עונה של שתי מחציות: הבלוג של יוכין על האליפות המתקרבת של צ'לסי

"משחק של שתי מחציות" הוא ביטוי שכיח באנגלית לתיאור מצבים בהם המומנטום אחרי ההפסקה שונה בתכלית מזה שלפניה, במיוחד אם ההתמודדות מסתיימת בתיקו. צ'לסי של ז'וזה מוריניו, שצפויה לזכות היום (ראשון, 15:30, ספורט 1 ו-HD) באליפות, הציגה לנו "עונה של שתי מחציות". השינוי הגדול חל ב-1 בינואר, כאשר טוטנהאם של הארי קיין הביסה את הכחולים 3:5 ואפשרה למנצ'סטר סיטי להשתוות לצ'לסי בפסגה. החמישייה השנייה בלבד שספג "המיוחד" בקריירה גרמה לו לשנות באופן מהותי מאוד את הגישה וסללה את דרכו לתואר הנכסף.

כיום, בעוד הסגנון המשעמם של צ'לסי הפך לשיחת היום בממלכה, נוטים לשכוח כיצד העונה הזו החלה. בארבעת המחזורים הראשונים כבשו הכחולים 15 שערים, כאשר ססק פברגאס לא הפסיק לבשל לדייגו קוסטה ובמקביל, הוציא טיבו קורטואה שישה כדורים מהרשת. בחודשי הסתיו צ'לסי ממש לא הייתה משעממת. היא ניצחה את ארסנל, ליברפול וטוטנהאם בזכות ההתקפה. בשלב הבתים בליגת האלופות היא הבקיעה 17 שערים בשישה משחקים, גם אם מדובר היה בבית נוח יחסית. היא נראתה אז לא פעם פגיעה בעורף, כפי שהעיד תיקו 1:1 בסטמפורד ברידג' מול שאלקה. אז בא הביקור בווייט הארט ליין והדגיש באופן חד במיוחד את המחדלים. מוריניו הבין שהאליפות בסכנה.

את השינוי קל אפשר לראות דרך הנתונים הסטטיסטיים היבשים. ב-20 המחזורים הראשונים כבשה צ'לסי 44 שערים וספגה 19. ב-14 המשחקים שחלפו מאז, היא הרשיתה 22 פעמים בלבד, אך מספר שערי החובה צנח לשמונה. לא רק הגישה הטקטית השתנתה, אלא גם ההכנה המנטלית. בסוף 2014 כמעט שלא עשה מוריניו שימוש בנשק האהוב עליו, המלחמות הפסיכולוגיות. בחודשים האחרונים לעומת זאת, לא עובר שבוע בלי ציטוטים עסיסיים בתקשורת והלהבות במאבק הישן מול ארסן ונגר עלו לגובה כמעט חסר תקדים.

חלק מהשחקנים הרגישו את השינוי על בשרם. במשך שנה וחצי, למשל, טיפח מוריניו את אוסקר. הוא שיבח אותו בכל הזדמנות וזרק בינואר 2014 את חואן מאטה כדי לפנות לו את המקום, תוך שהוא מסביר כי הוא מעדיף את הברזילאי בעמדת הפליימייקר. באפריל, קבע לפתע מוריניו כי אוסקר לא תמיד טוב מספיק כדי לשחק בצ'לסי ואף רמז על מכירה אפשרית בקיץ. באופן כללי, יחסו של הפורטוגלי לתקשורת היה פתוח למדי. הוא התגעגע מאוד לעיתונאים האנגלים במהלך שלוש השנים במדריד, הקדיש להם זמן בסבלנות וסיפר לא פעם על ההיערכות הטקטית של קבוצתו. בחודשים האחרונים הוא נסגר והתרכז במגננה ובמתקפות על היריבים.

הדגש הברור על הזהירות בחלק האחורי, שובו של "האוטובוס" המפורסם שחונה לו ברחבה וההתמקדות האובססיבית במאבקים פסיכולוגיים לא תמיד הועילו. עובדה, אלו היו הסיבות המרכזיות לפיאסקו בגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות מול פריז סן ז'רמן. בפרמיירליג לעומת זאת, זה עבד נהדר. אם ב-1 בינואר היו לצ'לסי ולמנצ'סטר סיטי מאזנים זהים לחלוטין בפסגה, הרי שמאז כבשו חניכיו של מנואל פלגריני יותר שערים, אבל הפסידו בחמישה משחקים. הכחולים התבצרו ולא נכנעו אפילו פעם אחת. בסך הכול, רק שני הפסדים יש למוריניו בליגה וזה מזכיר מאוד את עונת הבכורה שלו ב-2004/05.

לפני עשור, כאשר ירש קבוצה מהנה אך מעט נאיבית מקלאודיו ראניירי, בנה הפורטוגלי על הגנה יציבה. זה נגמר עם מאזן פנומנלי של 15 שערי חובה בלבד והפסד בודד במשך כל העונה. בשמונת משחקיו הראשונים באנגליה, ספג מוריניו שער אחד. הוא הכריז על עצמו באופן ברור מאוד כמאמן הגנתי וכך קיבע את תדמיתו לשנים ארוכות, גם אם היא לא נכונה. הפורטוגלי לא מתבייש להיות בונקריסט ולשחק כדורגל מכוער כאשר הוא רואה זאת לנכון, אך הוא גמיש מאוד ומגוון האופציות שלו רחב. די לציין כי בשלוש שנותיו על ספסל ריאל מדריד, היא כבשה במצטבר יותר שערי ליגה בהשוואה לברצלונה. יש מאמנים שמנסים ללכת תמיד באותה הדרך, כמו ארסן ונגר. יש כאלה שמתאימים את עצמם לנסיבות. בחודשים האחרונים, הוא החליט שהנסיבות מחייבות אותו להרוג משחקים. בליגה זה בהחלט הוכיח את עצמו.

