(1) אטלנטה הוקס (5) וושינגטון וויזארדס
מאזן בעונה הרגילה: 1:3 לאטלנטה.
המאמנים בפלייאוף: מייק בודנהולצר 6:7, רנדי וויטמן 5:10.
איך אטלנטה תנצח: איכשהו, אטלנטה הצליחה להגיע כסוג של אנדרדוג למפגש מול יריבה שניצחה 14 משחקים פחות ממנה בעונה הרגילה. אז צריך להזכיר שאטלנטה בשיאה היא קבוצה הרבה יותר טובה ממה שוושינגטון מסוגלת להיות. כל מה שההוקס צריכים לעשות זה למצוא דרך לחזור ליכולת של רוב העונה הרגילה, ובחצי השני של הסדרה מול ברוקלין הם התקרבו לשם. הנעת הכדור, התנועה הבלתי פוסקת בהתקפה, התיאום המושלם בהגנה: כשהקבוצה של מייק בודנהולצר נמצאת בקצב הנכון, היא אוכלת קבוצות שבלוניות כמו וושינגטון למנה הראשונה של ארוחת הבוקר. אפילו כשהוויזארדס בכושר נהדר כפי שהיו בסיבוב הראשון.
בשלושת הניצחונות של ההוקס בעונה הרגילה (הניצחון של וושינגטון היה כשאטלנטה שיחקה עם המחליפים) העליונות באה לידי ביטוי במספרים. פער של 6.3 איבודים ו-5.3 שלשות למשחק זה המון, וכל עוד אטלנטה תמשיך לכפות איבודים ולמנוע שלשות בזמן שוושינגטון לא תצליח למנוע זאת ממנה ידה תהיה על העליונה. במשחקי העונה הרגילה אטלנטה הגיעה גם לקו העונשין יותר פעמים ולקחה יותר ריבאונדים בהתקפה, מה שאומר שאפילו בצבע היה לה יתרון. אז עם כל הכבוד לסוויפ המרשים על טורונטו, זוהי וושינגטון שמגיעה לסדרה הזאת עם צורך בהתאמות.
בלאט מוכן לשיקגו: "זו עונת הציד. כולם צדים וכולם ניצודים"
בתום דרמת-ענק: הקליפרס ניצחו את הספרס 109:111 במשחק השביעי
פופוביץ': "מצפה מכולם להמשיך", פול: "לא נתתי לגוף להפיל אותי"
אביו של קליי תומפסון: "הווריורס ירדפו אחרי דוראנט בקיץ הבא"
איך וושינגטון תנצח: רנדי וויטמן הוא אחד המאמנים הפחות מוערכים בליגה, אבל זו השנה השנייה ברציפות שהוא מביא את הקבוצה שלו לפלייאוף בכושר שיא. פול פירס נכנס למצב רוח פלייאוף, ברדלי ביל הפך לאגרסיבי ודומיננטי כפי שלא היה כל השנה, מרצ'ין גורטאט השתלט על הצבע, ג'ון וול פשוט המשיך את סיום העונה המוצלח ואוטו פורטר נראה מוכן מהצפוי. הקלף הסודי היה שימוש מוגבר בהרכבים נמוכים, כשהמוצלח ביותר היה זה שכלל את חמשת השחקנים שהוזכרו כאן. עם הרכב נמוך הריווח בהתקפה של וושינגטון הרבה יותר טוב, מה שמאוד עוזר לוול ולגורטאט, זה גם ההרכב שבו וויטמן יוכל ליישם הגנות עם אלמנטים של אזורית והרבה חילופים אוטומטיים, דברים שעבדו עבור ליונל הולינס בסיבוב הראשון מול אטלנטה, לפחות עד שההוקס העלו הילוך.
אבל וויטמן יפתח עם ההרכב הגבוה שלו וינסה לנצל את יתרון הגודל והפיזיות של גורטאט וננה. אולי בגרסה המפוקסת שלה וושינגטון תצליח במה שלא עבד במשחקי העונה הרגילה ותשתלט על הצבע. היכולת של וויטמן לנוע בין מערכים תאפשר לו גמישות רבה יותר בקרב המאמנים. קשיי הספסל של אטלנטה (רק דניס שרודר ופרו אנטיץ' תרמו משהו) משאירים את וויטמן עם יותר כלים בסדרה הזאת, השאלה הגדולה היא אם הוא יידע להגיב בזמן אמת מול מאמן העונה והקבוצה הממושמעת והחכמה שלו.
