אחרי עבודה קשה, מתישה, בלתי פוסקת, אחרי עצבים שנמרטו, דמעות שנוגבו כדי לפנות מקום לדמעות חדשות, הוא הצליח להזיז את אצבעותיו למקומות הנכונים, ולהפוך את מכונת הכתיבה שבחדר ליותר מסתם רהיט. זה היה לאט, כמו נכתב בדם, אבל אחרי זמן מה, אותיות חוברו יחדיו לכדי מילים, מילים לכדי משפטים. על אחד מהם הוא עבד קרוב לשבוע, ובסופו של דבר יצאה לה חתיכת נייר ועליה עשר מילים וסימן שאלה.
"איך אוכל אי פעם להודות לך על כל מה שעשית?"
בארצות הברית מציינים השבוע 45 שנים לרגע בו ליבו של מוריס סטוקס נדם. בו כבר לא יכול היה להודות לג'ק טוויימן. בו אחד מסיפורי החברות המופלאים, האמיצים והמרגשים בתולדות הספורט המקצועני הלך גם כן לעולמו, והותיר אחריו מורשת שגם הזמן לא מסוגל להעיף ברוח.
מוריס סטוקס נולד ב-17 ביוני 1933 ברנקין, פנסליבניה, אחד מתוך ארבעה ילדים לאבא שעבד במפעל ואמא שבילתה את מרבית זמנה בבית. ילדותו לא היתה יוצאת דופן, ובמבט רטרוספקטיבי, קשה למצוא בה סיבות לגורל האכזר שחיכה מעבר לפינה, כמו גם להצלחה הבלתי רגילה שקדמה לו. סטוקס לא הצטיין ממש בכדורסל כנער, ואת שנותיו הראשונות בבית הספר התיכון נאלץ לבלות בעיקר על הספסל. כשכן עלה לפרקט, שיחק בין שלל כוכבים עתידיים, כמו גם מול בחור צעיר בשם ג'ק טוויימן. לאחר שהחל לגדול אל תוך הגוף שלו (201 ס"מ על 105 ק"ג בשיאו) והפוטנציאל שלו, שמע את הצעות המלגה של עשרה קולג'ים שונים. חלק היו פסימיים, האמינו שסגנון המשחק שלו לא מהיר מספיק למכללות, וסטוקס נאלץ לבחור בסיינט פרנסיס, אוניברסיטה קטנטנה שסיפקה לו את המצע המושלם לפרוח.
ההתחלה היתה מהפנטת: כבר במשחקו השלישי התפוצץ על וילאנובה החזקה עם 32 נקודות ו-28 ריבאונדים. האגדה מספרת שבסיום עונתו הראשונה של סטוקס במכללות, קבוצות אחרות פשוט סירבו לשחק מול סיינט פרנסיס כל עוד תציג לראווה את הפורוורד המאיים הזה שלה, שמסוגל ובדרך כלל עושה כל דבר אפשרי על הפרקט. גם היום, שישים שנה אחרי שעזב, מוריס סטוקס נותר הריבאונדר המצטיין בתולדות הקולג' הצנוע עם 1,819. בדירוג קלעי כל הזמנים הוא שני עם 2,282, ואיתו, סיינט פרנסיס צברה מאזן כולל של 79 ניצחונות לצד 30 הפסדים בלבד. בעונתו האחרונה בקולג'ים נכנס גם לספרי ההיסטוריה של המכללות בכלל, כשהפך לשחקן הראשון בהיסטוריית טורניר ה-NIT (באותם ימים טורניר לא פחות חשוב ויוקרתי מה-NCAA) שזוכה בתואר ה-MVP על אף שקבוצתו סיימה במקום הרביעי בלבד (בדרך כלל הפרס ניתן לאחד השחקנים הבולטים מהאלופה, או לכל הפחות מסגניתה).
