כשאבא שלי היה ילד אמרו לו שביום מן הימים אנשים כבר לא יצטרכו להסתובב עם כסף מזומן. הבטיחו לו שבעתיד יהיה מין כרטיס פלסטיק מיוחד, שקשור לחשבון הבנק, ושאיתו אפשר יהיה לשלם על הכל. מה שנראה לו אז כמו מדע בדיוני ושיא השכלול זרוק היום בארנק של כל נער מתבגר. קרוב מאוד היום שבו גם הבת שלי תקבל את סיפורי הנוסטלגיה באותה תמיהה, אם היא תהיה מחונכת מספיק אולי תצליח להביט לי בעיניים שלוש דקות ברציפות בלי לפזול לאיזה צג, אבל כך או כך תקשיב לסיפורים שלי בפרצוף משועמם. חמודה, את יודעת שלנו לא היה אינטרנט? שהיו עיתונים מודפסים על נייר? ששליח על קטנוע היה מביא אותם עד לפתח הבית כל בוקר?
הזמנים השתנו. אריק איינשטיין ראה את דוקטור ג'יי קורע רשתות וקרים עבדול ג'באר נוגע בשמים, ועורר קנאה כי הוא היה באמריקה, אבל אני לא ראיתי כלום מה-NBA. אולי פעם בשבוע, ב"מבט ספורט" ביום חמישי, היו נותנים קטע של חמש דקות ממשחק אחד, מסדרה אחת, כנראה כמה ימים טובים אחרי, מי יודע. לפעמים קצת בתוכנית בשבת, אולי בספורט בערבית. הייתי קורא בעיתונים על משחקים שנגמרו 36 שעות לפני כן, מתענג על התיאורים של מנחם לס ובטוח שאין מומחה גדול ממנו. רואה תקציר של תקציר ובטוח שאני חי את המשחק. מתמוגג מהקרבות בין הלייקרס לסלטיקס ומעורב רגשית ביריבות שלא ראיתי ממנה כולם. כולה כמה מהלכים קצרים, אבל בולע בצמא כל רסיס מידע ומתענג.
היום אני עצבני, באמת כועס, שעושים לנו טובה ומשדרים בשידור חי רק משחק אחד בלילה. מנוולים שכאלה, איפה השירות? אני אשכרה מרגיש צורך לשלם לליג פאס, רק כדי שיהיו לי כמה משחקים שאני רוצה, ברגע שהם קורים, לא שנייה אחרי, כי אחרת מה זה שווה. רואה משחק ומחובר לשלושה מכשירים במקביל עם סטטיסטיקה ונתונים. מחובר למאה רשתות חברתיות וקורא דאחקות של פרשנים מקליבלנד והגיגים של מצייצים חסרי פנים.
לפני אליפות אירופה ב-1988 לא באמת ראיתי את רוד חוליט בפעולה. ראינו פה ושם כמה גולים שלו, היינו מקפידים לראות "שער ראשון" ביום ראשון בלילה כדי לקבל קצת שערים מגרמניה ואנגליה, היו כתבות על חוליט וסיפורים על הלהיט החדש מהולנד, על הכוכב העולה באירופה, אבל בתאכלס - לא ראיתי כלום. לא היה לי מושג. ואז פתאום התחילה האליפות, ולא האמנו. גילינו כוכב. את מבינה מותק? זה לא היה כל כך מזמן, כולה שלושים שנה.
פשוט היום כל ילד הוא סקאוט בפוטנציה. כל פישר משחק מנג'ר. כל נער מחוצ'קן מכיר יותר מדי ויודע יותר מדי, מחובר חזק מדי ומהר מדי. אין מצב שילד לא יכיר את חוליט, כי סביר להניח שכבר בגיל 8, כשהוא עבר שני שחקנים באימון ילדים באוטרכט, הוא כבר הפך לכוכב יוטיוב עם הכותרת המסי הבא. ולא שאני מתלונן על הטכנולוגיה, אני לא עד כדי כך זקן טרחן, פשוט יש לזה כמה תופעות לוואי די מעיקות.
למשל, כשאדם יושב ביום השואה בערב, ומרגיש שהוא חייב עכשיו לראות את המשחק של ברצלונה. מטריף אותו שאין שידור. זה לא נתפס מבחינתו. וזה לא שחסר לו כדורגל. היה יום לפני, יהיה גם למחרת. וזה לא שחסרות לו הזדמנויות לראות את ברצלונה. הרי כל משחק שלה משודר, לפעמים גם טקסי קבורה של אנשיה מועברים בשידור חי. ולא שזה משחק הגמר. למעשה, הולך להיות עוד מפגש בדיוק כזה, בגומלין. וזה לא שלמחרת בבוקר (שלא לומר מיד עם סיום המשחק) לא יהיה לו תקציר. מסודר, באיכות טובה, של כל האירועים. ועדיין - בלי לשפוט, בלי לבקר - זו הסיטואציה: יושב אדם מתוסכל, וחייב לראות את המשחק. עכשיו. הרי הוא יכול. למה לא? הוא באמת לא פוגע באף אחד. זאת זכותו.
אולי יש פה קצת אלמנטים חזיריים, קצת מושחתים, של אנשים שיש להם יותר מדי, ורוצים את הכל, תמיד, כמה שאפשר. אולי זה פינוק, אולי זאת התמכרות. אין פה זילות של השואה, לא זלזול בשום דבר, שום עוול, רק אנשים שלא מוכנים לעצור, שכבר לא מסוגלים לעצור. אין פה לקח, אין הטפת מוסר, סתם חיים מודרניים, חיים מוזרים, סתם עוד איש זקן שמביט לצדדים ולא מבין מה קרה.