למה זו ה-סדרה: המזרח התפתח באופן בו קשה מאוד לחזות לאן זה מוביל ולכל אחת מארבע הנציגות בסיבוב השני סיכוי ריאלי להגיע לגמר, כולל השתיים הפחות מתוקשרות שמגיעות לסדרה הזאת. דווקא השתיים האלה בריאות יחסית ומציגות חמישיות מאוזנות ואיכותיות שבהחלט מסוגלות למצוא את עצמן משחקות ביוני. אז זאת הזדמנות נהדרת להכיר כמה שמות שעשויים לככב בשלבים מאוחרים יותר, כמו אוטו פורטר ודמארי קארול.
ולתחזית: למרות הכושר המצוין של וושינגטון ולמרות שאחד לאחד הסגל של הוויזארדס מוכשר יותר, הסדרה הזאת תלויה קודם כל בשאלה איזו אטלנטה נקבל. הקבוצה המתואמת של רוב העונה הרגילה יכולה לנצח את הסדרה בקלות, הקבוצה המקרטעת של סוף העונה וחלק מהסיבוב הראשון לא תשרוד. אני עדיין מאמין באטלנטה והולך איתה, אבל רק אחרי שוושינגטון תמתח אותה ברצינות. 3:4 לאטלנטה.
(2) קליבלנד קאבלירס (3) שיקגו בולס
מאזן בעונה הרגילה: 1:3 לקליבלנד.
המאמנים בפלייאוף: דיוויד בלאט 0:4, טום תיבודו 24:21.
איך קליבלנד תנצח: הפציעה של קווין לאב משאירה את דיוויד בלאט עם בחירה בין פשרות. מצד אחד יש את האפשרות ללכת על הרכב נמוך, עם לברון ג'יימס בפאוור פורוורד, שיהיה מרווח ודינמי אבל עשוי להתקשות בהגנה על הצבע ובריבאונד. מצד שני יש הרכב גבוה עם טריסטן תומפסון וטימופיי מוזגוב ביחד, הרכב חזק מאוד בהגנה וריבאונד אבל כזה שיקל על שיקגו לאטום את הצבע בפני החדירות של לברון וקיירי. מצד שלישי בלאט יוכל לתת דקות רבות לשון מריון, שסוג של מסוגל לשמור על שחקני פנים וסוג של מהווה איום לקליעה מבחוץ (בעיקר מהפינות) אבל לא ממש. בלאט ישתמש בכל האופציות ובכל הקלפים הסודיים שיש לו, בעיקר בשני המשחקים הראשונים בהם גם ג'יי אר סמית' ייעדר, המפתח יהיה במציאת האיזון בין ההרכבים, בהתאמת ההרכב לשחקנים שבצד השני ובזיהוי השחקנים הנכונים והחמישיות הנכונות לכל משחק.
על הנייר, שיקגו היא קבוצה בעייתית להרכבים נמוכים כי תמיד יש לה שני שחקני פנים. אבל גם שחקני הפנים של הבולס לא נמצאים בכשירות פיזית מלאה, בעיקר ג'ואקים נואה שבסיבוב הקודם מילווקי די התעלמה מקיומו בהתקפה. האם בלאט יוכל להסתדר דקות ארוכות עם לברון על נואה? זה אחד מהדברים שהוא צפוי לבדוק, ואם כן זה יאפשר לו להשתמש יותר בהרכבים נמוכים וליצור מיס-מאץ' בעייתי מאוד בצד השני. לברון יצטרך לעבוד קשה בריבאונד במצב כזה, כמו גם שחקני החוץ. אם הם ימשיכו את היכולת בתחום הזה ממשחק 4 בבוסטון זה יכול להיות האלמנט שיעשה את ההבדל בסדרה.
ההיעדרות של ג'יי אר תקפיץ את אימן שאמפרט לחמישייה לאחר המשחק הטוב ביותר שלו בקליבלנד. שאמפרט ינסה לנטרל את דרק רוז או ג'ימי באטלר, בזמן שמוזגוב ימשיך להקשות על פאו גאסול כפי שעשה בעונה הרגילה, הוא ארוך וזריז בדיוק במידה הנכונה כדי להפריע גם למשחק הפוסט וגם לקליעה מחצי מרחק של הספרדי. בשורה התחתונה, הפתרונות ההגנתיים של קליבלנד בהחלט יכולים להספיק כדי להקשות על הבולס לקלוע יותר מקבוצה שכוללת שניים מהסקוררים הטובים בעולם, בעיקר אם כל משחק יהיו שניים-שלושה שחקני משנה שפוגעים מבחוץ.