אחת הסיבות העיקריות לכך התחוללה ב-17 במרץ, 1955,כשסיינט פרנסיס הקטנה והבלתי מדורגת התייצבה למשחק מול המדורגת שנייה, דייטון, במכה של הכדורסל, מדיסון סקוור גארדן. סטוקס קלע 17 נקודות ב-10 הדקות הראשונות וסיים עם 43 מה-73 של מכללתו, מה שלא הספיק לניצחון סנסציוני בחצי הגמר אך כן להתפעלות רבתית. "זו היתה אחת ההופעות האישיות המסחררות ביותר שנראו כאן", נכתב ב'ניו יורק טיימס'.
עם תום הלימודים דחה הצעת ענק בת 15 אלף דולר להצטרף להארלם גלובטרוטרס, ונבחר במקום השני של הסיבוב הראשון בדראפט ה-NBA על ידי רוצ'סטר רויאלס. בסיבוב השני, בחרו הרויאלס את ג'ק טוויימן, שעוד ייכנס להיכל התהילה, אך בשנים ההן הוא (ולמעשה, כל אחד אחר) שימש כינור שני למוריס סטוקס. ההתחלה היתה אפית: במשחקו הראשון צירף ל-32 הנקודות שלו 20 ריבאונדים ו-8 אסיסטים. במשחק אחר, קבע שיא מועדון של 38 ריבאונדים. את עונתו הראשונה בליגה סיים עם 16.3 כדורים חוזרים למשחק - יותר מכל שחקן אחר ב-NBA - לצד 16.8 נקודות, 4.6 אסיסטים, תואר רוקי העונה ובחירה לחמישייה השנייה של העונה. בזו שלאחר מכן תקע יתד בספרי ההיסטוריה של הליגה כשחקן עם כמות הריבאונדים הגבוהה ביותר לעונה אחת, עם 1,256 (במרוצת השנים שלל שחקנים עקפו אותו, וכיום ההישג הזה מציב אותו במקום ה-75), שתורגמו ל-17.4 לערב (שני רק לביל ראסל). לא פחות מרשימים היו 4.6 אסיסטים למשחק, שהציבו אותו במקום השלישי בכל הליגה.
הגיוון הנדיר הזה היכולת להיות כל כך טוב בכל כך הרבה תחומים שונים, שם את מוריס סטוקס על הבטוח המסלול להצלחה. אחד השחקנים הטובים בתבל הוא כבר היה אז; באופק, ניתן היה רק להניח שממתין לו גורלו המתבקש: להיזכר כאחד השחקנים הטובים אי פעם שהרימו כדור.
המחמאות הגדולות ביותר הגיעו רק בדיעבד למי שהיה אחד הכוכבים השחורים הראשונים של הענף. בוב קוזי האגדי קרא לו "הפאוור פורוורד האתלטי והגדול הראשון. הוא היה קארל מאלון עם יותר עידון"; אוסקר רוברטסון המשיל אותו לצבי; דולף שייס אמר ל'גרנטלנד' שסטוקס "היה מהסוג של מג'יק ג'ונסון או לברון ג'יימס"; שדר הסלטיקס לשעבר ג'וני מוסט הסכים ותיאר את סטוקס ל-ESPN כך: "המהירות, יכולת המסירה והמודעות שלו על הפרקט היו מדהימים. כשראיתי לראשונה את מג'יק, נזכרתי במוריס. הוא היה משחק עם הכדור כמו רכז ולוקח ריבאונדים כמו סנטר"; בסרט דוקומנטרי בנושא, אמר שחקן העבר אד קלפט: "כנראה שלצד מייקל ג'ורדן, סטוקס הוא השחקן הגדול בתולדות ה-NBA"; וג'ק טוויימן הוסיף: "הוא היה אלג'ין ביילור ומייקל ג'ורדן לפני שהחבר'ה האלה הגיעו. הוא היה השחקן הראשון ששילב כוח ומהירות. הוא היה הופך לאחד מחמשת השחקנים הגדולים אי פעם".
