ההתלהבות מפאקו בימים האחרונים והשבחים שהוא מקבל בכל פינה הם מתלהמים כמו הביקורות עליו בימים הקשים. לא צריך היה לקטול אותו כשהיה במקום הראשון, ולא צריך להשתחוות לו עכשיו אחרי הניצחונות האחרונים. המציאות, לפחות זו שבמכבי תל אביב הנוכחית, היא הרבה יותר יציבה. היא לא נעה בין דביל לגאון, את תגובות הזיגזג האלה כדאי לשמור למקומות אחרים. אם יש משהו מעודד במכבי של ג'ורדי, זה שהמערכת החזקה הזאת ראויה ליחס מכובד יותר. יש סגל יציב, עם שחקנים ותיקים ומחוברים, יש הנהלה דומיננטית ומקצועית, יש צוות רחב, יש תחושה חיובית, יש ביטחון ותקווה ואמונה. סביר להניח שבעתיד, כשיבחנו את מכבי של ג'ורדי בפרספקטיבה לאחור, זה הדבר שיזכרו יותר מהכל - את החוסן שלה, הביטחון העצמי, השקט הבטוח. או בקיצור, את שרן ייני וגל אלברמן.
מי שעבר ביום שלישי השבוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב, ליד החנות הרשמית של הקבוצה, ראה לא רק מאות אוהדים מתגודדים בחוץ, אלא ממש זיהה את הגלגלים מסתובבים במכונה המשומנת. לא ברור אם הילדים גררו את ההורים או שההורים גררו את הילדים, אבל ראית דורות של אוהדים, מחכים בחוץ בשביל להיכנס לחנות, לפגוש לרגע את זהבי ויצחקי, ולבזבז כסף. ולא שבזבוז כסף הוא איזשהו ערך נעלה, וחשיבה כלכלית נכונה היא רק נדבך קטן בהצלחה של קבוצה, אבל החנות הזאת, עם מערך השיווק, עם התחושה שהדברים מתקתקים, ממחישה את התפקוד השקט והיעיל, ומסמלת את הימים היפים. הימים של שרן ייני וגל אלברמן.
תחושת הביטחון הזאת יוצרת שקט, והשקט הזה יצר תמונה מתעתעת, עד שהיו כאלה שכבר דיברו על אליפות משעממת. על קבוצה ללא מעוף, מונוטונית, שסתם מנצחת ולא מרגשת. ובכן, כל עוד לא מדובר בליגת הכדורסל הישראלית, אין כזה דבר אליפות משעממת. דברו עם אוהדי מכבי תל אביב, תקשיבו להם, תסתכלו עליהם. תראו אנשים מחויכים. אנשים שהולכים ברחוב ושורקים. מזמזמים שירי עידוד. משחזרים גולים בראש. נכון, הילד השלישי הוא לא כמו הילד הראשון. תשאלו כל הורה, הוא יגיד לכם שאת הראשון מצלמים בכל שלב ומתרגשים מכל צעד, בשני זה כבר דועך, השלישי כבר מגדל את עצמו. האם זה אומר שאימא אוהבת אותו פחות? להפך, אפילו יותר.
למשל, גל אלברמן. הסמל השקט של הקבוצה. יש את זהבי הכוכב הנוצץ, יש את מיכה הקונצנזוס האהוב, אבל אלברמן הוא הזן מאסטר הנערץ. בלי לכבוש, בלי לבשל, בלי קשקושים מיותרים, ועדיין, ספק אם יש אוהד שיכול להגיד בפה מלא שהוא אוהב את זהבי יותר מאשר את אלברמן. הנה שחקן שכשהוא במיטבו מרגיש כמו מיסטר מיאגי של הקשרים. מינימום נגיעות, מינימום טעויות, כמו זקן חכם שיודע לנצל את יתרונות הגוף וחולשות היריב, זורם כמו הנהר, חלק מהתנועה הטבעית של המשחק, לא מורגש אבל נמצא בכל מקום. כביכול אפור, כביכול לא מלהיב, לא זוכה ליותר מדי שירי עידוד, אבל ממחיש את הביטחון והיציבות. מישהו לצאת איתו לקרב. חבר.
גם ייני הוא שחקן שמקבל אהבה שקטה. הנה מכביסט אמיתי, אחד שהולך עם המועדון תקופה ארוכה, מישהו שהיה פה בימי הגלאקטיקוס, מישהו שזוכר תקופות אפלות ויודע להעריך את הטובות. הנה קפטן קלאסי, שגורם לגאווה. שחקן שאתה שמח שהוא בצד שלך. שחקן שאתה שומע אותו מדבר, אחרי ולפני משחקים, וגורם לך להנהן בראש בהסכמה. מישהו שאתה יודע שייצג אותך בכבוד על המגרש. מבחינת נחישות, הקרבה, מסירות, כמובן שחוכמת משחק, אם צריך אז גם קשיחות, אם צריך אז גם בשער. העובדה שהוא הבן של ליאור רק מוסיפה לשארם. ספק אם תראו אוהד מכבי תל אביב שלא שמח בשמחתו של ייני על המעבר להולנד. ספק אם תיתקלו במכביסט שלא מאחל לו בהצלחה, שלא מפרגן לו מכל הלב.
זאת טעות לחשוב שהאוהדים לא יודעים להעריך את השחקנים האלה. טעות להניח שהקהל זוכר רק את הגולים. הקהל זוכר הכל. מבחינת אוהדי מכבי, פולוקארוב הוא מכוכבי האליפות של גרנט לא פחות מנמני וזוהר. נועם שוהם הוא אליל. אליפויות רשומות על הברומרים. קלינגר היה גיבור. ועכשיו זה ייני ואלברמן. השינוי של מכבי תל אביב בשבועות האחרונים הוא בעיקר בזכות השדרוג של שניהם. השיפור, היציבות והיעילות. זה המבט הקפוא, התיקול הנחוש, העיניים הממוקדות.
יש כבר תחושה של סיכום עונה, שהאליפות סגורה, שמכבי לקחה טרבל. במצבים כאלה יש חשש לרפיון, להורדת הילוך, לדעיכה ביכולת ובמוטיבציה. במקביל מהללים את פאקו, את הכסף של מיטש, את הניהול של ג'ורדי. סופרים שערים לזהבי, בישולים למיכה, בן חיים כבר עם הראש באירופה. במצב כזה נדרשים מבוגרים אחראים, מישהו שידאג ליציבות, שחקנים שרק הנוכחות שלהם תעניק שלוות נפש במועדון שרגיל לסערות. אולי עכשיו הם מתקבלים כמובנים מאליהם, אבל קרב יום שבו הגל הסוחף הזה יעבור, וישאיר אחריו ריקנות גדולה.