הרי כבר ראינו מבצעים אישיים של ליאו מסי שהיו מרהיבים יותר, מורכבים יותר, כשהוא עבר יותר שחקנים, אבל הפעם הבלם פשוט נפל. רגליו של בואטנג כשלו, והוא מעד, נפל לאחור, כמו בול עץ, כמו גוף שדמם. באמריקה קוראים לזה שבירת קרסוליים, וזה מה שמלהיב במהלכים האלה, הניצחון האישי, ההכרה שגם ספורטאי מיומן נכנע לחלוטין לזריזות שמולו. שהניסיון של בלם באיירן מינכן להגיב למהלך של מסי הביא לבלבול, שלא לומר סחרחורת, שהוא רץ לאחור, לא ידע אם לפנות ימינה או שמאלה, איבד שיווי משקל, ופשוט קרס על הדשא.
זה היה רק מהלך קטן של כדורגל, אבל ניצחון גדול לענף. קל להיסחף ולהתלהם, אבל זה באמת היה מאותם הרגעים הנדירים שגורמים לעולם לצעוק. זאת פשוט התעלות אנושית מרהיבה. היה ברור כבר מתחילת המשחק שמסי לוהט, כבר מהדקה הראשונה אפשר היה להרגיש שהוא בזון, ואז הגיע הגול הראשון, שהיה באמת אדיר, ואז הגיע הגול השני, רק שלוש דקות אחרי, ובאמת, רק לצעוק. להידהם. באמצע חיים אפרוריים, להתרגש, להתפעל. מכדורגל.
גם חמי אוזן עוד לא התאושש מהביצוע הנדיר
כי זה לא סתם גול. זה ניצחון של היצירתיות על המגננה. ולא שבאיירן עשו בונקר, זה פשוט נפלא לראות חלוץ מכניע בלם. כבר היו רגעים שבהם נדמה היה שאי אפשר לשבור הגנה גרמנית נחושה, לא כשבשער עומד נוייר, אבל אז הגיעה התזכורת שאין מה לעשות מול וירטואוזיות. שאין דרך להתמודד מול ביצוע התקפי מושלם.
כי זו הברקה שמנצחת שבלוניות. הלא תמיד ישנה תהייה פילוסופית מי ינצח בקרב בין התקפה מושלמת להגנה מושלמת (ולא שבואטנג עונה לקריטריון), ונהוג להגיד שהתקפות מנצחות משחקים אבל הגנות מביאות אליפות, ולאורך שנים הכדורגל הציני והיעיל סטייל נבחרת יוון ומוריניו שלט בכדורגל, ואז מגיע מסי קטן, שובר הקרסוליים, ומזכיר שאין תחליף ליוזמה ויצירתיות.
זה ניצחון לכדורגל, כי הוא מצליח לדחוק הצדה את הבעיות. פתאום לא משנה שזו ברצלונה עם ראשיה העבריינים בליגה השובתת, זה משכיח את השחיתויות של פיפ"א וסיפורי קטאר, אתה כבר לא זוכר שהם מרוויחים מיליונים ומעלימים מסים, זה מותיר אותך עם גולת הכותרת - גול. הדבר האמיתי, הפשוט, הכל כך משמח. חלוץ עובר בלם וגורם לו ליפול בלי לגעת בו. ואז עוד מקפיץ בקלילות מעל השוער הבלתי ניתן להכנעה. ואדם בבית, הרחק מהמגרש, צועק "גול". זאת המטרה.
זה ניצחון לכדורגל, כי מסי הוא גוואד. לרוב ענפי הספורט יש דרישות פיזיות שמונעות מרבים להפוך למקצוענים. לא תוכל לשחק כדורסל/פוטבול/בייסבול/כדורעף אם אתה לא חזק, גבוה ואתלטי. אבל מסי הוא פרסומת לכדורגל. נמוכי העולם, בואו אלינו. כאן אפשר להצליח גם אם אתה נמוך ורזה. אצלנו הכדור על הדשא, טוב להיות קרוב אליו. תאהב את הכדור, והוא יאהב אותך בחזרה. אצלנו הזריזים והמיומנים יכולים להשפיל את החסונים והכבדים. מסי הוא תקווה לכל ילד.
זה ניצחון לכדורגל, כי אתה מתעסק לרגע אך ורק במשחק עצמו. לא בתיאוריות, לא בניתוחים, רק בהילוכים חוזרים. אז נכון, איפה הוא היה בגמר המונדיאל, אבל מה זה משנה, הנה הוא עכשיו. והנה שוב עולה הדיון המאוס על גדולתו ההיסטורית, אבל למי אכפת מוויכוחים ודיבורים, תן לראות ת'גול, אתה מפריע.
זה ניצחון לכדורגל, כי הוא מעקר את האלימות. על פניו גם בהתלהבות מהשער הזה יש אלמנטים אלימים, הרי הנפילה של בואטנג היא חלק מהקסם של הגול, אוהד הספורט מתרגש מהכישלון של המגן, חוגג את חוסר האונים שלו, מתמוגג לראות אותו מושפל. אבל הלעג הוא שולי. אתה יותר מעריץ, מתפעל, מתרשם. אתה חוגג, שמח, מפרגן. אתה נזכר למה המשחק כל כך עממי, מה כולם מחפשים, ומה מדי פעם הם מוצאים.