ליפול על גן עדן: השער של מסי הזכיר ימים של פעם

השער השני של מסי מול באיירן מינכן היה כל כך מרגש, בעיקר בגלל הנפילה של בואטנג. בגלל דברים שפחות קיימים היום והגאון הקטן העיר בנו מחדש. חמי אוזן על שער שאולי יפסיק את הדיכוי, וגעגועים לאלי אוחנה

חמי אוזן
כי מה שמסי עשה לבואטנג היה פעם דבר הרבה פחות נדיר. הרצון להשפיל את היריב שלך דרך נפילתו על הדשא או השחלה קטנה שלו, היה נטוע היטב בכל הכדורגלנים הגדולים (צילום: רויטרס)

השער השני של ליאו מסי מול באיירן מינכן לא היה כזה גדול וכזה מרגש, לולא הפיל קודם על הרצפה את ג'רום בואטנג ואיתו כל אדם על פני כדור הארץ שראה את הדבר המופלא הזה. כי שערים של מסי בהקפצות כבר ראינו. אנחנו חוזים בזה כמעט מדי שבוע. אבל כשמסי משחיל יריב בין הרגליים או מפיל לדשא את השומר שניסה לעצור אותו, זו כבר התרגשות אחרת לגמרי. התרגשות טהורה, בתולית, קסם המשחק בשלוש שניות קצרות. אנחנו מתפעלים ממנה היום יותר, כי אנחנו רגילים לקבל זאת פחות.

כי מה שמסי עשה לבואטנג היה פעם דבר הרבה פחות נדיר. הרצון להשפיל את היריב שלך דרך נפילתו על הדשא או השחלה קטנה שלו, היה נטוע היטב בכל הכדורגלנים הגדולים שבשבילם הגענו למגרשים. בעידן הפוליטיקלי-קורקט של ימינו המילה השפלה היא קשה לעיכול, אבל לא היה מדובר בהשפלה לצורך השפלה. אלא בהשפלה לצורך העצמה. למטרת בידור. האוהדים אז היו הרבה יותר מסתם צרכנים או לקוחות, והשחקנים היו פחות מאסה של שרירים וגינוני נימוס מנופחים.

לא סתם, למשל, נכנס השער של אלי אוחנה מול אוסטרליה לפנתיאון של הכדורגל הישראלי. לא לחינם כל מי שנזכר ברגע הזה עיניו נוצצות ולבו פועם בחוזקה. אחרי הכול, לא הגענו בסוף למונדיאל בזכות השער הזה. אף אחד לא זוכר באמת את השער. רק את הרגע שבו המגן האוסטרלי נפל לאחור, אחרי שאיבד שיווי משקל. הטריק הוא שנצרב בתודעה ולא השורה התחתונה שלו.

העתיד כבר כאן

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

לכתבה המלאה
הוא חיכה למגן. הוא חיכה כדי להפיל אותו. כדי להשפיל אותו. כדי שהשער לא יהיה רק שער. אלא יצירת אמנות. מראדונה (צילום: GettyImages)

כילד שגדל על אוחנה, זה היה חלק לא קטן ממה שחיפשנו אצלו והוא העניק לנו בנדיבות רבה. לראות אותו מכניס קטנה לנסים ברדה, לצפות בו מסחרר את פרסלני, את אבי כהן, את רפי אוסמו. אוחנה, שגדל על יוהאן קרויף, ידע לספק להמון ביציע את הדם. הוא ידע שהם בסופו של דבר רוצים לראות את השור מדמם ונופל. אין צורך לייפות את זה, כמו בימינו. חבורה של עשרות אלפי אנשים שצועקים מסביב למגרש קטן, לא רוצים לשמוע רביעיית כינור נעימה של אחר הצהריים. הם רוצים דם. הם רוצים את הסכין בגב של השור. הם רוצים להרגיש כמו הילד מהשכונה שירד למטה וקרקס את חברו. אוחנה הבין זאת נהדר.

אבל עזבו אוחנה, או להבדיל אלפי הבדלות שלום רוקבן, שהוא נקודת הקיצון של התופעה הזו. קחו את דייגו מראדונה. בשישי פרסם אתר מארקה סדרה של שערים ישנים שמתקרבים לשער הכביר של מסי מול באיירן מינכן השבוע, והביא כדוגמה את הכיבוש של מראדונה ב-1983 בברנבאו. את השער הזה, למי שלא מכיר, מראדונה יכול היה לכבוש כמה שניות קודם לכן, אחרי שכבר עבר את השוער. אבל הוא חיכה. הוא חיכה למגן. הוא חיכה כדי להפיל אותו. כדי להשפיל אותו. כדי שהשער לא יהיה רק שער. אלא יצירת אמנות. הוא לא חיפש לתת לאוהדים גול בפיתה. אלא ארוחה שלמה, וקינוח.

מראדונה, כמו אגדות שקדמו לו או באו אחריו, היה שחקן כל כך מרגש גם בגלל הניואנסים האלה של המשחק, ניואנסים שפחות קיימים היום. אלא ניואנסים של שכונה, של כדורגל שצמח בשכונה ורכש את השפה שלו במגרשים הכי נידחים. את התרבות ניתן היום לקבל במינונים הישנים בכדורסל האמריקאי, שתרגם את ההשפלות והפרצוף השחצני המתפעל שמגיע אחריהם מהמגרש הקטן ליד הבית לאולמות הכי גדולים. יש לקוות שאחרי השער של מסי, התרבות הזו שדוכאה בגלל המון דברים מעיקים שמלווים את מה שמכונה "הכדורגל המודרני", תצוץ מחדש. שיותר שחקנים בליגות שאנחנו רגילים לצרוך ישובו ויעריכו את מה שנדיר כל כך ומרגש כל כך. אולי היום הם שוב יבינו שלעתים זה יותר יפה מהשער עצמו.

פז חסדאי מתמוגג מהשער של מסי
ג'רום בואטנג ענה לכל המתבדחים על חשבונו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully