ההצגה הנכונה: על הפריחה של אשלי יאנג במנצ'סטר יונייטד

צפו בתקציר ה-2:4 הגדול של יונייטד בדרבי של מנצ'סטר

יש משחקים שמעניקים לצופה הנאה אסתטית חריגה. הם מעטים יחסית, והחוויות הללו נשארות בזיכרון לשנים ארוכות, כמו חלום שהיה במציאות ולא יחזור עוד. ההופעה של מנצ'סטר יונייטד במגן הקהילה נגד מנצ'סטר סיטי ב-2011, ובמיוחד המחצית השניה, היתה כזו. זה היה טוטאל פוטבול במיטבו, כדורגל מעולם אחר. השדים האדומים פיגרו 2:0 בהפסקה על אף שהיו טובים הרבה יותר, ואז חוללו מהפך מוצדק כדי לנצח 2:3. השער השני היה אחד המהלכים הקבוצתיים היפים שנראו בוומבלי, ולא רק.

את המופע הזה אירגנה, תוך כדי תנועה בלתי פוסקת וחילופי מקומות מושלמים, החמישיה הקדמית שהורכבה מויין רוני, נאני, דני וולבק, אשלי יאנג וטום קלברלי. נדמה היה כי מתהווה באולד טראפורד קבוצה נדירה באמת. אני זוכר כיצד חיכיתי אז לכל משחק שלה בשקיקה. 0:3 על טוטנהאם, 2:8 על ארסנל, 0:5 בבולטון... היה זה חודש קסום ועוצר נשימה. התנופה הזו נעצרה במהרה, והחבורה של אלכס פרגוסון מעולם לא הצליחה לשחזר עוד את הרגעים האלה. הרמה העילאית נעלמה כלא היתה, סיטי נקמה על ההפסד עם ה-1:6 המפורסם כבר באוקטובר, ובסיום העונה גם חגגה אליפות בסיומת דרמטית. ההבטחה לא קוימה. החלום נגמר.

עבור יאנג, המשחק ההוא היה משחק הבכורה במדי השדים האדומים אחרי המעבר מאסטון וילה תמורת כ-15 מיליון ליש"ט. השתלבותו היתה מיידית, הוא גילה מנהיגות, בישל בבעיטה חופשית את השער המצמק של כריס סמולינג, ליהטט בכל המגרש וכבש את הדמיון. כוכב נולד? מרטין אוניל חשב כך כבר ב-2008.

האיש שהביא את יאנג לווילה מווטפורד הצהיר בסוף 2008: "אפשר לשים את אשלי בשורה אחת עם ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו. יש שחקנים סבירים, טובים ומצוינים, ויש גם שחקנים יוצאים מהכלל. יאנג הוא שחקן יוצא מהכלל. הוא ברמה העולמית הגבוהה ביותר, ואני לא משתמש במושג הזה לעתים קרובות". באותו ראיון סיפר המנג'ר הצפון אירי: "אתה מסתכל על שחקנים כמו מסי ורונאלדו ושואל את עצמך – כיצד הם יכולים להשתפר? אבל הם משתפרים. ככל שהם מתבגרים, הם רואים את המשחק אחרת". אז מסי ורונאלדו אכן שידרגו את יכולתם בשש השנים שחלפו מאז. יאנג? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

כאשר הנהיג את וילה לצד גבריאל אגבונלאהור, היה הקיצוני הנמרץ אחד השחקנים המבוקשים בפרמיירליג. אוניל איים להתפטר בקיץ 2010 כאשר המועדון ניהל מגעים מתקדמים למכירתו של הכוכב לליברפול, והעסקה טורפדה – אם כי באופן אירוני מאוד המנג'ר נטש בכל זאת בטריקת דלת באוגוסט. כעבור שנה, במהלכה סיפק תשעה שערים ו-14 בישולים, יאנג לאולד טראפורד.

הוא היה בן 26, בשיא פריחתו, וההתחלה לא היתה יכולה להיות טובה יותר. בצעירותו הוא אהד את ארסנל בזכות אלילו איאן רייט, אך זה ממש לא הפריע לו להלום בה במסגרת השמיניה ההיא עם צמד בבעיטות מסובבות נפלאות ושלושה אסיסטים. גרדיאן העניק לו ציון 9 מתוך 10. ההמשך היה מזהיר פחות. פציעות בקרסולו הרסו חלק ניכר מהעונה, אם כי היא עדיין הוגדרה כחיובית למדי. עובדה – יאנג היה בהרכב אנגליה ביורו 2012 ושיחק לא רע, גם אם זה נגמר בהצטרפותו לרשימה הארוכה של מחמיצי הפנדלים של שלושת האריות, והדחה ברבע הגמר בידי איטליה של אנדראה פירלו.

למונדיאל 2014 יאנג כבר לא נסע, וזו לא היתה הפתעה. 2012/13, עונתו השניה באולד טראפורד והאחרונה של פרגוסון, היתה אומללה, עם מגוון פציעות שהשביתו אותו למשך תקופות ארוכות וגרמו בסופו של דבר למאזן עלוב של אפס שערים בכל המסגרות. עם דייויד מויס זה הלך עוד יותר גרוע. היחסים בין השניים עלו על שרטון כבר בתחילת העונה שעברה, כאשר יאנג ספג כרטיס צהוב על צלילה מטופשת, והסקוטי הבהיר כי לא יקבל התנהגות מסוג זה.

כעבור חודשיים, צלילה נוספת של יאנג, שהניבה פנדל במשחק ליגת האלופות נגד ריאל סוסיאדד, גרמה לסערה תקשורתית של ממש. זה שיקף את הפיחות העצום במעמדו של השחקן. מאחד הכוכבים הבולטים של הליגה הוא הפך בהדרגה למתחזה סדרתי ותו לא. הוא היה חלש במשך רוב העונה אשתקד, ורוב הפרשנים היו בטוחים שיעזוב במסגרת המהפכה של לואי ואן חאל.

והנה לכם ההפתעה – דווקא המאמן ההולנדי הקפדן הצליח להחזיר את יאנג למסלול והפך אותו לבורג חשוב מאוד במערך. ההסבר לכך פשוט. מעבר לסוגיית הנפילות התיאטרליות, קשה לבוא אליו בטענות מבחינת מוסר העבודה וההשקעה. יאנג הוא אדם שקול שתמיד שומע בקולו של הבוס ומנסה למלא אחר הוראותיו. תוסיפו לכך את העובדה כי מדובר בשחקן רב גוני שמסוגל למלא מספר עמדות במגרש, ותקבלו חניך למופת עבור ואן חאל.

"אשלי מגלה נכונות לבצע את מה שאני אומר", אמר המנג'ר לפני כחודש. ואכן, יאנג שיחק עבורו הן כמגן שמאלי, הן כשחקן קו במערך עם שלושה בלמים, והן הקיצוני ב-1-3-2-4 הקלאסי שיושם בין היתר אתמול נגד סיטי. ואן חאל מחליף את השיטה ללא הפסקה, אבל תמיד מוצא בה מקום עבור יאנג. הביטחון העצמי חזר לקשר האנגלי, והוא ניצל עד תום את הירידה במעמדו של אנחל די מריה. בקצב הזה גם הטלפון מרוי הודג'סון היה מתקבל בטבעיות, אך הוא לא הגיע. "אני מקווה שאוכל לחזור לנבחרת. תמיד רציתי לייצג את המדינה, ואני מקווה שעשיתי מספיק כדי להיות בסגל", אמר יאנג אחרי שלא זומן למשחקים האחרונים של אנגליה.

סיכוייו השתפרו אחרי המשחק המשובח אתמול. הוא כבש את שער השיוויון, בישל באמנות לנגיחה של מרואן פלאיני, ובמחצית השניה שלח כדור חופשי מדוד שהפך לכיבוש של סמולינג, בהעתק כמעט מדויק של הבעיטה החופשית לעברו של הבלם במגן הקהילה ההוא ב-2011.

האסוציאציה הזו מתבקשת, אך יש בה הרבה מרירות. הניצחון אתמול לא הזכיר כלל את הכדורגל הראוותני שהוצג במשחק הבכורה של יאנג. בחלוף מספר חודשים לא נזכור ממנו כמעט דבר פרט לתוצאה. החמישיה שהיתה אז כבר התפרקה – קלברלי גורש בבושת פנים (ולא בצדק), וולבק נמכר לארסנל, נאני מבלה בספורטינג ליסבון. כולם כבר שייכים להיסטוריה. יאנג עדיין באולד טראפורד, בניגוד לתחזיות, אבל בגיל 29 ברור גם לו שלא ימצה לעולם את הפוטנציאל הכביר שלו. ההשוואות למסי ורונאלדו ישארו בגדר בדיחה. חבל שכך. אולי הוא באמת היה מסוגל להגיע לגבהים האלה. את התהיות האלה הוא ישאיר לעצמו.