא שבסטנדרטים שלו זה לא היה משחק יוצא דופן, בכל סדרה חשובה בשנים האחרונות היו לו שניים-שלושה כאלה. אחרי כל הבלגן של היומיים האחרונים, המסקנה הכי חשובה מהמשחק הלילה היא שזה לא הוציא את לברון מפוקוס. להיפך, הוא נראה חד והחלטי במיוחד הלילה.
לברון היה עסוק מאוד במהלך העונה בניסיון להיות מנהיג, מאמן, ג'נרל מנג'ר וראש עיר בקליבלנד. אנחנו שמים לב בעיקר כשזה קורה מול בלאט, אבל הוא לא חסך ביקורת מקיירי בתחילת העונה ומקווין לאב במהלכה, ואת עצמו הוא מבקר יותר מכל אחד אחר. הלילה הייתה דוגמה מצוינת לכך שקליבלנד זקוקה לו קודם כל כשחקן הכי טוב בעולם, שכשהוא כזה כל השאר כבר מסתדר. נתון מעניין במיוחד מהמשחק הלילה הוא שאת שבע הדקות שלברון נח קליבלנד ניצחה בתשע הפרש. ביום כל כך טוב שלו, שאר השחקנים ידעו להוציא מעצמם יותר בדקות שהוא נח בידיעה שיש להם על מי לסמוך כשהוא חוזר.
אבל בדקות האחרונות, כפי שקרה יותר מדי פעמים העונה, הם סמכו עליו יותר מדי. במונחים שרלוונטיים לימים האחרונים, הלילה היה משחק הרבה יותר טוב ללברון השחקן מאשר ללברון המאמן. הוא היה בשיאו כשהוא שיחק בתוך המערכת, כשקיבל כדור בפוסט אחרי תרגיל קטן שעזר לו להגיע לעמדה שהוא רוצה או אחרי פיק נ' רול עם קיירי בו שיקגו, משום מה, ממשיכה לנסות ליצור מלכודת למוביל הכדור גם כשזה אומר לעזוב לרגע את לברון. אגב, אלה עוד דוגמאות להחלטות קטנות של צוות אימון לפני ובמהלך משחק, הם עובדים קשה מאוד כדי לעזור לשחקנים הבכירים שלהם לתפוס עמדה חצי מטר עמוק יותר או לספק להם חצי שנייה בה ההגנה פחות מאורגנת מולם בזכות תרגיל חסימות שמתרחש רחוק מהכדור. הרבה פעמים זה ההבדל בין זריקה טובה ללא טובה.
כאשר, בדקות האחרונות, קליבלנד עברה לשחק פיק נ' רול גבוה של לברון בלי שום מהלך מקדים, ההתקפה שלה נתקעה אחרי דקות ארוכות טובות. יש ימים בהם זה עובד, בכל זאת מדובר בלברון שחודר ומוקף בקלעים, אבל שיקגו יודעת לעבוד מול המהלך הזה וג'ימי באטלר שומר על לברון בפיק נ' רול הרבה יותר טוב מאשר בפוסט. בדינמיקה הנוכחית בין בלאט ללברון, עושה רושם שההתקבעות הזאת של הדקות האחרונות היא נתון שצריך לחיות איתו, חלק מהחבילה השלמה שנקראת לאמן את לברון ג'יימס, שהלילה הדגים פעם נוספת למה הוא עדיין השחקן הראשון שכל מאמן ייקח לקבוצה שלו.