מבחן בוזגלו של ערן זהבי: סיכום המחזור בליגת העל

ערן זהבי סיפק מול הפועל באר שבע משחק שמסביר למה הוא הכדורגלן הישראלי הכי גדול מאז יוסי בניון. התנועה החכמה, המסירה המדויקת, הבעיטה העוצמתית, האופי המנצח, היו שם בכל רגע. דווקא אחרי שער השוויון של באר שבע הוא סחף את חבריו לתת את אחת מתצוגות הכדורגל הכי טובות שלהם העונה, וכל זה מול עיניו של מאור בוזגלו. כי היינו צריכים את מאור בוזגלו כדי להבין למה זהבי הוא כדורגלן ענק ולמה הוא, בוזגלו, רק כדורגלן מצוין. למה זהבי היה מסיים את המשחק הזה, לו היה בהפועל באר שבע, עם שערים שהיו מנצחים את המשחק, ולא רק משווים אותו זמנית.

חגיגות השער של בוזגלו, שנראו כמו יריות של רובה באוויר, התכתבו במידה מסוימת עם חגיגות הפיו פיו של זהבי. כאילו רוצה לומר, לי יש נשק יותר גדול ויותר מתקדם. בסופו של יום, המסר הזה עבד בדיוק הפוך והדגים למה זהבי מנצח משחקים גדולים ובוזגלו כובש במשחקים פחות חשובים. למה הפער בין הכדורגלן הכי טוב בליגה לזה שבמקום השני לא מסתכם בכמות השערים שהוא מבקיע, אלא בכמות התארים שהוא מביא. באופי. בעיקר באופי. גם במשחק לא רע שלו בבלומפילד, נראה כמה המתח מפריע לבוזגלו לשחק מצוין כמו נגד קבוצות חלשות יותר. אצל זהבי המתח, שהופיע בענק אחרי השוויון של באר שבע, הוא רק דלק להיות טוב יותר. דלק לנצח.

הפועל באר שבע עם מנטליות של מקום שני: אורן יוסיפוביץ מסכם
פאקו: "לא לוקח ברצינות את הביקורת"
לראשונה העונה: הכושר הגופני של מכבי תל אביב מוטט יריבה
ברק בכר נושם לרווחה: "הניצחון הכי מתוק"

אלו דקויות שעושות את ההבדל. לא רק עבור בוזגלו. גם זהבי לא יוצא מהן נקי. כי כאשר ההצגה שלו מול באר שבע מגיעה אחרי שני משחקי נבחרת בהם לא התעלה, לא כבש ולא נתן את הערך המוסף, מוטב שהתקשורת שיותר מעריצה אותו מאשר מסקרת אותו, תציב בפניו את המראה ואת האתגר. כי למעט מקרים חריגים, ההיררכיה היא מאוד פשוטה - כמה שכדורגלן ישראלי היה טוב וגדול יותר, ככה הוא גם הצליח להביא את האיכויות שלו לגוף הבעייתי הזה שנקרא נבחרת ישראל. לא ניכנס ליותר מדי דוגמאות, אבל מוטב שנביט על הבכירים ברשימה כדי לראות זאת: שפיגלר הביא אותנו למונדיאל, אוחנה וברקוביץ' לקחו אותנו לפלייאוף, ובניון סיפק קמפיין אחד נהדר שבסופו לא עלינו למשהו בזכות יחס שערים.

כדורגלן שאפתן כמו זהבי חייב לכבד את האתגר הזה, ולראות בנבחרת מבחן אמתי לגדולתו. בליגה, אתה רואה בכל משחק ומשחק כמה זהבי רוצה לעשות היסטוריה. את הרעב שלו להצלחה צריך ללמד בכל בית ספר לכדורגלנים גדולים. אבל כל זה לא יספיק לו בסופו של יום, אם לא יביא חותמת של נבחרת. על החותמת של הצלחה בקבוצה אירופית הוא ויתר כנראה. אבל בלי הנבחרת, הוא ייראה מול כל הגדולים באמת כמו שבוזגלו נראה מולו.