כאשר התואר יובטח מתמטית, יחגוג מוריניו אליפות שלישית מתוך החמש שיש לצ'לסי. הוא מזוהה עם המועדון הזה יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. יותר מג'ון טרי, דידייה דרוגבה ורומן אברמוביץ' ביחד. את האליפות הנוכחית הוא מגדיר כמיוחדת ביותר בקריירה. לדבריו של הפורטוגלי: "זו תחושה נפלאה, כי זו הקבוצה שלי ונכון לעכשיו אנחנו לא המועדון העשיר ביותר". מוריניו מרגיש שהפייר פליי של אופ"א והריסון התקציבי שכפה אברמוביץ' הפכו את המתחרים, במיוחד את מנצ'סטר סיטי, לבעלי יכולות פיננסיות גדולות יותר בשוק. הוא מנסה לגמד את מעמדה של צ'לסי ולהעצים באמצעות כך את גודל ההישג.

באותה נשימה, הוא אמר על הזכיות הראשונות ב-2005 ו-2006: "זה היה פנטסטי, כי זה היה בתחילת עידן אברמוביץ' ולמועדון לא היו תארים קודם לכן". אצל מוריניו זה יעבור חלק, אבל רק לפני שבוע וחצי ציינו בסטמפורד ברידג' 60 שנה לאליפות ההיסטורית הראשונה של המועדון, שהושגה לפני שהפורטוגלי נולד. אז, ב-1955, בניגוד להיום, צ'לסי באמת הייתה אנדרדוג בכל המובנים והליגה באמת הייתה שוויונית. עבור האוהדים במערב לונדון, סביר שההתרגשות הייתה גדולה יותר בהשוואה להיום.

המנג'ר טד דרייק, חלוץ אגדי במדי ארסנל בימיו כשחקן, הוא האחראי להפיכת צ'לסי מסוג של גימיק לקבוצה ששאפה לזכות בתארים. כאשר חתם ב-1952 הוא שינה את סמל המועדון, מחק את גמלאי הצבא החביב שצויר עליו והחליף אותו באריה השואג. הוא השתמש בסקאוטים כדי לאתר כישרונות צעירים בליגות הנמוכות במקום לרכוש כוכבים מוכרים, כפי שצ'לסי נהגה לעשות עד אז. הוא גם היה הראשון שהקים מערך אנשי מקצוע שעקבו אחרי היריבות וסיפקו מידע חיוני לקראת המשחקים נגדן. הוא היה מהפכן במלוא מובן המילה.

זה התחבר איכשהו בעונתו השלישית, למרות שבנובמבר דורגה צ'לסי במקום ה-12. זו באמת הייתה ליגה צמודה, עם פערים קטנים בין הצמרת לתחתית. הכחולים סיימו בפסגה עם 52 נקודות מ-42 משחקים, עם 20 ניצחונות, 12 תוצאות תיקו ו-10 הפסדים. הם ספגו 57 שערים, אך זה בכל זאת היה המאזן השלישי בטיבו בליגה. ללסטר, שירדה ליגה מהמקום הלפני האחרון, היו 35 נקודות.

דרייק לא הצליח לייצר המשכיות והקבוצה צללה למרכז הטבלה ובסופו של דבר, ירדה בתום עונה קטסטרופלית ב-1962. היא חזרה מיד, אך בהמשך רשם המועדון שלוש ירידות נוספות, עד שביסס את מעמדו בשנות ה-90'. אז הייתה צ'לסי אנדרדוג שעורר סימפטיה. היום, גם אם מוריניו מרגיש אחרת, היא נתפסת כמועדון עשיר יותר ומעוררת אנטגוניזם. הדרך שנבחרה בתקופה האחרונה רק הגבירה את הסלידה, אבל אל תופתעו אם יהיה שינוי כיוון בעונה הבאה. בניגוד לסטיגמה, מוריניו מסוגל ללכת שוב על התקפה אם ימצא לנכון.

העולם מצפה לשובו של פפ גווארדיולה לקאמפ נואו ביום רביעי, למפגש ראשון בחייו נגד ברצלונה, אבל אתמול התקיימה חזרה מרגשת לא פחות ואולי אפילו יותר. תומאס שאף, האיש שבילה בברמן 41 שנים רצופות מחייו, מגיל 11 עד גיל 52, התיישב לראשונה על ספסל הקבוצה האורחת ב-וזרשטדיון והפסיד 1:0 עם פרנקפורט במשחק שהיה שווה הרבה יותר משער אחד. בגרמניה הייתה זו שיחת היום ובכלל, כל מה שקורה בבונדסליגה מתחת לבאיירן, שהרגה את המאבק על האליפות בשלוש השנים האחרונות, מרתק במיוחד. כדאי להקדיש תשומת לב לא רק לגווארדיולה, אלא גם לקרבות התחתית. אחרי הכל, זה הכדורגל האמיתי.