טוויימן ידע על מה הוא מדבר, כי ראה הכל מקרוב. על פניו, למרות ששניהם היו מפיטסבורג ובערך באותו גובה, הוא וסטוקס היו הפכים: ג'ק לבן, מוריס שחור; ג'ק רק רצה לזרוק, וכמה שיותר, מוריס רצה למסור ולהוריד כדורים חוזרים; ג'ק לא שמר, מוריס כן. דולף שייס אמר על כך ל-ESPN: "כששיחקתי מול ג'ק אני קלעתי 30 והוא 35. היינו שומרים אחד על השני. התלוצצתי שאני זה שהכניס אותו להיכל התהילה, והוא זה שהכניס אותי". וזה לא כאילו טוויימן סתם זרק: פעם אחת קלע 59 נקודות, ובעונת 1959/1960, בצוותא עם ווילט צ'יימברלין, היו לשני השחקנים הראשונים בתולדות הליגה שמסיימים עונה עם יותר מ-30 נקודות למשחק בממוצע.
בעונתו השלישית והאחרונה בליגה, עבר סטוקס ביחד עם קבוצתו מרוצ'סטר לסינסינטי, אך גם הרילוקיישן לא עצר אותו מלהעמיד את ממוצעיו הטובים בקריירה: 16.9 נקודות, 18.1 ריבאונדים (שני לביל ראסל) ו-6.4 אסיסטים (שלישי בליגה). בכלל, בשלוש העונות שלו ב-NBA, בין 1955 ו-1958, אף שחקן לא לקח יותר ריבאונדים ממנו (3,492), ורק בוב קוזי - אחד המוסרים הגודלים בתולדות הענף - חילק יותר אסיסטים (1,062).
ואז הגיעה ההתמוטטות.
זה קרה ב-12 במרץ, 1958, במשחק האחרון של העונה הסדירה, בחוץ, מול מיניאפוליס לייקרס. סטוקס חדר לסל, קיבל מכה מאחד משחקני היריבה, וריסק את ראשו על הפרקט. הוא שכב שם, מחוסר הכרה, למשך מספר דקות, עד אשר הוחזר לחיים באמצעות מלחי הרחה, ובאופן מדהים וחסר אחריות כאחד, שב גם לפרקט ותרם לניצחון של הרויאלס 89:96. שלושה ימים לאחר מכן, בפתיחת סדרת הפלייאוף מול דטרויט, סטוקס עלה למגרש כאילו לא קרה דבר. לא ברור אילו בדיקות עבר, אם בכלל, אבל דבר אחד ברור גם ברור: אם שחקן NBA היה מתמוטט ומאבד את הכרתו היום, ב-2015, הוא לא היה שב לפרקט שלושה ימים לאחר מכן, למשחק פלייאוף. אבל התקופה ההיא היתה אחרת, וסטוקס דפק כרטיס נוסף באיזור הצבע בדרך ל-12 נקודות ו-15 ריבאונדים בתבוסת קבוצתו 100:83.
בסיום המשחק, החל סטוקס להקיא בשירותים. חלק מחבריו לקבוצה חשבו שאולי הוא שיכור - לא דבר יוצא דופן לשחקנים בתקופה ההיא - ועל כן לא ממש דאגו, גם כשההקאות נמשכו בשדה התעופה, רגע לפני ההמראה הביתה. כשהתכונן לעלות למטוס, כל גופו החל לכאוב. במקום להעלות אותו על אמבולנס לבית החולים בדטרויט, החליטו ראשי המועדון שדבר לא קרה, וסייעו לו לטפס אל המטוס. דקות ספורות חלפו עד שסטוקס החל להזיע. "אני מרגיש כאילו אני הולך למות", ייבב בבכי. דיילת הלבישה על פניו מסיכת חמצן, שעה שחווה התקף נוסף. חלק מחבריו לקבוצה התקבצו סביבו. אמבולנס הובהל לשדה התעופה בסינסינטי, וכשהרויאלס נחתו, כוכבם כבר היה ללא הכרה, וחום גופו הגיע ל-41 מעלות. חבריו לקבוצה נשאו אותו לאמבולנס על אלונקה כאילו נשאו ארון מתים. כשהגיע לבית החולים, צנח אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם לתרדמת.
כשיצא ממנה גילה שהוא משותק מהצוואר למטה, ואין ביכולתו לדבר. האבחון הראשוני הצביע על דלקת המוח ולאחר מכן השתנה מעט, אך גם זה לא מנע מראשי המועדון לסרב להאריך את חוזהו של כוכבם עם תום העונה. וכך, כשהוא לא יכול לזוז או לדבר, כשהוא צריך יותר מתמיד תמיכה של אחרים, כשחשבונות בית החולים הגיעו לעשרות אלפי דולרים, כשהפנסיה וביטוח הבריאות לא היו קיימים, כשמשפחתו הענייה היתה רחוקה, מוריס סטוקס נזרק לתהום.