איך שיקגו תנצח: לפעמים ניצול חסרונות של היריבה מתבצע בדרכים עקיפות. לא בטוח שהגבוהים של תיבודו בכושר ובכשירות שתאפשר להם להעניש הרכבים נמוכים של קליבלנד, אבל העונש יכול להגיע בצורות אחרות. לברון לא אוהב לתפקד כ-4 באופן קבוע לא בגלל שהוא לא מסוגל להתמודד פיזית עם שחקני פנים אלא בגלל שהמאבקים הפיזיים האלה מתישים אותו. אם הוא יצטרך להיכנס לקרבות מיקום בפוסט ובריבאונד מול נואה וטאג' גיבסון למשך דקות ארוכות מדי, יהיה לו קשה לנהל את התקפת הקאבס ולהשתלט על המאני טיים תוך כדי שהוא משחק לפחות 42 דקות כל משחק. תיבודו עשוי לנסות לנצל את חוסר הנסיון של בלאט בניואנסים מהסוג הזה של עד כמה ניתן להתיש את לברון במשחקים בודדים ובסדרה כולה. במאני טיים, הרכב נמוך של קליבלנד יקשה על בלאט להפעיל את אחד השימושים החשובים ביותר של קינג ג'יימס לשים אותו על שחקן החוץ המרכזי של היריבה, במקרה הזה על דרק רוז.
הרכבים נמוכים פחות טובים גם בהגנה על הצבע מפני חדירות. לאב לא שומר גדול, אבל הוא איש גדול שקשה לחודרים לקלוע מעליו, בטח יותר מאשר מעל ג'ונס או מריון. במשחק העונה הרגילה שלאב לא שיחק, המשחק היחיד ששיקגו ניצחה, רוז קלע 30 נקודות והרגיש מאוד נוח בצבע. באטלר לא שיחק במשחק ההוא, וגם הוא חודר נהדר.
מי שכן שיחק וכיכב באותו משחק הוא טוני סנל, שאמור להיות שחקן משמעותי בסדרה הזאת כי נגד קליבלנד צריך שני שחקני חוץ עם יכולת הגנתית. תיבודו צריך לנסות להימנע ממצב בו רוז שומר על קיירי דקות ארוכות, מה שיקרה בדקות בהן הוא משחק יחד עם מייק דנליבי. בגדול, תיבודו צריך לחרוג ממנהגו ולהשתמש ביתרון העומק שלו, בין היתר כדי לתת לשחקני המפתח שלו לנוח יותר משחקני המפתח של קליבלנד. גיבסון, סנל, ניקולה מירוטיץ' המלהיב וארון ברוקס יכולים לקבל דקות משמעותיות.
למה זו ה-סדרה: מאיפה להתחיל? שתי קבוצות שבאמת אין דרך לדעת מה לצפות מהן, כאשר במקרה של קליבלנד גם שאלת החמישייה והרוטציה עדיין לא ברורה. שיקגו היא תעלומה אחת גדולה, עם חוסר היציבות של רוז ושל הקבוצה באופן כללי. אפשר להוסיף כאן את היריבות בין שיקגו ללברון, את הסדרה הקשה הראשונה של קיירי, את הפוטנציאל לסדרה מכוננת של ג'ימי באטלר, את השאלה על מי העייפות תשפיע יותר, את המאבקים בין תיבודו להנהלה שלו ואת האפשרות הריאלית שלברון יעוף בסיבוב השני. ויכול להיות שאתם לא מודעים לזה, אבל אחד המאמנים בסדרה הזאת הוא ישראלי.
ולתחזית: יהיה חם ומגניב. אין דרך רצינית לדעת לאן זה יתפתח מעבר לכך עם שתי הקבוצות המסתוריות האלה. אם ממש צריך להמר, אז אני הולך עם הקבוצה שיש לה את שני הסקוררים הכי אמינים וביתיות במשחק המכריע. 3:4 לקליבלנד.
