הפסיד במלחמה הפסיכולוגית של עצמו: חלקו של מוריניו בהדחת צ'לסי

"ספגנו שני שערים במצבים נייחים, וקשה לי לקבל את זה", אמר ז'וזה מוריניו אחרי ה-2:2 הביתי של צ'לסי מול פריס סן ז'רמן שהדיח את מוליכת הפרמיירליג כבר בשמינית גמר ליגת האלופות. בכך הניח המאמן, באופן לא לגמרי אופייני, את האחריות לפיאסקו על כתפיהם של השחקנים. מובן שהוא צודק לחלוטין בקביעתו. צ'לסי אמורה היתה להתמודד עם הקרנות של הפריזאים טוב הרבה יותר, והמיקום הלקוי של ג'ון טרי וגארי קייהיל זעק לשמיים כאשר דויד לואיז וטיאגו סילבה נגחו את הכדורים פנימה. ואולם בתוך תוכו מוריניו יודע היטב שהכישלון הזה רשום הפעם על שמו. מבחינת ניהול המשחק, היה זה אחד המשחקים החלשים בקריירה שלו. הוא הפסיד אותו ללורן בלאן שוק על ירך, ויכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו, גם כדי להפיק את הלקחים הנדרשים להמשך הדרך.

השגיאות בהגנה נבעו בראש ובראשונה מכך שצ'לסי לא הפגינה אתמול משמעת טקטית כלשהי, והיא עשתה זאת בכוונה תחילה. המלחמה הפסיכולוגית של המאמן הפורטוגלי, שהתייחס באריכות לסגנון נוקשה מדי של סן ז'רמן במשחק הראשון, נועדה להפעיל לחץ על היריבה ועל השופט ההולנדי ביורן קייפרס. כבר מהדקות הראשונות היה ברור שהמתכון של מוריניו בגומלין היה ליצור כאוס על המגרש, בתקווה לגרום לפריזאים לאבד את השליטה ולהיענש. הרעיון עבד אפילו טוב מהצפוי, כי זלאטן איברהימוביץ' ספג כרטיס אדום לא מוצדק כעבור חצי שעה. מוריניו בוודאי אמר לעצמו שאפו כאשר זה קרה.

אלא שאז, כאשר הכחולים היו ביתרון מספרי, הם היו חייבים לשנות את הדיסקט. בשלב זה כבר לא היה צורך בבלגן. נהפוך הוא – שם המשחק היה אמור להיות שליטה במרכז המגרש. תחנוק את היריבה, תתיש אותה, ובסופו של דבר תנצל את העייפות שלה כדי לתת חופש פעולה לאחד השחקנים היצירתיים שלך, רצוי לאדן הזאר. בדקות שנותרו עד לשריקה להפסקה זה ממש לא קרה. אוסקר, בחור הוגן בדרך כלל, שיחק בפרעות ובחוסר אחריות והיה ראוי להיות מורחק אחרי עבירה ברוטלית על טיאגו סילבה. כאשר הוא הוחלף בהפסקה, אפשר היה להניח שמוריניו העביר את ההוראות הנחוצות, וצ'לסי תשייט לעבר הניצחון. בפועל, זה לא היה המצב. בלאן עשה עבודה טובה פי אלף במחצית.

משום מה, צ'לסי המשיכה להתרכז בפרובוקציות. דייגו קוסטה, שביצע אמנם סלאלום נפלא במחצית הראשונה והיה צריך לקבל פנדל, החליט שהוא חייב להיות הבריון השכונתי עד הסוף, ולחלוטין לא ברור כיצד שרד 120 דקות מבלי לקבל שלושה אדומים לפחות. דווקא פ.ס.ז' נטלה את היוזמה בקישור וגילתה עליונות, תוך שהיא מתעלמת מחסרונו של הכוכב השבדי שלה. הנתונים הסטטיסטיים מרתקים - שיוויון באחזקת הכדור, יתרון קל לאורחת בניסיונות מסירה ובמסירות מדויקות, בעוד שצ'לסי ביצעה הרבה יותר עבירות. דבר לא מלמד על כך שהקבוצה של בלאן שיחקה במשך 90 דקות ב-10 שחקנים.

את המחמאות הגדולות ביותר בנושא יש להפנות לשני הקשרים המרכזים של אלופת צרפת – בלס מטוידי ובמיוחד מרקו וראטי. האיטלקי בן ה-22 לא הבריק בפתיחה, איבד מספר כדורים וגם היה חתום על עבירות מיותרות, אבל אחרי ההרחקה של זלאטן הוא לקח את הפיקוד לידיו. ועוד איך לקח. 108 נגיעות בכדור היו לו לפני שהוחלף בדקה ה-82 - יותר מכל שחקן אחר במגרש בשלב זה. הוא דייק ב-93 אחוזים ממסירותיו, עשה לא פעם קרקס מהקשרים של צ'לסי, ניווט את המשחק בתבונה, ועדיין המשיך להיות פעיל מאוד בחילוץ כדורים.