למזלו, ג'ק טוויימן התעקש לעמוד למטה, עם שתי ידיים מושטות.
טוויימן היה אז בסך הכל בן 23 - צעיר ב-11 חודשים מחברו - אך מידת הבגרות, החמלה והכוח שלו שברו כל מוסכמה אפשרית - על גיל, על גזע, על טבע האדם. מצבו של סטוקס הוגדר כקריטי בחודשיים וחצי הראשונים מאז התרדמת, וטוויימן הופיע בבית החולים בכל אחד מהימים הללו. אחת מפעולותיו הראשונות היתה להפוך לאפוטרופוס הרשמי של חברו, ובכך לקבל את ההרשאה שלא היתה למשפחת סטוקס הענייה לנתב את אלפי הדולרים הספורים שהיו בחשבון הבנק של סטוקס למקומות הנחוצים. "לעשות מה שהוא עשה בשנות החמישים המאוחרות, כשהיחסים הבין-גזעיים היו מה שהיו, לא היה נורמלי", אמר ל'מייל טריביון' ג'ון דולבה, מבכירי היכל התהילה האמריקאי. "זה סיפור יוצא דופן. ג'ק השאיר את הלב שלו בפרקט בכל פעם ששיחק, אבל היה לו לב גדול עוד יותר כשזה נגע בחבריו לקבוצה".
גם אם היה רוצה, טוויימן לא היה יכול להסתפק אך ורק במשכורת שלו כדי לעזור: בשנים ההן מעט מאוד שחקנים הרוויחו יותר מ-10,000 דולר לשנה, ועל כן היתה דרושה יצירתיות כדי לשרוד במצב הסבוך. הצלף המדופלם שכנע חברת רטבים לתרום לו אלף ארגזים, אותם מיהר למכור תמורת 4,700 דולר. בפעם אחרת הזמין עיתונאים אותם בחר בקפידה, כדי שיפיצו את הסיפור ברחבי המדינה ויגדילו את מעגל התרומות.
מוצלח במיוחד היה משחק הצדקה שטוויימן ארגן - משחק צדקה שהפך קבוע בהרי הקטסטיל בניו יורק, ומשך לאורך השנים את כוכבי ה-NBA הגדולים ביותר - דרך ווילט צ'יימברלין ואוסקר רוברטסון ועד, קארים עבדול ג'באר, טייני ארצ'יבלד, פיט מארביץ' ואחרים. בסך הכל, גויסו במשחקים הללו למשך מ-750 אלף דולר, שאפשרו את המשך השיקום של אחד השחקנים האהובים בארצות הברית. ב-1965, שבע שנים אחרי ההתמוטטות, סטוקס החליט שהוא מעוניין לפקוד את אחד הערבים המיוחדים, אף שעדיין לא ממש הצליח לדבר או ללכת. ג'ק טוויימן שכנע איש עסקים לתרום מטוס פרטי למאורע, עליו עלה גם אוסקר רוברטסון. בניו יורק, הוסע סטוקס באמבולנס למגרש בעוד שאר השחקנים נסעו ברכב. 3,000 האוהדים שמילאו את האולם הגיבו בתשואות רמות שעה שכוכב העבר נדחף פנימה על גבי כיסא גלגלים, ולחץ את ידי השחקנים שסייעו לו להישאר בחיים.