הדבר הכי אסור היום בכדורגל הישראלי הוא להחמיא למרקו בלבול. פשוט אל תעשו זאת, מישהו בוודאי ינזוף בכם במוקדם או במאוחר. בלבול הוא קורבן של תדמית, ולא משנה מה יציג מאחוריה, תמיד התדמית תנצח. השפה העבשה, הכריזמה העממית, הגינונים הקומיים, האדישות המעצבנת. זה פשוט לא נראה כמו מאמן כדורגל. לא משנה מה יעשה, לא משנה מה יגיד, איש לא ישתכנע שמרקו בלבול הוא איש מקצוע עם לא מעט איכויות. לא מאמן ענק, כי יש רק מעטים כאלה, אבל לחלוטין האיש שהניח חלק מהיסודות שיכולים להוביל לשיקום מכבי חיפה.

ואת היסודות האלה בלבול לא הניח בגארבג' טיים. חשוב להדגיש זאת. ראינו כבר קבוצות שמתחילות לנצח כאשר הלחץ יורד מהן ופסגת השאיפות שלהן זה מקום שני. במכבי חיפה של העונה הלחץ לא פסק לרגע. 30 אלף צופים בכל משחק, עוד 30 אלף פרשנים שרק מחכים לנפילה הבאה. להגיע לפלייאוף עליון, להגיע לאירופה, לנצח בדרבי, לנצח בבלומפילד, לנצח את בית"ר – במכבי חיפה של העונה לא היתה הפוגה אחת. אף ניצחון הוא לא שקר של גארבג' טיים.

ותחת העומס הזה והטירוף הלא פשוט, בלבול לקח כמה החלטות נכונות, שרק בגלל התדמית שלו אנשים נוטים לשכוח זאת. בלבול נכנס למחסן המבורדק של מכבי חיפה, ראה עם איזה כלים הוא כן יכול לבנות משהו, והצליח באחוז לא מבוטל של הבחירות. את גבאי הוא החייה, עם ידין הוא הבריק, על קמארה הוא חתום (מכירים מהימים יחד בסרביה) ופאס זו הבינגו הגדול מכולם. לאט לאט ההרכב התייצב, לאט לאט ההיררכיה נמצאה, והנה לכם התחלה של משהו.

לחלק מההחלטות שלקח צריך עצבים מברזל. כי לך תשכנע את יעקב שחר להביא בלם בסוף הקריירה מסכנין. אבל זה בדיוק סוד ההצלחה החלקית של מרקו בלבול – הוא עשה את הדברים לאט. בהתחלה הוא הפסיד, והפסיד, והפסיד, אבל נתן לדברים שתכנן לשקוע לאט. כמובן, כשיש לך סופרסטאר כמו אלירן עטר, הכל הרבה יותר קל, אבל לבלבול יש חלק לא קטן שזה ככה. שמאחורי עטר יש היום תשתית טובה יותר לבלוט ולהצליח. שהמומנטום השלילי במכבי חיפה פתאום נעצר או רק הוקפא, ומי יודע, מישהו אולי יעשה עם זה משהו נכון יותר בעונה הבאה. אם זה באמת יקרה, אל תשכחו להודות גם לבלבול.

אלי דסה חושב שהוא הגיע לנחלה. יש לו חוזה חדש בבית"ר. יש לו מעמד אחר בטדי. יש לו חלק בסגל הנבחרת ועבר יפה מאוד בנבחרת הצעירה, והוא לא מפחד להיות עלה התאנה של אוהדי בית"ר ירושלים בכל הנוגע לגזענות ומאבק בגזענות, אפילו שבכל מילה שלו הוא מסתכן בצביעות ומקדש את הפגישה בחלש האחר. זה כבר לא אלי דסה של העונה שעברה. מגן נהדר שמאמנים ובעלים לא ספרו באופן שערורייתי. העונה האחרונה הצילה את הקריירה של דסה. והאמת שגם מגיע לו.

רק שדסה ומאמניו חייבים להבין – הוא רחוק להיות המוצר המוגמר. לא סתם אלי גוטמן חשש להמר עליו בהרכב הראשון באחד ממשחקי הנבחרת. דסה הוא עדיין מגן לא אחראי, שנוטה לאבד את הראש. במשחק מול מכבי חיפה בסמי עופר הוא התמודד מול עטר וטואטחה, שזה לא פשוט גם למגנים טובים ממנו, ולא יצא מהמבחן עם ציון מושלם.