כאשר עשה וראטי את צעדיו הראשונים במדי פסקארה המופלאה של זדנק זמאן בעונת העליה ב-2011/12, לצד צ'ירו אימובילה ולורנצו אינסינייה, הוא סומן כיורשו של אנדראה פירלו. יש לו ראיית משחק משובחת, מסירות זהב וכושר מנהיגות. יובנטוס רצתה מאוד להביא אותו לטורינו, וגם הנער עצמו השתוקק לשחק לצד פירלו כדי ללמוד ממנו. בסופו של דבר, המגעים עם פסקארה לא צלחו, והוא עשה את דרכו דווקא לפריס. מאז, התברר שההשוואה המקורית לא לגמרי מדויקת. אמנם גם וראטי הוא פליימייקר נסוג, אבל הוא לא רק מארגן את המשחק, אלא גם משמש קשר אחורי לכל דבר. אם תרצו, מדובר בשילוב נדיר של פירלו ואדגר דווידס, בגוף צנום של 165 סנטימטרים בלבד. פנומן אמיתי, כוכב על בפוטנציה.

וראטי קשוח מאוד ולא נרתע ממגע פיזי עם אף אחד. דייגו קוסטה וטרי לא מפחידים אותו, וההשקעה שלו היתה עצומה. כאשר הותש, נכנס אדריאן ראביו, המשיך את העבודה הנהדרת, והשיג שליטה בקישור. בלאן עדיין לא ממש סומך על הקשר בן ה-19, אבל מעכשיו מעמדו עשוי להשתנות. היכולת וקור הרוח שהפגין במעמד כה מחייב ראויים להערכה עצומה. כבר אפשר לדמיין אותו משתף פעולה עם פול פוגבה בקישור הצרפתי בעוד שנה או שנתיים – זה יכול להיות צמד קטלני.

בעוד פ.ס.ז' ניסתה לשחק כדורגל, צ'לסי והקהל שלה המשיכו במלחמה הפסיכולוגית. אחרי שדויד לואיז התעמת עם דייגו קוסטה, זכה האקס המתולתל לשריקות בוז בכל נגיעה בכדור. גם כך היתה לו מוטיבציה מיוחדת להוכיח למיוחד מה הוא שווה, והיא רק התגברה כתוצאה מיחס האוהדים כלפיו. תוסיפו לכך את האחריות החלקית שלו לשער של קייהיל, ותקבלו את הנחישות להקדים את ההגנה הכחולה המבולבלת כדי לנגוח את שער השיוויון.

השער הזה, אגב, היה דומה עד מאוד לזה של דידייה דרוגבה בגמר ליגת האלופות ב-2012. הברזילאי שיחק אז פצוע, ונתן את כל הלב כדי לזכות בתואר הנכסף מול באיירן מינכן הפייבוריטית. הוא ראה את הסקורר האגדי משווה בדקה ה-89, שש דקות אחרי שער היתרון של תומאס מולר. התסריט הזה חזר על עצמו בדיוק מופלא, ודויד לואיז היה בצד הנכון בשני המקרים. צ'לסי היתה בצד הלא נכון. גם שחקניה זכרו היטב את הערב הקסום ההוא באליאנץ ארנה. זה לא הוסיף לביטחון שלהם.

דווקא פ.ס.ז' גילתה יציבות נפשית, ואף אצילות מסוימת. זלאטן לא התווכח יתר על המידה על ההרחקה השגויה, וגם טיאגו סילבה לא בא בטענות לקייפרס ששרק לפנדל גבולי למדי. הקפטן הברזילאי ידע שהוא שגה כאשר קפץ עם ידיו מונפות כלפי מעלה למאבק אווירי עם קורט זומה. במקום להוציא את תסכולו על השופט, הוא תפס את הראש ובא בטענות לעצמו. מה שהיה היה. הוא כבר תכנן כיצד יתקן את הפאשלה ויכבוש את השיוויון. למזלו, הוא קיבל שתי הזדמנויות פז ברציפות. את הנגיחה הראשונה הצליח טיבו קורטואה להדוף, השניה כבר הלכה פנימה, בין היתר בגלל מיקום לא מושלם של השוער הבלגי.

סן ז'רמן היא לא הקבוצה הפופולרית ביותר בתבל, עם בעלים מקטאר, מעט מדי שחקנים מקומיים ויותר מדי כסף. בקיצור, מבחינת רבים זהו אוסף של שכירי חרב. אבל בכוחו של המשחק אתמול לשנות את התדמית הזו. הלב והנשמה של הכוכבים ששיחקו למען הסמל ונתנו פייט הירואי כאשר הכל הלך לרעתם פעם אחר פעם סחפו את הקהל הנייטרלי. לפתע, אולי בפעם הראשונה, היתה פ.ס.ז' חביבת הרומנטיקנים. יהיה מעניין לעקוב כיצד זה ישפיע עליה בעתיד.