תעצומות הנפש של סטוקס באו לידי ביטוי בצורה הטובה יותר לא רק בעצם שרידתו, אלא ברצון להשתקם, בסירוב המוחלט להרים ידיים. הוא למד מחדש לדבר - מלמול לא ממש ברור שרק אדם אחד הבין. "כולם בחדר שתקו חוץ מטוויימן, שהבין מה סטוקס אומר", נכתב ב'גרנטלנד'. "הוא ירד עליו. "הו, בחייך, מוריס!" טוויימן היה אומר, ואז שניהם התגלגלו מצחוק". בנוסף, החל סטוקס להשתמש במכונת הכתיבה שלו, גם אם זה אומר לסיים מסמך בן שלושה משפטים בשלושה ימים. באותה כתבה תואר אחד המכתבים, שכוון לחברו לקבוצה לשעבר ג'ים פקסון מכתב עם לא פחות רווחים ממילים, שנראה בערך ככה:
"ג'ים היקר
סינסינטי רויאלס שכרו אותי להיות סקאוט. אז אם אתה מכיר כמה שחקנים טובים, תגיד לי.
מוריס"
"זה בטח לקח לו כל היום", אמר פקסון ל'גרנטלנד'.
אנשים רבים מצאו בו מקור בלתי נדלה של השראה. האגדה מספרת שבכל פעם שמישהו נכנס לחדר בית החולים בו היה נתון, היה מתקבל עם חיוך מקצה לקצה. "הייתי המום ממנו", אמר טוויימן ל-ESPN. "כשהיה לי יום רע, הייתי הולך לראות את מוריס, באופן אנוכי, כדי להתעודד. והוא מעולם לא כשל במשימה". גם ביל קוסבי הגיע לבקר וכל כך התרשם מסטוקס, עד שחזר בכל פעם ששב לסינסינטי. בית החולים לקח את הסיפור הזה עוד שניים או שלושה צעדים קדימה, כשהחל להכניס לחדרו של כוכב העבר חולים סופניים או כאלה עם פציעות קשות, כדי שיתעודדו. פעם אחת, אפילו, הוכנס פנימה צעיר מקומי שניסה להתאבד. "עשר שנים לאחר מכן הלכתי לבית ספר לדבר עם הילדים", סיפר ג'ק טוויימן ל'ניו יורק טיימס'. "אחד המורים אמר לי - יש כאן מישהו שרוצה לפגוש אותך. זה היה הילד שהיה בחדר של מוריס. לחצנו ידיים והוא אמר לי - לא הייתי בחיים אם לא מוריס סטוקס".
ב-6 באפריל, 1970, 12 שנים אחרי שצנח לתרדמת, ליבו של מוריס סטוקס לא היה יכול עוד ונדם. אחד השחקנים הגדולים אי פעם הלך לעולמו בגיל 36, ונטמן מחוץ לקמפוס בו בילה כמה מהשנים היפות של חייו. שנה לאחר מכן, הוחלט בסיינט פרנסיס לקרוא לאולם המכללה על שמו. משחק הצדקה המסורתי נמשך עוד שנים רבות, לפני שהפך בשנת 2000 לטורניר גולף בחסות ווילט צ'יימברלין. ב-2013, הודיעו ב-NBA על תואר אישי חדש: הפרס על שם מוריס סטוקס וג'ק טוויימן, שניתן מדי שנה לחבר לקבוצה המצטיין של העונה (צ'ונסי בילאפס זכה בו ב-2013, שיין באטיייה בעונה שעברה). ובעוד טוויימן מצא את מקומו בהיכל התהילה של הליגה כבר ב-1983, הוא וחבריו לתקופה ההיא המשיכו לנסות ולדחוף גם את סטוקס פנימה. זה קרה ב-2004, וטוויימן, כמובן, עלה לבמה כדי לקבל את הפרס בשם חברו המנוח. "כל מה שעשיתי למוריס, קיבלתי פי עשרה. מזל טוב, בחור גדול, עשית את זה", אמר.
לא ידוע מה היו מילותיו האחרונות של מוריס סטוקס בעולם הזה, אולם ב'גרנטלנד' פרסמו ב-2013 את המכתב שהותיר אחריו - מכתב שכמוהו, היה מלא בטוב, בתקווה ובהשראה: "כשהשמש מפציעה מבעד לאופק, זה סימן שיום חדש מתחיל. היופי שהשמש יוצרת זה משהו שמילים לא יכולות לתאר. עבורי, אחד הדברים הכי מספקים בלגור במדינה הזאת הוא שממש אפשר לקבל את היופי האמיתי של השמש, בלי שהעשן מסתיר".
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il