הנטייה שלו לאבד את הראש ולהסתבך בצהובים היא עוד חלק ממכלול האתגרים שמצפים לדסה בעתיד. אם דסה מתייחס לעצמו כמו שחקן בכיר, ויש לו כישרון להיות כזה, הוא חייב להביט במראה בלי פחד. הוא ימצא שם מגן שיש לו עוד כברת דרך לא קצרה עד שיגיע לנחלה. מגן עם משחק התקפה מבטיח, אבל לא ממש מושלם.

הנטייה שלו למהר ולהגביה לרחבה עוד לפני שהגיע לקו ה-16 היא רק אחת הבעיות. במונדיאל האחרון זיקו התראיין לוואלה ספורט וטען שאחד הדברים שהכי מרגיזים אותו זה מגנים שלא מסיימים את הפריצה עד לאזור קו החוץ, ואז מעבירים רוחב בזווית שמקשה יותר על השוער והגנת היריב, מאשר אם הכדור מוגבה כבר באמצע הדרך. כשמישהו ירצה פעם להסביר את הטיעון החשוב הזה של זיקו, הוא יוכל להסתפק בקלטת של דסה.

שלא תטעו. לדסה יש עונה נהדרת והוא במומנטום טוב בקריירה. רק שהוא חייב לזכור שכעת האחריות עוברת אליו. אחרי שמקבלי ההחלטות בטדי בשנים האחרונות פגעו בו מאוד ופספסו אותו, היום הכדור חוזר לדסה. הוא זה שצריך לחשוב כל הזמן איך משתפרים ואיך משדרגים ואיך מתחזקים. אם תהיה לו המנטליות הנכונה לכך, הוא אולי באמת יהיה המגן הכי טוב בארץ.

אוהד הפועל באר שבע אמיתי, חכם ולא מוסת, צריך לצאת גאה המשחק של הקבוצה שלו מול מכבי תל אביב בבלומפילד. הפועל באר שבע שיחקה כמו קבוצה גדולה, גם מול יריבה הרבה יותר טובה. היא לא פחדה ליזום, היא לא פחדה ללמוד, היא פשוט לא פחדה מכלום. היא באה לנצח את המשחק, אפילו שהיא לא יכלה לעשות זאת.

למה היא לא יכלה? כי באר שבע צריכה מגנים טובים יותר, היא צריכה חלוצים טובים יותר וקשר טוב יותר לצד בוזגלו. בקיץ באר שבע חשבה שחסר לה בעיקר שחקן אחד שיסגור לה את הפערים, פליימייקר איכותי, ולכן היתה מוכנה להשקיע הון במאור מליקסון. היום באר שבע צריכה להבין לא רק שהציפיות ממליקסון לא קשורות לשחקן עצמו, אלא גם שמלאכת השדרוג לא מסתיימת שם.

והמלאכה הזו צריכה גם לכוון למאמן טוב יותר. אלישע לוי עשה בשנתיים האחרונות נסים בבאר שבע, אבל גם לנסים שלו יש גבולות. כשבאר שבע הביאה את אלישע לוי היא חשבה מכבי חיפה. יבוא המאמן שהביא שתי אליפויות למכבי חיפה וייתן גם לנו איזו אליפות. היום הדברים מתבהרים: זה לא שאלישע לוי הביא את האליפויות למכבי חיפה, זו מכבי חיפה שעשתה אותו. בנתה אותו. אלישע לוי לא הביא אליפות לאף קבוצה שלא ידעה איך עושים זאת קודם, דוגמת באר שבע. וכך גם בבאר שבע עצמה.

קבוצה שמגלה לאורך עונה שלמה בינונית טקטית, לא יכולה לנצח בבלומפילד. העובדה שבאר שבע רצתה לנצח היא שלב בריא בתהליך שהמועדון הזה עובר בשנתיים האחרונות. אבל כדי להגיע לשלב הבא, באר שבע צריכה להביא מאמן שילמד אותה לקחת אליפות, ולא כזה שלמד לעשות זאת במכבי חיפה.